ביום בו נצופף את שכונות המגדלים

אם נקיים התחדשות עירונית רק בשכונות ותיקות בערים, לעולם לא נוכל להתגבר על הפערים החברתיים במרחב הישראלי. לשם כך צריך לצופף גם את רקמות המגדלים החדשות והעשירות. אפשר להתחיל בשכונת "עיר ימים" בנתניה.

B

מדד אי שוויון בישראל – טיפולוגיות המגורים כביטוי למדיניות פוליטית (מבוסס על נתונים ממדד ג'יני–למ"ס) (מקור: נועה פרנקפורט (C))

"יש לנו הרבה שכונות מדהימות כמו רמת-פולג, אזורים החדשה, ועכשיו בונים גם את עיר ימים… אני לומדת בבצפר מעולה, שאין בו ערסים ועבריינים… וכולם אצלנו מטופחים ונורמלים… יש את אלה שחושבים שלהיות עבריין זה 'קול', אבל הם ממש רחוקים מאיפה שאני גרה…"                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               (מתוך התגובות לכתבה "ניסיון חיסול: טיל לאו נורה בלב נתניה", Ynet, רענן בן-צור, 23.12.05)

מרחב המגורים בישראל משקף היטב את אי השוויון בחברה הישראלית. למעשה, החל משנות החמישים מתוכננות בישראל שכונות מגורים אשר מייצגות תקופות שונות בחיי המדינה, ונשענות על האידיאולוגיות הכלכליות והפוליטיות הרווחות בכל תקופה.[1] מאז המהפך הפוליטי של שנות השבעים, הפך חלום המגורים הישראלי לבסיס ליצירת התא המשפחתי ה"אידיאלי". בהתאם, מאז המגורים הישראליים מתוכננים בעיקר עבור זוגות צעירים עם 3-2 ילדים. מרחב מגורים זה מדיר לא רק משפחות ממצב סוציו אקונומי אחר, אלא גם תבניות משפחתיות שונות כמו רווקים, חד הוריים, שותפים ואחרים. אחת הבעיות המרכזיות היא שבנייתן של השכונות החדשות תורמת לסגרגציה בתוך העיר בין קבוצות ממעמד סוציו אקונומי שונה, מצב המשקף באופן בוטה את הפערים החברתיים במרחב הישראלי.

אחת מהשכונות המשקפות מצב זה היא שכונת "עיר ימים" בנתניה.[2] שכונה זו כוללת בניינים רבי קומות (15-35 קומות), אך באופן פרדוקסלי היא מתאפיינת בצפיפות נמוכה של 13.9 תושבים לקמ"ר. מגדלי המגורים עוקבים אחרי משנתו של לה קורבוזייה ומפוזרים בין מרחבים פתוחים הכוללים בעיקר חניוני ענק וגינון נוי.[3] כל מגדל עומד כיחידה אוטונומית וכולל שימושים אקסקלוסיביים כגון בריכה, חדר כושר ושאר מתקנים. למרות מספר המגדלים הרב (לא פחות מ-61 מגדלים), מגוון טיפוסי הדירות מוגבל וכולל דירות ארבעה חדרים ויותר. השכונה מתאפיינת בסימטריה מונומנטלית וגיאומטריה המייצרת מעין מיקרו קוסמוס בו המרחב הציבורי בשכונה נדמה כשייך לתושביה בלבד. את השכונה חוצים שני צירים ירוקים להולכי רגל המצטלבים במרכז בו מתוכננת כיכר גדולה ומבני ציבור שכונתיים.

D

כל מגדל עומד כיחידה אוטונומית. המגדלים של שכונת המגדלים החדשה "עיר ימים", נתניה (מקור: GIS עיריית נתניה)

1A

מימין: Plan Voisin של לה קורבוזייה מ-1925; משמאל: שכונת המגדלים "עיר ימים" בשלמותה  (מקור: הדמייה באדיבות עיריית נתניה)

הצפיפות הנמוכה והמרחק ממרכז העיר נתניה מחזקים את הזחילה האורבנית אל שולי העיר והרחק ממרכזה. שכונות שינה חדשות צומחות בשוליים ואזור התעשייה הופך לאזור תעסוקה ובילוי חלופי. יש לזכור כי שכונת "עיר ימים" אינה מקרה ייחודי. שכונות המגורים החדשות המשוכפלות לאורכה ולרוחבה של ישראל.[4]

השאלה היא מה ניתן לעשות עם המודל הזה? כגישה תכנונית שהתפתחה בתחילת המאה ה-20, האם היא מתאימה לעיר של היום? האם ניתן לקדם בה תהליכים של ציפוף והתחדשות? אם נסתכל לדוגמא על המקרה של שכונת "עיר ימים" בראייה עתידית ונניח מצב בו עתודות הקרקע מוצו ואין מנוס מלהתערב ולצופף את הרקמות של השכונות החדשות. השאלה היא מה ניתן לעשות במצב כזה?

מה שאני מציעה הוא לעבות את הרקמה הקיימת ובנייה של מערך ציבורי חדש באמצעות תוספת של רקמת מגורים למרגלות המגדלים הקיימים. מטרת רקמה זו היא חיזוק מערכת מבני הציבור הקיימת והוספה של יחידות דיור חדשות. הבינוי החדש נשען על שלד השכונה הקיים, כאשר הוא ממקם שימושים ציבוריים לאורך הצירים הירוקים.

E

רקמה חדשה למרגלות המגדלים – לפני ואחרי (מקור: נועה פרנקפורט (C))

HagashaSmall.indd

למעלה: חתך המציג את הפעילות הציבורית שעולה מן הציר הירוק וחודרת למגדל ומעל יחידות מגורים וגינות פרטיות; למטה: יחידות מודולאריות ליצירת תמהיל מגורים מגוון (מקור: נועה פרנקפורט (C))

במקרה של שכונת "עיר ימים" ניתן לראות כיצד בסמיכות לכל מגדל ניתן למקם מבנן מגורים בן חמש קומות הכולל גם שימושים ציבוריים. היצע הדיור החדש מאפשר מגוון גדול יותר של יחידות דיור ויסייע בכניסה של אוכלוסיות חדשות לשכונה, אשר עשויות לשנות את הפרופיל החברתי ההומוגני הקיים בשכונה. יחידות הדיור מבוססות על תבנית מודולרית (ובכך מתכתבות עם הרעיונות של לה קורבוזייה) אשר ניתן לצרפה יחד ליצירת יחידות מגורים בגדלים משתנים. לגדלי הדיור תפקיד משמעותי. החופש לייצר דירות בגדלים משתנים (25-200 מ"ר) בתוך הרקמה החדשה, עשוי לעודד תמהיל אוכלוסין הטרוגני יותר.

הבינוי החדש ממוקם ברובו על שטחים בבעלות דיירי המגדלים, עובדה זו עשויה להיות  הזדמנות ליצירת מנגנון כלכלי כדאי עבור הדיירים הקיימים.

F

מבט מן המגדל הקיים אל הרקמה החדשה (מקור: נועה פרנקפורט (C))

מחשבות עלו על ההתערבות בשכונת "עיר ימים" הן ניסיון להתמודד עם שאלות של מצאי הקרקע בישראל, הצפיפות והפערים הסוציו-כלכליים בחברה הישראלית ועם המודל התכנוני של השכונות בישראל העוקב אחרי המשנה המודרניסטית. כיום, רשויות התכנון כמעט ולא מתמודדות עם המרחבים הבנויים הקיימים ועל מנת להגדיל את הצפיפות הן נוקטות בעיקר בשיטת "פינוי-בינוי". מלבד תכניות "פינוי-בינוי" ישנה תמ"א 38, אשר נולדה על מנת למגן מבנים בפני רעידת אדמה והפכה למעשה למנגנון כלכלי לחידוש מבנים מתיישנים, אך כזה הנעדר חזון כולל בהקשר העירוני והחברתי.

על פי תכנית המתאר הנוכחית, נתניה צפויה להגדיל את אוכלוסייתה ב-120 אלף תושבים עד שנת 2035 ולנצל את כל עתודות הקרקע בתחומה. תכנית מתאר זו אינה לוקחת בחשבון את העתיד שלאחר שנת 2035 ואת הגידול הטבעי בעיר. על כן, חשיבה מחודשת על צפיפות בעיר הקיימת הינה הכרחית ודחופה בכדי לתת מענה לגידול האוכלוסין המהיר.

תמונות נוספות של הפרויקט:


[1] להרחבה ראו, טלי חתוקה, רוני בר, מיכאל יעקובסון, הילה לוטן, מירב בטט וג'סיקה פיין, "שכונה-מדינה", הוצאת רסלינג, 2012.

[2] שכונה זו עמדה במוקד פרויקט הגמר שלי בלימודי אדריכלות בטכניון, "SubUrbanism", בהנחיית רותי ליברטי-שלו וערן מורדכוביץ'.

[3] האדריכל ומתכנן הערים לה קורובזייה (Le Corbusier) קידם רעיון של עיר בה הבנייה למגורים צומחת לגובה, בצפיפות גבוהה ועם תבנית דיור קבועה. העיר האידיאלית לפיו מורכבת מגורדי שחקים הממוקמים בתוך שטחים פתוחים נרחבים. המודל שלו מושתת על מערך מבוסס גריד עם סופרפוזיציה של מערכות תנועה, כך שישנה הפרדה מפלסית בין הולכי הרגל לתחבורה הממונעת, קונסטרוקציה מודרנית והפרדה בין שימושי קרקע.

[4] עוד על שכונות המגורים שנבנו בשנות ה-90 בפרק "מתחם", בספר "שכונה-מדינה", שם.