המיזם הדיגיטלי החדש של עיריית תל אביב אמור לחזק את הקשר בין התושב לרשות, אבל על הדרך הוא פוגע פגיעה חמורה בפרטיות שלנו ומטשטש את הגבולות בין שלטון למסחר. רשימה לא רק לתושבי תל אביב.

כמה רעש ליווה את הוצאת תעודות הזהות הביומטריות. דעות נשמעו לכאן ולכאן, והוויכוח סער, אם כי ניתן בהחלט לקבוע שהלך הרוח הכללי היה שלילי. אני אפילו מכירה מקומות עבודה ממשלתיים שבהם נתלו שלטים בזו הלשון: "סכנה, אל תוציאו תעודה ביומטרית". לעומת הרעש המיוחצ"ן הזה, בשקט בשקט, משיקה העיר תל אביב את המקבילה העירונית של אותה תעודה ביומטרית – כרטיס תושב מועדון דיגיתֵל. מטרת רשימה זו איננה לתקוף את המיזם החדש; היא גם אינה נובעת מטכנופוביה. המציאות היא שכיום רוב הערים מבקשות "לחזק את הקשר בין האזרח לרשות" באמצעות שילוב כלים טכנולוגיים להנגשת שירותים, כך שלא יחייבו עוד מגע ישיר בין הפקיד לאזרח. אולם אליה וקוץ בה. בשם הטכנולוגיה והרצון לחזק את ההשתתפות האזרחית בעיר נפגעת זכות היסוד לפרטיות באופן מהותי.

לרובנו כבר לא אכפת. גוגל, המדינה, חברות האשראי, כולם עוקבים אחרינו. אפילו שכנעו אותנו שהפגיעה הזו שומרת עלינו. בחברות האשראי, למשל, בודקים את ההוצאות שלנו ואם יש משהו חריג בתבנית הרכישות הם יתקשרו ויבררו אם ייתכן שגנבו לנו את המספר; בשדות התעופה יתחקרו אותנו (אם אתם "לבנים" אז פחות) וגם זה על מנת "לשמור עלינו" מפני "פצצות מתקתקות". התעודה הביומטרית המבוססת על טביעות אצבע ותווי פנים גם היא מטרתה, איך לא, "למנוע התחזות". ואל דאגה, מבטיח שר הפנים, המאגר שמור היטב. והכי חשוב, הכל "חכם". הטלפון חכם, הכרטיס חכם, התעודה חכמה, אז מה זה אומר עליך אם אין לך את כל האביזרים הללו?

בפאנל בנושא ״ערים חכמות״ שנערך לאחרונה בכנס במכון ון ליר בירושלים, הציגו מנהלת מערכות המידע של עיריית תל אביב, ליאורה שכטר, ומנהל היחידה למידע עירוני, זוהר שרון, את הדיגיתל. הם התגאו שמדובר במודל חדש "שלא נמצאה לו מקבילה בכל העולם", וסיפרו כי הוצאת התעודה מצריכה הזדהות פיזית בעירייה או בנקודות רישום בעיר ווידוא כתובת דואר אלקטרוני- מה שכונה על ידם "זיהוי חזק". בעת הוצאת התעודה התושב (או הלקוח, כפי שהם קראו לו) מתבקש לציין תחומי עניין. כך העירייה יכולה לשלוח לו בדיוור ישיר לא רק הודעות אדמיניסטרטיביות (ארנונה, חינוך וכו'), אלא גם הצעות מסחריות (הנחות בכרטיסים ובמנויים למופעי בידור, סיורים, סדנאות וכו'). חברי מועדון שמוסרים כתובת דוא"ל בעת הרישום אף מקבלים מתנת הצטרפות. הכרטיס משמש לפעולות נוספות בעירייה שמתבצעות דרך האינטרנט או באופן פיזי, למשל חנייה בחניוני אחוזות החוף. בהמשך, כך סיפרו לנו בפאנל, הוא צפוי לכלול גם רישוי מקוון, תקשוב של בתי ספר וכו'.

לדיגיתל יש גם אפליקציה לאייפון ולאנדרואיד. האפליקציה מאפשרת נגישות לנתוני המיקום, שיחות הטלפון של המשתמש ורשימת היישומים האחרים שרצים ברקע של המכשיר (!). אנשי דיגיתל טענו כי הם אינם שומרים את המיקומים והמידע וכי אין בכוונתם לעשות בהם שימוש. אבל מי באמת שומר על המאגר הזה? איך מובטח לאזרח כי לא ייעשה שימוש במידע הזה כאשר כל האנשים המוכשרים שהקימו אותו יעברו למקום אחר? כאשר ראש העיר יתחלף? יתרה מכך, כאשר מעמיקים בתקנון ובהצהרות חבר המועדון (שזה את/אתה) מגלים שזה פשוט לא נכון.

לנוחיותכם מצורף כל מה שהתעצלתם (אבל חשוב) לקרוא, ומה שלא ייאמר לכם על ידי הפקידים שינפיקו לכם את התעודה (אבל ניתן למצוא בתקנון באתר של דיגיתל):

הצהרות החבר

הצהרות החבר, כפי שהן מופיעות בתקנון דיגיתל. צילום מסך אתר עיריית תל אביב-יפו

אז מה יש לנו כאן? בעיות של פרטיות הנובעות מניטור ומעקב אחר פעולות של תושבים; הדרת אוכלוסיות ללא גישה לטכנולוגיה באופן שיוצר חלוקה חברתית חדשה של תושבי העיר (בפאנל נמסר כי לפי שעה, מירב הנרשמים למועדון דיגיתל מתגוררים בצפון העיר); ופגיעה בנורמות החברתיות במרחב הציבורי– כאשר תושבי העיר מחוברים 24 שעות למידע שזורם להם בטלפון החכם נשחקת האינטראקציה הבינאישית בעיר.

לדברי פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המיזם פועל כשורה בכל הנוגע לדרישות חוק הגנת הפרטיות, אבל הבעייתיות טמונה "בהסכמה שהעירייה מבקשת להצלבת מידע שנמצא אצלה עם מידע שהתושב ימסור ועם מידע ממרשם האוכלוסין – זה הרבה יותר ממה שצריך כדי לתת שירותים עירוניים. לא ברור מהם שדות המידע שהעירייה מבקשת לקבל בדרך זו מתוך מרשם האוכלוסין – האם זו רק הכתובת הרשומה שהם יקבלו (בהצלבת השם ומספר תעודת זהות), או מידע נוסף (מצב משפחתי, למשל)?". פרופ' בירנהק מזהיר עוד כי, "בעיה נוספת נעוצה בשיתוף הפעולה השלטוני-מסחרי, אבל הבעיה הכי גדולה היא ההתעלמות והאדישות שלנו לנושאי פרטיות – הרי אף תושב בר-דעת לא ישחית את זמנו בקריאת תנאי השימוש האלה (חוץ מחוקרים/ות), במיוחד כשמנופפים מולו בהטבות כלשהן, וממילא, אי אפשר לנהל משא ומתן על החוזה: קבל או לך".

אז מה אפשר לעשות? איך ניתן להילחם בנגיסה הגסה בפרטיות שלנו בידי הריבון? האם בכלל ניתן להילחם במותג המנצח "ערים חכמות"?

התשובה לשאלות הללו מתחילה בדיון ציבורי פתוח בנושא, או כמו שאמר לי פרופ' בירנהק, "ניתן לבלום את הסחף. העירייה היא גוף ציבורי שכפוף לנורמות מחמירות. חשוב שהעירייה תספק הסבר לגבי כל פריט מידע שבכוונתם לאסוף – לאיזו מטרה הוא ישמש? למה בכלל צריך אותו? אילו מגבלות פנימיות הונהגו בעירייה על הגישה למידע והשימושים בו? אילו אמצעים ננקטים כדי לוודא שיוסף ממחלקת המים לא יבדוק באמצעות הדיגיתל היכן הייתי בכל רגע נתון בשבת, יסיק מזה שנסעתי ברכב, וידווח לרב שלי? תופעה ידועה היא של 'זחילת פונקציונאלית', או 'כיבוש זוחל': ברגע שנוצר מידע, גם אם למטרה רצויה ולגיטימית, יהיו עוד גורמים שיתעניינו בו – המשטרה, השב"כ, עורכי דין בתיקי גירושין, מעסיקים שירצו לבלוש אחרי עובדיהם, חברות ביטוח שירצו לדעת אם מבוטח עוסק בפעילות מסוכנת וכדומה".

DIGI-TEL

הסיבות להצטרפות למועדון דיגיתל, גרסת העירייה. צילום מסך אתר עיריית תל אביב

"הדבר החשוב הנוסף שיש להבין", מדגיש פרופ' בירנהק, "הוא מדוע מערכת דיגיתל תוכננה בצורה מקסימליסטית? (ברוח 'נאסוף כמה שיותר מידע, שיהיה, אחר כך כבר נמצא מה לעשות איתו'), ולא מינימליסטית, כפי שהחוק דורש (לאסוף רק את מה שצריך, להשתמש רק למטרה המוגדרת מראש)".

רק דיון ציבורי אמיתי יכול לעורר אותנו מהאדישות. עיריית תל אביב היא אולי הראשונה להשיק מיזם מסוג זה אבל אם לשפוט לפי ניסיון העבר, תל אביב היא תמיד החלוץ שבמחנה וסביר להניח שבקרוב נראה חיקויים בכל רחבי הארץ. אז אם אתם לא ממהרים לעשות תעודות ביומטריות, אל תמהרו גם לעשות דיגיתל. אל תתפתו להטבות, תבדקו, תשאלו. צריך לזכור, בעידן שבו כל עיר מבקשת למתג עצמה כ"עיר חכמה" הפרטיות הופכת למושג מטושטש. "העיר החכמה" היא שם קוד לעוד רובד בחברת המעקב שבה אנחנו כבר חיים. ניתן וחשוב לקדם את הקשר בין האזרח לרשות, אבל לא במחיר הפרטיות שלנו וטשטוש הגבולות בין שלטון למסחר, בין זכויות אזרח לתרבות צריכה.

קריאה נוספת:

– "בין האח הגדול לאזרח הקטן", מאת רוני בר

– "שדה שליטה", מאת טלי חתוקה