הן לא מתנצלות על השימוש הנרחב בדשא, נלחמות כדי שהמרחב הציבורי לא ייגזל על ידי תשתיות, ומעידות כי העיריות כבר מוכנות לקבל את הפארקים הפחות "שטאנציים." ראיון עם אדריכליות הנוף עליזה ברוידא ורות מעוז.

לא כדאי להגיע לשכונת מונטיפיורי בתל אביב עם כלי רכב באמצע היום. התנועה איטית ואין מקום חנייה. כך קרה שאיחרנו לראיון עם אדריכליות הנוף, עליזה ברוידא ורות מעוז. משרדן של השתיים מורכב מאולם עבודה מרכזי בו יושבים אדריכלי הנוף זה לצד זה לאורך שולחן ארוך. הבכירים יושבים מאחורי שולחן אישי סמוך לחלון, ומסך זכוכית מפריד בינם לבין שאר העובדים. את הריאיון ערכנו באחד מאותם חדרי זכוכית קטנים ובסיום עברנו לאולם המרכזי כדי לצלם את ברוידא ומעוז. מול המצלמה, למרבה ההפתעה, הן היו ביישניות. לא משהו שהיית מצפה משתיים מבכירות אדריכליות הנוף בישראל, שהטביעו את חותמן ברחבי הארץ.

עליזה ברוידא ורות מעוז שותפות במשרד אדריכלות הנוף שלהן כבר 30 שנה. משרדן אחראי על תכנונם ועיצובם של פארקים עירוניים רבים, בהם פארק רידינג (עליו זכו בפרס קרוון בשנת 2011), חידוש פארק צ'רלס קלור, פארק מדרון יפו (עליו זכו בתחרות פרויקט השנה של המגזין "אדריכלות ישראלית" בקטגוריית אדריכלות נוף בשנת 2010)- כל אלו בתל אביב, פארק האחדות בקמפוס אוניברסיטת בר אילן, הפארק המרכזי ברמת בית שמש, גן בעברית בראשון לציון, גן שמוליקיפוד בחולון, פיתוח נופי בקטעים המרכזי והדרומי של כביש 6 ועוד.

פארק בעברית, ראשון לציון, תכנון: ברוידא מעוז. (צילום: Neukoln -מעלה היצירה, ויקימדיה)

גן בעברית, ראשון לציון, תכנון: ברוידא מעוז. (צילום: Neukoln, ויקימדיה)

בשיחה איתן הן שבו והדגישו כי אדריכל הנוף לא יכול להתייחס למרחב הציבורי במקטעים בלבד. לתפיסתן, הנוף העירוני הוא מערכת שלמה – הכוללת מדרג רחב של מרחבים; המדרכה, הרחוב, השדרה, הכיכר, הגינה השכונתית, הפארק והטיילת. "כל המדרג הזה הוא רצף אחד שנותן מקום לאנשים להיות בו מחוץ לבית", אומרת ברוידא, "מטריד אותי שיש פסים ירוקים ומישהו אומר 'זה הנוף'. צריכים להסתכל על חתך רחוב ובאמצעותו לראות את הנוף. זה החלל שמחוץ למרחב הבנוי והוא שצריך לתת למשתמש מרחב לשהות בו". לדבריה, הקישוריות בין חלקי המערכת, בין החללים העירוניים, היא בעלת חשיבות גדולה. "תפקיד אדריכל הנוף הוא לתכנן את כל המרחב הזה כדי שייווצרו ההזדמנויות הנכונות, מפגשים אנושיים והפוגה מהלחץ העירוני".

השטחים הפתוחים בערי ישראל מאופיינים ברובם בדגש ובמקום הרחב שניתן לאטרקציות במרחב הציבורי, ומכתיב במידה רבה את השימוש במרחב. השתיים חושבות שמציאות בה האטרקציות הן חלק עיקרי היא בעייתית. "צריכים להשאיר מקום לספונטניות, לא כל דבר צריך להיות מוגדר", אומרת מעוז, "מרחבים ציבוריים צריכים לתת לאנשים להיות בהם ולייצר פעילויות ספונטניות". היא מעידה כי במהלך עבודתן הן מנסות להימנע מיצירת אטרקציות ולתת למקום לפעול מתוך עצמו, "אתה רואה מה קורה בפארק מדרון יפו על הדשא – פיקניק, שימושים מגוונים, מרחב לאנשים. לא מנסים לקטלג את הדברים בצורה מאוד נוקשה".

"מרחבים ציבוריים צריכים לתת לאנשים להיות בהם ולייצר פעילויות ספונטניות", גן בעברית, ראשון לציון, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: MathKnight , ויקימדיה)

"מרחבים ציבוריים צריכים לתת לאנשים להיות בהם ולייצר פעילויות ספונטניות", גן בעברית, ראשון לציון, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: MathKnight , ויקימדיה)

 "אנחנו מחפשות מרחב נפשי, מקום לנשום, ליהנות מהנוף, מהירוק, לשבת בצל, להתחבר לאנשים אחרים ולעשות פעילויות שלא קשורות להוצאת כסף. אני בעד פארקים שאין צורך להכניס את היד לכיס, שהפעילויות המסחריות הן לא המוקד שלהן. ספורט, טיול, ליהנות ללא צורך בהוצאה כספית. זה מאוד דמוקרטי". לדברי ברוידא, זהו הישג לא מבוטל ליצור פארק בו משתלב היבט חברתי כך שיתקיים "מפגש בין סוגי אוכלוסיות, תחושה של תערובת, של מגוון וללא ניכוס מובהק, מגיעים אנשים מאוד שונים ומרגישים שאותו מקום שייך גם להם. זה פתוח, שוויוני".

במציאות בה "החיים שלנו כה מנותבים ומוגדרים", כדברי מעוז, הרעיון העומד בבסיס עבודתן הוא הרצון לייצר תשתית לפעילות, לאפשר אותה, אך לא להכתיב אותה. "יש פה שלד ודבר בסיסי שבתוכו האדם יכול לצקת תוכן משלו".

 ״מגיעים אנשים מאוד שונים ומרגישים שאותו מקום שייך גם להם״, פארק איילון רמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

״מגיעים אנשים מאוד שונים ומרגישים שאותו מקום שייך גם להם״, פארק איילון רמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

במהלך המחקר על תכנון ועיצוב שטחים ציבוריים פתוחים בערים ביקרנו בעשרות גנים עירוניים ברחבי הארץ. אחת המגמות הבולטות ששמנו לב אליהן היתה עיצוב שטחים ציבוריים "שטוחים" – ללא שיחים, ללא חורשות וללא עצים גדולים העשויים להסתיר את המבט. התפיסה התלת מימדית של הפארק נעלמה והתחלפה בעיצוב דו ממדי. ברוידא ומעוז מתנגדות לאמירה כוללנית בנושא, ומזכירות את השיפועים והמבטים שנפתחים ונסגרים בפארק מדרון יפו, אבל בד בבד הן מודות כי לפעמים אין מנוס מכך, במיוחד נוכח דרישות הציבור או הרשות המקומית.

"היו מקומות שבפירוש שמנו פחות שיחים כי זה מקום שמבקשים מאיתנו, בגלל העניין הבטיחותי, לא להרבות בשיחים. חוששים מזה", מספרת ברוידא, "בפארק שתכננו עכשיו ברהט ביקשו ששום דבר לא יסתיר ושלא יהיו מקומות לפעילויות בלתי רצויות. נכון ששיחים הם דבר נפלא ונהדר, אקולוגית ואסתטית, אבל נשים ביקשו שהפארק יהיה חשוף והמבטים יהיו פתוחים". מעוז מחזקת את דבריה: "הטיפול במרחב הציבורי נוגע למסקנות שהעירייה מגיעה אליה. הציבור כה מעורה, מגיב ומתלונן או מודה, והעירייה בהרבה מקרים משתפת פעולה וגם מכוונת, זה משתנה". לטענת ברוידא, לפעולת ההשטחה יש מחיר כבד. ההיעדר של שיחים, מה שהן מכנות, "קומת הביניים", מביא לדבריה "למחסור בצבע, גם בטקסטורה".

האובססיה לביטחון באה לידי ביטוי גם בבקרה על הנעשה במרחב הציבורי, וכיום פארקים רבים בישראל מגודרים וסגורים בשעות מסוימות. ברוידא ומעוז יודעות שקל לצאת נגד, אבל לפעמים, לדעתן, קיים צורך בגידור המרחב הציבורי ובפיקוח עליו.

"בהתחלה לא תכננו גדר בפארק בעברית בראשון לציון. הפארק מוקף במחנה צריפין ובתי מגורים, אבל החזית שלו פתוחה לרחוב הראשי, לא הייתה גדר והיה ונדליזם קשה", נזכרת ברוידא, "תכננו גדר שחלקה מוסתר. די מהר, חודשיים שלושה אחרי שפתחנו את הפארק, היה שם רעש לתושבים. לא הייתה מטרה לעירייה לגבות כסף. יש מקרים שהגידור הוא מבורך, במיוחד כשגרה אוכלוסייה ליד והיא סובלת מהתופעה. זה מטרד". עוד היא מספרת, כי "ברהט אנחנו עושים קטע אינטנסיבי שיש בו גידור. אגב, גם גנים באנגליה מגודרים וגם פארקים בפאריז מגודרים".

השתיים מצביעות על חשיבות נושא התחזוקה ויכולת הרשות לתחזק לאורך זמן את המרחבים הציבוריים. לא פעם ענייני התחזוקה מכתיבים גם את בחירת פלטת החומרים והצמחייה.

התפיסה התלת מימדית של הפארק נעלמה והתחלפה בעיצוב דו ממד, פארק איילון ברמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: המבעדה לעיצבו עירוני)

התפיסה התלת מימדית של הפארק נעלמה והתחלפה בעיצוב דו ממד, פארק איילון ברמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

צמחיה מותאמת אקלים היא אופנה או צורך?

ברוידא: "אני לא חושבת שצריכים ללכת רק על צמחיה עמידה, יש עניין תרבותי, צמחיה מקומית, זהות מקומית, משתדלים ללכת על הצמחייה המקומית במגבלות… למה שמים כל כך הרבה דשא? גם בגלל שהוא נותן מענה שדברים אחרים לא נותנים. למעט שטחי הדשא אני הולכים על צמחיה מקומית ועצי צל, גם אם הם מיובאים וגם אם הם לא גדלו כאן בארץ".

מעוז: "יש קונפליקט בניסיון להגדיר מהו עץ ישראלי, מהו עץ מקומי. אני חושבת שיש גם עצים שיובאו לכן, גם צמחים ולא רק עצים, שמוכיחים את עצמם בפריחה, בתחזוקה. יש מקום לשלב אותם".

אילו מגמות אתן רואות בתכנון פארקים בישראל?

ברוידא: "אני חושבת שיש היום הרבה יותר טיפול באזורים מופרים, מחצבות, אתרי פסולת".

ובתוך העיר?

מעוז: "בבת ים אנחנו עכשיו מטפלות בהר פסולת שבתכנית המתאר המקורית חיסלו אותו והעבירו למקום אחר. עם הזמן הבינו שצריך לטפל בבעיה ולא להעביר אותה למקום אחר. השאירו את הר הפסולת, ועכשיו מייצבים ומשקמים אותו והוא צפוי להיות חלק מפארק נופי".

ברוידא: "יש את נושא גינות המאכל, גינות קהילתיות. זה חצי טרנד וחצי עניין יציב ומהותי. אנחנו מזמן, כבר לפני 30 שנה, עשינו גינה קהילתית ועיריית רחובות לא הבינה מה אנחנו רוצות ממנה. אנחנו רוצות לשלב צמחי מאכל. יש גם את עניין פארקי הטבע… מצד שני יש מתקנים משוכללים ומחפשים דווקא הפוך – מקומות עם אלמנטים טבעיים. בחולון עשינו את גן גורים, גם גבעת חול, רוצים סתם חול, וגם מתקנים מעץ בלתי מהוקצע, זכר לדיונות שהיו שם. צמחייה עשבונית יותר, העירייה כבר מוכנה לקבל את הפארקים הפחות שטאנציים".

"אני לא חושבת שצריכים ללכת רק על צמחיה עמידה, יש עניין תרבותי, צמחיה מקומית, זהות מקומית" , פארק איילון ברמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

"אני לא חושבת שצריכים ללכת רק על צמחיה עמידה, יש עניין תרבותי, צמחיה מקומית, זהות מקומית", פארק איילון ברמת בית שמש, תכנון: ברוידא מעוז  (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

שינוי בתפסיתו של אדריכל הנוף

השתיים, בעלות ניסיון של כמה עשורים במקצוע, מעידות כי לאורך השנים חל שינוי משמעותי בתפיסת הרשויות את תפקידה של אדריכלות הנוף. לפי ברוידא, "התפיסה היום פחות גננית ויותר נובעת מתוך ראייה אורבנית. האלמנט הירוק הוא עדיין מאוד חשוב, אבל נותנים לאדריכלי הנוף לייצר קישוריות וחללים אורבניים… גם הרחוב וגם הכיכר יוצרים חללים שיש להם תפקיד חשוב, ולאדריכל הנוף יש את המשימה ליצור אותם".

מעוז: "במשך הרבה שנים כשעשו את התכנון העירוני הנרחב, תכננו קודם כל את הכביש, את צירי התנועה, אחר כך תכננו את התשתיות שמלוות את הכביש, ורק בסוף נשארו קצת אזורים של מדרכות או רחבות. היום המגמה השתנתה אולי בגלל הכניסה של אדריכלי נוף לחשיבה ובעקבות קיומם של צוותים משולבים. כיום אדריכל הנוף הוא שותף ומשולב בתכנון הכולל. אנחנו משתדלים שמקומו של הולך הרגל יהיה בראש הפירמידה ולא בתחתית הפירמידה, שכל המרכיבים האחרים יתחשבו בזה שיש הולך רגל. נכון, צריך רוחב מסוים לכביש, שניים-שלושה נתיבים, אבל אני חושבת שהיום גם הפרופורציות משתנות כדי לייצר מרחב ציבורי משמעותי שהוא המרכיב של התכנית, הולך הרגל לא צריך להרגיש שהוא סרח עודף, אלא שיש לו מקום מכובד. כל השדרות נותנות את הדבר הזה. אבל זה קשה, זה תהליך ארוך. קורה לנו גם שבתכנית מתאר ראשונית מצהירים שיהיו מדרכות רחבות ומרחבים להולכי רגל, ואז חלק גדול הולך לאיבוד בשלב התכנון המפורט. יש לנו מלחמה אמיתית שהמרחב הציבורי לא ייגזל על ידי תשתיות שבאות ונוגסות בו, אבל אנחנו מספיק חזקות כדי להילחם".

לכל אורך הריאיון חשנו כי ברוידא ומעוז, מודעות היטב לטרנדים, המגבלות וההזדמנויות בתוך שדה אדריכלות הקיים. תפיסתן אינה רדיקלית או מנסה להציע משהו חדש אך הן גם אינן נגררות אחרי הטרנד של הפארק כמרחב "שעשועים" אלא מייצגות את הרצון להלך בין הטיפות ולקדם, עד כמה שניתן, מרחב פתוח שיענה על צרכי התושב תוך רצון כנה להילחם על עקרונות התכנון שלהן.