הרשויות מבקשות "לנקות" את העיר מחסרי הבית ודוחקות אותם מהמרחב הציבורי על ידי פיקוח וחקיקה. אבל יש מי שקורא תיגר על גבולות הלגיטימיות שמשרטט הממסד ומנסה לשלב במרחב גם את אלה שחורגים מהנורמה.

איך מגיבים כשעוברים ליד חסר בית? נרתעים? מסובבים את הראש? מיישרים מבט? זה תלוי במקום ובשעה אבל בדרך כלל אני משתדלת להישיר מבט; זה מחזיק כמה שניות ואז ברגע האחרון אני נשברת ומעקמת איזה חיוך נבוך. אחר כך אני נותנת לעצמי עוגייה על סולידריות, וממשיכה הלאה, בדרך כלל לפעילות שכרוכה בכסף, עבודה או צריכה. לאחרונה זה קורה לי פחות. אני שמה לב שבשכונה התל אביבית בה אני גרה יש פחות אנשים שגרים ברחוב; היה אחד שמספר פעמים נתתי לו בקבוקי זכוכית. פגשתי אותו תמיד באותה הפינה בה ישב עם חבר, אבל אחרי כמה פעמים שעברתי במקום והם לא נמצאו הבנתי שהם "עברו". היה גם אחד ששכן בקצה רחוב אריאל אקוסטא. הוא היה אגרן, החפצים שאסף סודרו בצורה סימטרית כאילו היו בדירה או גלריה. תמונות ממוסגרות הונחו אחת לצד השנייה לאורך חומה, והכריות שעל הספסל עליו ישן היו תפוחות ומסודרות. "תופעה מעניינת" חשבתי לעצמי בכל פעם שעברתי ליד החלקה הקטנה שעיצב לעצמו שם. אבל גם "התופעה" הזאת חלפה. לאן הם עברו? אני לא יודעת. אני משערת שלאזור אחר בעיר, כזה שהפעילות העירונית בו פחותה והפיקוח בו נמוך.

דחיקתם של דרי הרחוב ממרכזי ערים היא תהליך ארוך שהחל עם המשבר הכלכלי בסוף שנות ה-70,  ואופיין בדיאלקטיקה של הרחקה מצד הרשויות ותגובה של דרי הרחוב. בתחילה מצאו דרי הרחוב פתרונות קיום במרחבים חבויים בעיר, כמו סמטאות ופינות נסתרות. בעזרתם של ארגוני סיוע וקרובים ובאמצעות ליקוט פסולת הם הצליחו לקיים גיאוגרפיה של הישרדות.[1] בשנות ה-90 חלה עליית מדרגה בטיפול בדרי הרחוב והמרחבים העירוניים החלו "להתנקות" מנוכחותם. עבור דרי הרחוב משמעותו של תהליך זה היה צמצום מרחב המחייה עד כדי היעלמותו. לטענת פרופ' דון מיטשל (Mitchell) מדובר בסיכון קיומי; כשאין מקום להיות בו, לא ניתן "להיות".[2]

אם עבור רבים מאיתנו האידיאל של מרחב עירוני מתבסס על מרקם אנושי מורכב ומצאי רחב של מרחבים עירוניים ברמות שונות של נִראות ופעילות, הרי שהפעולות המופנות כנגד דרי רחוב מתבססות על תפישה דיכוטומית של מה לגיטימי ומה איננו. אמנם אי לגיטימיות במרחב מקבלת יחס בלתי מתפשר מהמשטרה (שבאה לידי ביטוי בהרחקה מהמרחב) אך ההגדרות החוקיות שלה הן מעורפלות ואינן מגדירות התנהגות מסוימת; כפי ש"שמירה על הסדר הציבורי" אינה מגדירה מי הוא הציבור או לאילו רמות של סדר יש לשאוף. לעומת זאת, חקיקה הנוגעת לשטחים ציבוריים היא ברורה. כך למשל ב-2006 הוגדרו רחובותיו של שיכון ציבורי בסן פרנסיסקו לשימוש בלעדי של דיירי השיכון, ובסיאטל פורקו מגוריהם של דרי רחוב על בסיס של ניקיון המרחב הציבורי.

בישראל אנו עדים לשיטה נוספת להרחקת דרי רחוב מהמרחב הציבורי וזאת באמצעות עיצוב ריהוט הרחוב: ספסלים קצרים המתאימים לישיבה (מצומצמת) בלבד או "הכשרתם" של ספסלים ארוכים על ידי תוספת ידית המחלקת אותם לשני חלקים באופן שאינו מאפשר שכיבה. הספסלים שעוצבו להנדסת אנוש מוגבלת הם חלק ממסלול רדיפה ודחיקה שמלווה את דרי הרחוב באופן תמידי.

3

הרשויות מרחיקות את דרי הרחוב מהמרחב הציבורי. ספסלים "שהוכשרו" בתל אביב. צילום: המעבדה לעיצוב עירוני

PS2829058780_0e617c99b1_b

התגובה – מחאה יצירתית וביקורת על עיצוב ספסלי הרחוב בעיר תל אביב. צילום: Niv Singer, אתר www.flickr.com

נוסף לכך, צמצום המרחב של דרי הרחוב נעשה גם על ידי התיעוד והפיקוח שמושט על המרחבים העירוניים באמצעות מצלמות אבטחה. אותם חלקים שבעבר היו רחוקים מטווח הראיה ואפשרו לדרי הרחוב מידה מסוימת של פרטיות ואינטימיות, הפכו גם הם מפוקחים תמידית. בחלקים ניטראליים של העיר, בהם התקיימו דרי הרחוב לצידן של אוכלוסיות אחרות, נדחקים דרי הרחוב בידי התושבים עצמם אשר מדווחים על שהייתם במרחב או על פעילות לא רצויה.[3] ההרחקה של דרי הרחוב ודחיקתם מהמרחב לא רק משקפת את היחס הנוקשה כלפי אותה האוכלוסיה, אלא גם מחמירה אותו – היא מגבירה את החששות והדחייה מדרי הרחוב ומקצינה את הניכור החברתי. עם הזמן נשפטים דרי הרחוב לא על בסיס התנהגותם, אלא על סמך קיומם במרחב הציבורי בלבד.

הדחיקה המתמשכת של דרי הרחוב מהמרחב העירוני עוררה לאורך השנים גם ביקורות ופעולות התנגדות למגמה. בשנות ה-80 המאוחרות החל ארגון "אוכל במקום פצצות" (FNB) בפעילות של חלוקת מזון לדרי רחוב במקומות ציבוריים מרכזיים בערים שונות ברחבי ארצות הברית. באמצעות חלוקת המזון במרחב הציבורי שאף הארגון לעודד קשרים קהילתיים של שיתוף וקבלה. ניתן לטעון כי פעילי "אוכל במקום פצצות" עושים שימוש פוליטי במצוקתם של דרי הרחוב, אך יש לזכור כי ההאכלה חוללה פעולה מרחבית. בעוד השלטונות ביקשו לדחוק את דרי הרחוב אל שולי העיר ולצמצם את מרחב מחייתם עד כדי מחיקתו כליל, יצרו חברי "אוכל במקום פצצות" תנועה מרחבית נגדית שהחזירה את דרי הרחוב אל מרכז העיר ומרכז תשומת הלב. זו פעולה אקטיבית שסימנה למקבלי ההחלטות כי ההרחקה שהם מבצעים אינה נעלמת מן העין וכי לא ניתן לדלל את המגוון העירוני ולהעלים אוכלוסיות שונות.

PS5900988672_1f387fdc87_b

קיימות פעולות מרחביות המחזירות את דרי הרחוב אל מרכז העיר ומרכז תשומת הלב. צילום: liborius, אתר www.flickr.com

עם זאת, אין צורך להיתמם. הרתיעה מדרי הרחוב נובעת מחשש אמיתי מהתנהגות לא צפויה מצידם במרחב הציבורי. אחוזי צריכה גבוהים של אלכוהול וסמים בקרב דרי הרחוב מחזקים תחושה זו. אולם יש לזכור כי גם אם יש בסיס לפחדים שמעוררים בנו דרי הרחוב הרי שניתן לטפל בבעיות של התמכרות וצריכת סמים, והדרך לעשות זאת אינה דחיקה פיסית של אדם מהמרחב העירוני עד כדי סכנה לחייו.

כאשר אני מתוודעת לדחיקתו של אדם (או של אוכלוסיות) והדרתו מהמרחב העירוני הלגיטימי אני מבינה שבמקום מסוים גם אני נדחקתי, גם אם לא ברור לי כרגע אם תויגתי לחיוב או לשלילה. אני מבינה שזהו מצב הפכפך. היום בו אני זו שאזדקק לחסדיהם של כוחות השיטור ולקבלתה של החברה הוא מעבר לפינה. מה שבטוח זה שיש מי שצופה.

לקריאה נוספת:
– "מרחב ציבורי למכירה", מאת כרמל חנני
– "קר שם בחוץ", מאת שלי חפץ
– "חסרי הבית נטולי הפנים של תל אביב", מאת אברהם בלבן, "הארץ", 7.11.2013

[1] את המונח "גיאוגרפיה של הישרדות" הגדירו פרופ' דון מיטשל (Mitchell), מהמחלקה לגיאוגרפיה בבית הספר מקסוול באוניברסיטת סרקיוז ופרופ' ניק היינן (Heynen) מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת ג'ורג'יה. להרחבה ראו,  Don Mitchell & Nik Heynen (2009) "The Geography of Survival and the Right to the City: Speculations on Surveillance, Legal Innovation, and the Criminalization of Intervention," Urban Geography, 30:6, 611-632

[2] פרופ' דון מיטשל מגדיר את החקיקה כנגד דרי הרחוב כרצח עם פוטנציאלי. לפיו, החוקים החדשים הם רצח עם פוטנציאלי בכך שהם מבטלים את המקומות בהם ההומלסים יכולים "להיות". להרחבה ראו, Mitchell, D., 1997, "The annihilation of space by law: The roots and implications of antihomeless laws in the United States". Antipode, Vol. 29, 303–325.

[3] בחודש פברואר השנה היועץ המשפטי לממשלה גיבש נוהל המוסכם עליו עם עיריית תל אביב, ולפיו ציודם של דרי רחוב יוחרם רק אם יימנע מהציבור באופן ממשי שימוש במרחב הציבורי. הנוהל גובש במסגרת ערעור של עיריית תל אביב-יפו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקיבל עתירה בה נתבקשה העירייה שלא לפנות דרי רחוב ולא להחרים רכושם. היועמ"ש מסר את עמדתו ולפיה "…יש לתת משקל, אפילו משקל ממשי, לאינטרס הקיים של דר הרחוב לשהות במרחב הציבורי ולבצע בו פעולות קיום, וודאי לזכויות היסוד שלו…  כיוון שלדר הרחוב אין דרך כלל קורת גג, ואף אין לו קניין אחר, יש לנקוט משנה זהירות בטרם פגיעה בקניינו ובמטלטליו ובטרם נקיטה בפעולה שתוצאתה תהא פינויו של דר הרחוב מן המרחב הציבורי". להרחבה ראו, רויטל חובל, "וינשטיין: דרי רחוב יפונו רק אם יפריעו לציבור", הארץ, 18.2.14; או למשל מקרה של מעצר קבצן בעיר באר שבע. להרחבה ראו, אילנה קוריאל, "צפו במעצר קבצן: "שוטר אמר שאני כמו קוף", ynet, 12.3.14.