מדוע חניונים מוציאים מאיתנו לא פעם גסות רוח? מה יש במפגש בין המרחב הפרטי של המכונית שלנו לבין מרחב האספלט האנונימי? כמה הערות על חנייה, נפנופי ידיים וניבולי פה קולניים.

5259733450_8934585f3d_o

מרחב של אף אחד. חניון בנסיף וולמרט בפורטו ריקו. צילום: Walmart אתר www.flickr.com

בוקר, עוד בוקר בו אני מביאה את בני לגן באוניברסיטה הנמצא מחוץ לקמפוס. בדרך לשער הגן, חניון מבוקש במיוחד של אחוזות החוף. החניון עמוס ואנשים עצבניים לפני המחסום, אחרי המחסום, שלא לדבר על בתוך החניון עצמו. מה יש בחניה שמוציא את כל הזעם הזה מהאנשים? ואולי החניון הוא רק ההזדמנות להוציא תסכולים כלליים? מחשבות אלו חלפו בראשי באותו בוקר.

נכנסתי למגרש החנייה ונעמדתי מאחורי מכונית שלא עשתה סימנים של תזוזה. מאחוריי כבר צפצפו בחוסר סבלנות שורה של מכוניות. במכונית החוסמת את הנתיב, אישה צעירה וילד קטן. לשמע הצפצופים הוציאה האישה את ידה והחלה בטקס נפנופי הידיים הישראלי המסורתי. אבל היא לא הסתפקה בזאת וגם הרימה את קולה ותיבלה במיני נזיפות וקללות לחילופין. אלו הופנו אלי. בדיעבד הסתבר שהיא המתינה לרכב שרצה לצאת מאחד ממקומות החנייה. האיש לא מיהר והציר הראשי התמלא במכוניות. לאחר טקס הצעקות ונפנופי הידיים האישה הצעירה הזיזה את רכבה הצידה, מה שהיתה כמובן יכולה לעשות עוד קודם לכן אך לא עשתה כנראה מחשש ש"יתפסו לה" את מקום החנייה. שיירת המכוניות החלה לנוע. ואז החנתה האישה הצעירה את רכבה. גם אני החניתי את הרכב ונכנסתי בשער למתחם הגן. האישה הצעירה הבחינה בי, בנה הקטן דידה לכיוון הגן, ופתאום היא תפסה – הרי אנחנו נכנסות לאותו מתחם! בבת אחת היא שינתה את התנהגותה, וטענה שלא התכוונה… ושלא צעקה… ובכלל לא הבנתי אותה נכון. בסכלותי, הפטרתי, "לא היה צורך להיות גסת רוח, הנה שתינו עומדות כאן בכניסה לגן". האישה לא הבליגה ומיד התחילה במטר של האשמות שאני היא הגסת רוח ובכלל… אני משתמשת בשלוש נקודות כאן כיוון שלא נשארתי לשמוע את ההמשך המופלא של דבריה.

האירוע המקסים הזה גרם לי לתהות. קודם כל, מדוע אישה בריאה בגופה ובנפשה, כך לפחות היא נראתה לי במבט ראשון (אבל אני לא מומחית),  צועקת ומנפנפת בידיה? זר שהיה יורד לכדור הארץ היה חושב שאולי מדובר בטקס חיזור… בכל זאת מושקע בכך הרבה מאמץ. אולם אחרי שהפכתי בדברים נדמה לי כי ההסבר להתנהגות לה הייתי עדה נעוץ בכך שהחניון מפגיש שני מיני מרחבים קיצוניים, הרכב האישי שהוא מרחב פרטי (וישנם כמה גברים שאני מכירה שאף חושבים שהוא מקודש) עם המרחב הציבורי האנונימי ביותר, החניון. החניון הוא של כולם ולא של אף אחד. ולכן כל הדיוט בקופסת פח מפויחת או מבריקה כובש באמצעותה טריטוריה מובטחת, לפחות באופן זמני. עבור רבים מן הישראלים שגדלו על שיח מיליטריסטי מובהק, וגם תרמו לו לא מעט במסגרת שירותם הצבאי, אמרת טריטוריה אמרת שטח כבוש, והוא, כידוע לכולנו, אינו מוחזר! (שימו לב לארשת הניצחון על פני החונים אחרי שהם יוצאים מרכבם, בחניונים עמוסים במיוחד).

שאלה שנייה, מדוע שינתה האישה את גרסתה? ומדוע הפכה אותה שוב? ובכן, זו שאלה סוציולוגית יותר ממרחבית, אם כי בעידן של היום מקובל לראותם כתלויים. אז זו הפרשנות שלי. מרחב החניון הוא כאמור אנונימי, אבל סביבת הקמפוס והגן בפרט היא כבר סביבה מובחנת תרבותית, יש שיאמרו אליטיסטית (היא מיועדת לילדי חברי הסגל והדוקטורנטים בקמפוס) ושם יש הסכמה על קודים. ולכן ההתנצלות לכאורה, היא על החריגה מהקודים המוסכמים – הרי שתינו שייכות לאותו מועדון עם קודים חברתיים. אולם אני עשיתי משהו לא כל כך מנומס וטענתי בפניה שהיא גסה. ובשפה אקדמית, טענתי כי במצבים אנונימיים, בהם אף אחד לא מסתכל, היא אמנם חיה תבונית, אך גסת רוח מאוד, פרימיטיבית. וכאן האישה היתה חייבת להיכנס למגננה ובעצם לתקוף. שהרי מה אנחנו? חיות תבוניות, פחות או יותר, אשר נלחמות כזכור על טריטוריה. וזה לעיתים כרוך בשימוש בכל האמצעים.

רבים החוקרים הטוענים שאנונימיות היא מצב מבורך בעיר. אני ביניהם. אולם העיר אינה מציעה רק אנונימיות אלא מנעד של מצבים שאנו נעים ביניהם, לעיתים בפרקי זמן קצרים במיוחד. זה היופי והקסם בעיר השונה כל כך מן הזירה הפרברית שבה מנעד המצבים קטן יותר משמעותית. בסביבות הפרבריות לא ניתן למצוא מאבקים מסוג זה בחניונים. לכן, ולמרות הכל, אני מבכרת קצת אגרסיות על הבוקר על פני הנוחות המנומנמת של עיר השינה.

61334896_71d19613b9_o

הסתכלות יותר מרעננת על מרחבי החנייה. חניון במיניאפוליס. צילום: sylvar אתר www.flickr.com

ומילה אחרונה על מחקר של קולגה שלי, ערן בן יוסף מהמחלקה ללימודי עיר ותכנון ב-MIT, שפרסם ספר על חניונים וחניות. בספרו מצביע בן יוסף על ההשתלטות של החניונים על הנוף העירוני, אלו יוצרים את הנוף השקט, התכליתי, הנטוש, הדומם. כך למשל, בארה"ב החניונים מהווים כשליש משטח העיר בממוצע.  בן יוסף מספק גם כמה נתונים שכדאי לחשוב עליהם. ב-2006, כ-49,886,549 מכוניות נעו בכבישים ברחבי העולם. ב-2009 המספר זינק לכ-600,000,000. במילים אחרות החיפוש אחרי מקום חנייה (והמאבק אחריו) צפוי להתגבר אם לוקחים בחשבון את הצמיחה של הכלכלה הסינית. ועוד משהו, כ-95% מהזמן המכונית נייחת בחניון. אולם אף אחד לא חושב במיוחד על השדות האינסופיים של קופסאות הפח הללו.

לכן אולי כדאי לחשוב מחדש על החניונים. האם אפשר לשנות את העיצוב והתכנון שלהם? האם ניתן להכיל בהם שיקולים סביבתיים? האם הם יכולים להיות גם מרחבים תכליתיים ולא רק מרחב פנאי? האם יש דרך לצמצם קונפליקטים בחניונים? ואחרון, האם ישנן חניונים העשויים לשמש לנו כהשראה? הגיע הזמן שרשויות יתחילו לקחת ברצינות את נושא החניונים ויגבשו מדיניות תכנונית המתאימה למאה ה-21.

8381267789_95467cc89d_o

שימוש יצירתי, באופן מילולי, במרחב החנייה. צילום: walkerdowney אתר www.flickr.com

לקריאה נוספת:

 – פרטים נוספים על הספר "ReThinking a Lot" מאת פרופ' ערן בן-יוסף

– "הדרך לגן עדן רצופה מגרשי חניה", ראיון עם פרופ' ערן בן-יוסף על ספרו " ReThinking a Lot", הארץ

– "מרחב ציבורי למכירה", מאת כרמל חנני

– "הישרדות במרחב הציבורי", מאת ענבל קידר