בין האח הגדול לאזרח הקטן

בניסיון להתגונן בפני הפחד שמעוררת בנו העיר אנו מקיפים את עצמנו במצלמות אבטחה, גדרות ושלטים של חברות שמירה. מה המחיר שאנו משלמים על כך והאם נוף עירוני של פיקוח ובקרה דווקא מחמיר את המצב? 

Marathon_01

הפיגוע במרתון בוסטון. צילום: hahatango, מתוך flickr.com

שני אמצעים טכנולוגיים סייעו לכוחות הביטחון האמריקאים באיתור המפגעים במרתון בוסטון: מצלמות האבטחה של בית הכל-בו "לורד אנד טיילור" שזיהו לראשונה את החשודים – ומסכי הטלוויזיה ששידרו את תמונותיהם למיליוני בתים בבוסטון רבתי. משם, הדרך לזיהויים ותפיסתם של השניים היתה קצרה. באופן לא מפתיע, ימים ספורים לאחר מכן כבר החלו לעלות קריאות לרשת את אמריקה כולה במצלמות אבטחה במעגל סגור, והקריאות מהדהדות גם במדינות אחרות, שמשתמשות באירועים בבוסטון כהוכחה ניצחת ליעילותם של אמצעי פיקוח ובקרה במרחב הציבורי. באנגליה, למשל, מצלמות האבטחה במעגל סגור הפכו כבר לאובססיה לאומית. הנתונים נעים בין 1.85 מיליון מצלמות במעגל סגור (מצלמה אחת לכל 32 תושבים) לבין 4.2 מיליון מצלמות (אחת לכל 14 תושבים). יהיה המספר אשר יהיה, אין ויכוח שאנגליה היא המדינה המצולמת ביותר בעולם.

גם המרחב הישראלי מתמלא ביותר ויותר מצלמות אבטחה, המותקנות על ידי רשויות מקומיות, בעלי עסקים או תושבים מודאגים. כאשר חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במסגרת העבודה על הספר שכונה-מדינה הופתענו לגלות כל פעם מחדש מצלמות אבטחה המוצמדות לקירותיהם של מבני מגורים וצופות על החצרות, הכניסות ומגרשי החניה. ככל שהשכונה היתה יותר שקטה, סגורה והומוגנית פוזרו בה יותר מצלמות. אלו הצטרפו לשורה ארוכה של תגובות מרחביות אחרות למצבי איום ופחד, החל מחומות וגדרות ועד לשלטים של חברות שמירה. החוקרים טאנר אוק וסטיבן טיסדייל, למשל, מזהים ארבע גישות של עיצוב עירוני שמטרתן הגברת הביטחון במרחב: (א) גישת הביצור, הכוללת בנייה של חומות וגדרות, (ב) גישת הרגולציה, הכוללת הגבלות וחוקים של התנהלות בזמן ובמרחב, (ג)  גישת הפנאופטיקון, הכוללת פיקוח, מצלמות במעגל סגור, גלאי מתכות ושמירה בכניסות וביציאות, ו-(ד) גישת הנוכחות החיה, הכוללת אמצעי פיקוח בלתי פורמליים, נוכחות מוגברת של אנשים עם "עין על הרחוב".[1] כדי להבין את האטרקטיביות של אמצעי התגוננות אלו בעידן הנוכחי, וגם את המחיר שהם גובים, צריך לקחת צעד אחורה להתבונן על השינויים שעבר הפחד העירוני לאורך ההיסטוריה.

אי ודאות, סיכון, פחד

הפחד העירוני אינו תופעה חדשה אלא היה נוכח מאז ימיה הראשונים של הציוויליזציה העירונית. בעיר הפרה-מודרנית, היו אלו חומות העיר שהגנו על התושבים מפני איומים חיצוניים. במקביל ליצירת תחושת ביטחון בתוך העיר הן שימשו גם להבדלה בין האליטה שישבה בתוך החומות לבין המעמד הנמוך מעברן השני. מפנה ראשון מסומן בספרות במעבר בין העיר הפרה-מודרנית לעיר המודרנית, ומאופיין בשינוי המקור לאיום (מאיום חיצוני לאיום פנימי) וכן בשינוי זירת ההתגוננות (מחומות העיר למרחב העירוני עצמו). העיר המודרנית הפכה ממקום המזוהה עם ביטחון ומסייע להבדיל בין אויב (מחוץ לחומות) לידיד (בתוך החומות), למקום המזוהה עם סכנה ופחד.[2]

המפנה השני מסומן בספרות סביב המעבר למאה ה-21. גם עיקרו של מפנה זה הינו השינוי במקור האיום: הפעם מאיום פנימי שמקורו בעיר עצמה לאיום שמקורו בתהליכים רחבים המתרחשים בקנה המידה הגלובלי, החל מאירועי טרור, דרך הגירה, ועד מחלות קטלניות, משברים פיננסיים ואסונות סביבתיים –  כולם איומים בעלי אופי גלובלי ומוביליות גבוהה. בהקשר זה מדומות הערים לשדות קרב במלחמות מרחב עירוניות, בהן כוחות גלובליים ומשמעויות מקומיות נפגשים ומתנגשים. בכלל, העיר נתפסת כזירה בה סוגיות גלובליות מתגלמות לכדי בעיות קונקרטיות ונכנסות לטווח ראייה של היחיד (כמו לדוגמה בעיות של זיהום, אקלים או הגירה, שמקורן גלובלי, ושהופכות למוחשיות עבור הפרט רק כאשר הן חודרות לזירה המקומית).

בהקשר זה, הסוציולוג זיגמונט באומן מסמן את אי הוודאות כתכונה עיקרית של העידן הנוכחי, וטוען טענה לא מפתיעה במיוחד: הפחד, הוא אומר, הינו תוצר ישיר של אי הוודאות בתוכה אנו חיים. לכן, הוא חזק ביותר כאשר הוא מטושטש, מפוזר, ומקורו בלתי ידוע. בהתאם לחוסר היכולת להגדיר באופן חד משמעי את הפחד ולאתר את מקורו, פעולות ההתגוננות מפניו נוטות להתמקד באיומים הנתפסים כמסכנים את הגוף והרכוש, במישור האישי והגופני, בדגש על פתרונות מהירים ומיידיים.[3]

מדי הסוואה ברחובות מנהטן

כדי להתמודד עם אי הוודאות, מערכות פיקוח מתוחכמות מוצבות במקומות הנחשבים לרגישים 'כל עוד שיהיה בכך צורך', אך עם הזמן הופכות לקבועות ולחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני. כחלק מניסיון לייצר תחושת ביטחון בקרב האזרחים, כוחות השיטור מדגישים את הנראות שלהם במרחב, באופן המבקש להנכיח את האיום ולא בהכרח למנוע אותו. כך, למשל, אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר נפרשו בניו יורק אנשי ביטחון וצבא כשהם לובשים מדי הסוואה בצבעי חול שיועדו במקור למלחמות במדבריות עיראק – לא ממש הסוואה מוצלחת על רקע מגדלי הזכוכית ורחובות הבטון של מנהטן. המטרה שלהם, טוענת הגיאוגרפית סינדי כץ, היא אחרת: להדגיש ככל הניתן את הנראות של הסיכון ושל פעולות ההתגוננות כנגדו, ובתוך כך לקבע את מצב החירום במרחב העירוני ובחיי השגרה של התושבים.[4] בשם אותו מצב חירום, יכולים גורמים פוליטיים להצדיק פעולות שונות, כמו הדרה של קבוצות והתנהגויות לא רצויות או שיווק של מתחמי מגורים סגורים.

אולם, פעולות ההתגוננות הללו חושפות פרדוקס מובנה: ככל שהחומות הופכות לגבוהות יותר, ככל שהעיר מרושתת יותר במצלמות אבטחה, וככל ששכונות המגורים הופכות ל'נקיות' מאוכלוסיות והתנהגויות לא רצויות, כך גם הפחד מתגבר ומתעצם. התוצאה, טוען באומן, היא מעגל אינסופי בו הביצורים והגבולות של האליטות – והתוקפנות של הדחוקים – מעצימים אלו את אלו, במקביל לצמצום היכולת לקיים אינטראקציה עם ה"אחר".[5]

לאור האירועים בבוסטון ניתן לשער שהקריאות לפיקוח ובקרה על המרחב הציבורי ילכו ויגברו, אבל לפני שאנחנו מציבים מצלמה בכל פינה, יש לקחת בחשבון שתי שאלות עיקריות. השאלה הראשונה נוגעת למימד האישי, הפרטי, ולכמות החדירה לפרטיות שאנחנו מוכנים לסבול למען ביטחון ושקט נפשי. למרות שטיעון הפרטיות הוא חשוב, וצפוי להפוך לחשוב עוד יותר בשנים הקרובות עם השתכללותם של אמצעים לזיהוי פנים, השאלה השנייה היא הרבה יותר מהותית, ונוגעת לחוסר היכולת שלנו, כחברה, להתמודד עם קונפליקטים. הפחד שלנו, מהבלתי נודע, מהשונה, האחר – פחד שלעיתים קרובות אינו מעוגן בסיכון ממשי – הופך את המרחב הציבורי לסטרילי ובכך מעצים את המתחים בתוך החברה. בכך, אנחנו מוותרים מראש על המרחב הציבורי כמקום מפגש בין שונים וזרים.

Surveillance

נוף עירוני של בקרה ופיקוח, שכונת נווה סביון באור יהודה ושכונת נאות אשלים בראשון לציון. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

לקריאה נוספת:

סביבת המגורים האוטופית, מאת טלי חתוקה

פחד ותיעוב בנווה שאנן, מאת חן רוזנק


[1] Oc, T. and Tiesdell, S. (1999), "The Fortress, The Panoptic, The Regulatory and The Animated: Planning and Urban Design Approaches to Safer City Centers", Landscape research 24(3): 265-286

[2] Ellin, N. (1997), "Shelter from the Storm, or: Form Follows Fear and Vice Versa", in: in Ellin N. (ed.), Architecture of Fear, New York, NY: Princeton Architectural Press, pp 13-45

[3] Bauman, Z. (2006), Liquid Fear, Cambridge; Malden, MA: Polity Press.

[4] Katz, C. (2007), "Banal Terrorism", in: Gregory D. and Pred A. (eds.), Violent Geographies: Fear, Terror, and Political Violence, New York; London: Routledge

[5] Bauman, Z. (2007), Liquid Times: Living in an Age of Uncertainty, Cambridge; Malden, MA: Polity Press.