בצומת בין תיאוריה ופרקטיקה, ידע ופעולה, פרופ' הת'ר קמפבל חושבת שצריך להתמקד בשאלות אתיות ונורמטיביות ולעסוק בצדק לא רק מתוך פריזמה אקדמית אלא בניסיון להביא לשינוי ממשי. רק כך נוכל לענות על השאלה מה התפקיד והשליחות של האקדמיה. רשימה חמישית בסדרה" קריאת כיוון" עם חוקרים פורצי דרך בתחומם.

בעשורים האחרונים הופיעו בכתבי עת מחקריים לא מעט מאמרים שעסקו במסגרות קונספטואליות שימושיות או בלקחים שניתן ללמוד מפרויקטים קונקרטיים, אבל נדיר היה למצוא מאמרים שהציעו רפלקסיה על עצם תהליך החשיבה והפעולה בתכנון. מאמרה של הת'ר קמפבל מ-2012, Planning to change the world: between knowledge and action lies synthesis, ענה על החסר הזה. "איך ידע על העולם מתורגם (וצריך להיות מתורגם) לפעולות שמבקשות להפוך את העולם למקום טוב יותר?", שואלת קמפבל במאמר, ומציעה תובנות שמאתגרות את הנורמות והפרקטיקות העכשוויות לייצור ידע בתכנון. קמפבל, פרופ' לתכנון עירוני ואזורי, משמשת כיום כמשנה של סגן נשיא אוניברסיטת שפילד, ועורכת ראשית של כתב העת Planning Theory and Practice. נפגשתי איתה כדי ללמוד עוד על מחשבותיה בנושא.

הת'ר קמפבל

הת'ר קמפבל

מה צופן העתיד לתיאוריה והפרקטיקה התכנונית? מהם האתגרים בפניהם אנו ניצבים?

"אני חושבת שאנחנו יודעים הרבה על הדרכים בהן ערים פועלות ועל הבעיות והאתגרים הניצבים בפניהן, בעיקר בנוגע להיעדר שוויון וחוסר צדק, אבל האתגר שניצב בפנינו הוא הצורך להתקדם מעבר להבנות אלו ולנסות  להתמודד טוב יותר עם שאלות מסוג 'מה עלינו לעשות'. אני חושבת שההתקדמות שלנו היא מועטה יחסית בכיוון הזה. יש מעט מחקר שמנסה לעשות זאת; בין היתר בגלל אופן הפעולה של האקדמיה, מירב תשומת הלב מופנית לעבר עבודת ניתוח אמפירית, ומעט מידי תשומת לב מופנית לשאלות נורמטיביות. שאלות אלו עשויות להיות ממומשות ובמובן זה נתפסות כפחותות מאלו שאנחנו יכולים לבחון באופן אנליטי. לדעתי, השאלות הנורמטיביות הן המאתגרות ביותר מבחינה אינטלקטואלית, אבל חשוב יותר- הן הכי חשובות. הן לא שאלות ברמה נמוכה יותר, אלא השאלות הכי מהותיות, ונוגעות למה עלינו לעשות וכיצד אנו מביאים לשינוי פרוגרסיבי בעולם. באופיין שאלות אלו הן שאלות אתיות. חשוב לי להדגיש ששאלות של צדק, עליהן כתבתי בעבר בהקשר של תכנון, עדיין מעסיקות אותי. אבל העיסוק שלנו בצדק, ובחוסר צדק, צריך להיות לא רק 'אקדמי', אלא גם להוביל לקידום שינוי ממשי לטובה".

למה כוונתך כשאת מתייחסת ל"התקדמות"? מה ההקשר של "התקדמות" זו?

"במפנה המאה, עם סיום המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, תכנון היה מחובר לאג'נדה של רפורמה חברתית שהיתה מקובלת בזמנו, סביב נושאים של בריאות הציבור, עוני וביטחון אישי… ואפילו חשיבה אוטופית. כיום המחקר אינו חש בנוח עם גישה זו. הגישה שלנו ביקורתית מאוד בכל הנוגע לחשיבה אוטופית או חשיבה על אפשרויות חדשות למקום בו אנו נמצאים. במהלך המאה ה-20 חל שינוי בתפקיד של האינטלקטואלים, לפחות בבריטניה. החל מאמצע המאה ה-20 הפכנו להיות מעורבים הרבה יותר בניתוח מידע, בניתוח של בעיות, והמדיניות הממשלתית ומדינת הרווחה עודדו גישות אלו. במידה מסוימת, גישה זו היא די טכנוקרטית ואני סבורה שהיתה סיבה ל'עסקה' הזו בין האקדמיה לממשלה, בנוגע לאלו נושאים ייחקרו וייבחנו. אבל אני חושבת שכעת הגענו לנקודה מתסכלת, כיוון שהאתגרים הגדולים העומדים בפני החברה נתפסים במידה רבה כקשים ביותר לפיתרון. ובמידה מסוימת שיתקנו את עצמנו כחוקרים, אמנם יש לנו את היכולת להבין את הטבע של תהליכים חברתיים, אבל יכולת מוגבלת יותר בלומר משהו קונסטרוקטיבי על איך ניתן להביא לשינוי וכיצד שינוי כזה עשוי להיראות".

"הפכנו להיות מעורבים הרבה יותר בניתוח מידע, בניתוח של בעיות והמדיניות הממשלתית ומדינת הרווחה עודדו גישות אלו". השיכון הציבורי פארק היל בשפילד, מסימני מדינת הרווחה בבריטניה (צילום: Paolo Margari, Flickr.com)

"הפכנו להיות מעורבים הרבה יותר בניתוח מידע, בניתוח של בעיות, והמדיניות הממשלתית ומדינת הרווחה עודדו גישות אלו". השיכון הציבורי פארק היל בשפילד, מסימני מדינת הרווחה בבריטניה (צילום: Paolo Margari, Flickr.com)

"העיסוק שלנו בצדק, ובחוסר צדק, צריך להיות לא רק 'אקדמי', אלא גם להוביל לקידום שינוי ממשי לטובה". כתובת גרפיטי של בנקסי בבוסטון (צילום: Chris Devers, Flickr.com)

"העיסוק שלנו בצדק, ובחוסר צדק, צריך להיות לא רק 'אקדמי', אלא גם להוביל לקידום שינוי ממשי לטובה". כתובת גרפיטי של בנקסי בבוסטון (צילום: Chris Devers, Flickr.com)

וזה לא רק הקושי להתמודד עם האתגרים החברתיים הגדולים, טוענת קמפבל, זה גם חוסר הבהירות בנוגע לכיוון אליו אנו צועדים, ובאופן ספציפי, לתפקידה של האוניברסיטה ושל האקדמיה בתוך כל זה. מתוך כך מתעוררות שאלות קשות בנוגע למהותם ותפקידם של הפרסומים האקדמאיים. גישתה של קמפבל לשגשוג של תעשיית כתבי העת (peer review journals) היא קשוחה ומפתיעה.

"ישנו מספר הולך וגדל של כתבי עת, וכתבי עת צריכים למלא דפים. במקביל, פרקטיקות הקידום באוניברסיטאות מחייבות את החוקרים לפרסם יותר ויותר… כמותית. כך שיש יותר ויותר חומר שמתפרסם, אבל במובן של בחינה של אפשרויות חדשות ניתן לומר כי יש 'יותר ויותר' שנוגע ל'פחות ופחות' ככל שאנחנו  שאנו מתמקדים בתהליך הפרסום, והרעיון הזה של 'פרסם או תיעלם' (publish and perish). יש משפט שאני מזכירה לעיתים בהקשר של קידום באוניברסיטה- 'אם אתה רוצה לקדם מישהו אתה שוקל את הפרסומים שלו ואם אינך מעוניין בקידום שלו, אתה קורא את הפרסומים!'. אז אני חושבת שאנחנו צריכים להתקדם מעבר לציווי של פרסום בכל מחיר. אני מוטרדת הרבה יותר מהתוכן של הדברים שאנו מפרסמים. אך אל תביני אותי לא נכון, אני חושבת שפרסום מאמרים הוא מרכזי לעבודה האקדמית – בכל זאת אני העורכת הראשית של כתב עת – אבל אנחנו צריכים להקדיש לפחות את אותה תשומת לב לתוכן שאנו מפרסמים, כמו שאנו מקדישים לכמות המאמרים שפרסמנו".

עיסוקה של קמפבל בשאלת הפרסומים האקדמיים אינה חדשה. לפני מספר שנים היא כתבה טור דעה בכתב העת Planning Theory and Practice, תחת הכותרת "Lots of words but do any of them matter?", ובתרגום חופשי- "הרבה מילים אבל האם הן בכלל חשובות?", והיא מודה, כי "ניתן לומר שזה לא ראוי שעורכת ראשית של כתב עת תכתוב זאת… אבל ייתכן שדווקא עורכת ראשית צריכה לעשות זאת כי אנו חשופים לכל החומרים הללו ואנו רואים את התמונה הגדולה. עלינו להיות מודעים לסיבות מדוע ממשלות וחֶבְרוֹת שואלים שאלות משמעותיות בנוגע לאקדמיה, כמו מה התפקיד שלה? מה אנחנו רוצים ממנה? ועלינו להיות מסוגלים השיב על שאלות אלו, לא במובן צר ותועלתני, לא במונחים של גידול בתמ"ג עבור כל פאונד שמושקע במחקר. זה לא העניין. העניין הוא להיות מסוגלים לענות על שאלות של חלק מהקבוצות היותר עניות בחברה, למשל, בנוגע לאופן בו האוניברסיטאות תורמות לעתידן. לאקדמאים כמובן אין את כל התשובות, אבל עדיין, עלינו להיות מסוגלים לומר משהו בנוגע לתרומה שאנו מסוגלים לתת".

"אנחנו צריכים להקדיש לפחות את אותה תשומת לב לתוכן שאנו מפרסמים, כמו שאנו מקדישים לכמות המאמרים שפרסמנו". (צילום: Whatknot, Flickr.com)

"אנחנו צריכים להקדיש לפחות את אותה תשומת לב לתוכן שאנו מפרסמים, כמו שאנו מקדישים לכמות המאמרים שפרסמנו" (צילום: Whatknot, Flickr.com)

אז מה את חושבת שיקרה כעת? 

"תמיד טענתי שתכנון ממוקם בפוזיציה ממש מלהיבה בתוך הקהילה האינטלקטואלית, נוכח השאלות הללו על תפקיד האוניברסיטאות, כיוון שאנו ניצבים בצומת בין תיאוריה ופרקטיקה, ידע ופעולה. עלינו להבין את שני העולמות הללו. אנחנו לא דיסציפלינה מסורתית של מדעי החברה, ואני חושבת שהחדשנות בדיון האקדמי טמונה במפגש בין שני העולמות הללו. כך שאני חושבת שמדובר בזמנים מלהיבים, אבל זה כמובן גם מאתגר. בכנות, אם זה לא היה מאתגר, לא היה שווה לעשות זאת. כמתכנן עליך להישאר בעל תקווה, בגלל שתכנון מבוסס על ההנחה כי אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מזה שאנו נמצאים בו כרגע. אחרת אין טעם בתכנון. כך שאין מה לעשות, אתה לוקח שני צעדים קדימה וצעד אחורה. אבל אני חושבת שיש אפשרויות מלהיבות, גם אינטלקטואלית וגם במובן של השפעה בשטח על מקצוע התכנון".

לקריאה נוספת:

Campbell, H. (2014) It takes more than just looking to make a difference: the challenge for planning research, in E. Silva, P. Healey, N. Harris and P. Van den BroeckThe Routledge Handbook of Planning, Routledge: Abingdon, pp. 24-32.

Campbell, H. (2012) Editorial: Lots of words…. but do any of them matter?  The challenge of engaged scholarship, Planning Theory and Practice, 13(3), pp. 349-353.

Campbell, H. (2012) “Planning ethics” and rediscovering the idea of planning, Planning Theory, 11(4), pp. 379-399.

Campbell, H. (2012) Planning to change the world: between knowledge and action lies synthesis, Journal of Planning Education and Research, 32(2), pp. 135-146.

Campbell, H. (2006) Just planning: the art of situated ethical judgment, Journal of Planning Education and Research, 26(1), pp. 92-106.

Campbell, H. (2002) Planning: an idea of value (Inaugural Lecture), Town Planning Review, 73(3), pp. 271-288.

Campbell, H. and Marshall, R. (2002) Utilitarianism’s bad breadth?  A re-evaluation of the public interest justification for planning, Planning Theory 1(2), pp. 163-187.

Links to Planning Theory and PracticeAccess contentSubmit an article; Follow us on twitter: @planning_theory