"העיר הטרנסגרסיבית" היא מושג חדש בלימודי עיר, המצטרף לתיאוריות שונות, מרביתן מהדרום הגלובלי, שמנכיחות את אי הסדר והא-פורמלי כהגיון השלט בערים רבות, ומציעות אוצר מילים חלופי שמורד באליטות ובפתרונות מבית היוצר המערבי. המושג החדש פתוח לפרשנויות שונות בין אם כהתנגדות לדימוי של 'העיר הסוטה' , ובין אם כמרחב של חציית גבולות. סקירה מרתקת של אפשרויות חדשות למחשבה על העיר 

"העיר הטרנסגרסיבית" היה כותרת כנס האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה אורבנית (RC21) שהתקיים ביולי האחרון במקסיקו סיטי. זהו  צירוף שלא שמעתי קודם, ונראה שגם לא הייתי היחידה. יו זנג ( Yue Zhang), מאוניברסיטת שיקגו, שעוסקת בפוליטיקה ומדיניות עירונית השוואתית, חתמה את הכנס בהרצאה על מיתוסים אורבניים על א-פורמאליות, הגיבה בשעשוע למושג החדש. רשימה זו תנסה לתאר בקצרה את התופעות שהדימוי "העיר הטרנסגרסיבית" מאגד, את מי נדמה שהדימוי משמש, וגם להציע שתי מחשבות על האופן בו הוא יכול לשרת חוקרים ואקטיביסטים.

מתוך הכנס העיר הטרנסגרסיבית, במקסיקו סיטי: The transgressive city: Comparative perspectives on governance and the possibilities of everyday life in the emerging global city

מתוך הכנס העיר הטרנסגרסיבית, במקסיקו סיטי: The transgressive city: Comparative perspectives on governance and the possibilities of everyday life in the emerging global city

בעברית המושג Transgression הוא דו משמעי: סטייה וחציית גבולות. שתי משמעויות אלו של העיר הסוטה והעיר שמזמינה להעז, מבטאות דימויים מתחרים וותיקים של המרחב העירוני: מחד ככזה הטומן סכנה, ומאידך מציע מגוון אנושי שמדרבן יצירתיות ופריצת דרך. הדואליות הזו מאפשרת לשחקנים שונים להדביק ל"עיר הטרנסגרסיבית" משמעויות הפוכות. מצד אחד, "העיר הטרנסגרסיבית" היא דימוי שיכול להתאים לערים "כושלות" עם אחוזים גבוהים של פשיעה, חוויה יומיומית של פחד וחוסר בטחון אישי. לרוב הסטייה החברתית מיוחסת לפרטים וקבוצות מודרות. בין אם מדובר בוונדליזם, בהתערטלות בציבור, במכירה של סחורה גנובה או בבנייה ללא היתרים, השלטון המקומי רואה בפעולות האלו ביטוי לאי סדר שצריך למגר. במקביל, תחת הדימוי הרווח של העיר הסוטה, שמודבק לערים כמו יוהנסבורג, דטרויט, מקסיקו סיטי וירושלים, גם השלטון המקומי והעיר עצמה נתפסים כגופים שלא מתפקדים כראוי. בין אם בגלל חוסר אפקטיביות בשמירה על הסדר הציבורי המציב את התושבים בסכנה, או בעקבות עודף שיטור שסודק את הבועה הליברלית, "העיר הטרנסגרסיבית" איננה נכללת בקבוצת הערים הנורמליות שמציעות איכות חיים גבוהה לתושביהן.

מצד שני דימוי "העיר הטרנסגרסיבית" נחגג כהזדמנות לחציית גבולות. המרחב העירוני, בניגוד לזירה המדינית, נתפס כמקום מפגש שמאפשר לפרטים לגבש זהות קבוצתיות ופוליטית סביב השתייכות אתנית, העדפה מינית או מעמד, שיכול להציע אלטרנטיבה לזהות הלאומית. העיר שמאפשרת להעז, היא ההגדרה המובלעת שנדמה שאקטיביסטים ואקדמאים ביקורתיים נוטים לאמץ, והיא מובנת בהקשר הזה כמרחב שמאפשר לשנות מוסכמות חברתיות. במקביל, יש גם מובן נוסף ונפוץ לתעוזה שהעיר מעודדת והיא תעוזה מסוג שונה, של משקיעים ויזמים שמנצלים  הזדמנויות פיתוח בעיר שטרם נוצלו ו"מפיחים חיים" בשיכוני העוני המקומיים. אולם, הדיון על המושג מורכב יותר, וחוקרים שונים מציעים לבחון מחדש את המושג והסטיגמה שדבקה בו ולנהוג כלפיו בחשדנות.

מייצג מתוך הכנס

מייצג מתוך הכנס

דה-סטיגמטיזציה

הדיון העכשווי על "העיר הטרנסגרסיבית" מציע לנער את התיוג השלילי שדבק במונח "טרנסגרסיביות". מחקרים שונים מתעדים פעולות מרחביות "טרנסגריסיביות", כגון בניה חוזרת ונשנית של מבנים "בלתי חוקיים" שנהרסו על-ידי המדינה 1, התנגשויות אלימות של כנופיות רחוב2 מכירה של סחורה גנובה ושימוש בסמים במרחב הציבורי3. המוטיבציה במחקרים אלו היא להסביר מדוע ההתנהגות המרחבית אינה מבטאת אי-רציונליות אלא התארגנות חברתית וסוכנות פוליטית. במקרים הללו, השימוש במונח "טרנגרסיביות" לא בהכרח מוסיף הבנה חדשה למחקר האורבני, אלא משמש כמילה נרדפת לא-פורמאליות. זהו המשך ישיר למהלך של חוקרי ערים לאתגר את מה שנחשב כ"אי-סדר", ולהצביע על הפעולות הכוחניות שעושה הממסד במטרה להלבין פעולות מסוימות ולהשחיר אחרות 4.

  כך למשל,  Yue Zhang חידדה שבחינה של טרנסגרסיביות מאפשרת לדבר גם על תהליכים ותופעות שאינם קשורים בחוק או ביחס בין המדינה והשלטון המקומי לאוכלוסיות מודרות. הניסיון לאתגר את מה שנדמה כ"אי-סדר" קשור גם באופן בו תיאוריה אורבנית מהדרום הגלובלי מנסה לערער את ההנחות של אסכולת שיקגו וממשיכיה לגבי עירוניות טובה. לצד הניסיון להסיר את התיוג השלילי מקבוצות ופרטים "סוטים" ו"פורעי חוק", הדיבור על "העיר הטרנסגרסיבית" הוא גם ניסיון להציע אוצר-מילים חלופי לאליטות מקומיות ולתושבים של ערים "כושלות", מרביתן בדרום הגלובלי, בעזרתו יוכלו להתייחס אל עצמן. ההנחה הבסיסית היא שהבעיות של "ערים טרנסגרסיביות" לא יפתרו מאימוץ סט של פרקטיקות מיטביות (Best Practices) מרשימת "הערים הטובות ביותר לחיות בהן" המדורגת על-ידי האליטה הגלובלית. במילים אחרות, "ערים טרנסגרסיביות" לא צריכות להדביק את ההפערים "ההתפתחותיים" שלהן לפי קריטריונים מערביים. לדוגמא, מבחינת ג'ניפר רובינסון (Jennifer Robinson, 2006), חוקרת עירונית ממוצא דרום-אפריקאי שמבטאת את אחד הקולות הבולטים בצורך לנסח שפה עירונית חדשה, האפשרות לדמיין עתיד טוב יותר מצריכה להרחיב את סך האפשרויות דרכו אנחנו מגדירים עירוניות טובה, ודורשת לפרק את ההיררכיה בין "ערי עולם" ל"ערי עולם שלישי". רובינסון מציעה לדבר על "ערים רגילות" (Ordinary cities): ערים שאינן מקוטלגות לאורך צירים ערכיים של מודרניזציה או פיתוח כלכלי. עם זאת, אותן "ערים רגילות", לפי רובינסון, הן לא ערים זהות, אלא מרחבים אורבניים מגוונים שמרחיבים את האופן בו ניתן לדמיין עירוניות טובה.

במובן הזה, הדיבור על "העיר הטרנסגרסיבית", בתור עיר שחוצה גבולות ומציעה אפשרויות חיים חדשות, היא חוליה נוספת בהזמנת אקטיביסטים ואקדמאים להשתתף בפעולה של דה-סטיגמטיזציה של "הערים הסוטות". הדיבור על "העיר הטרנסגרסיבית" מציע לפרק היררכיות מערביות, להכיר בצורות חיים נוספות, ולעודד למידה מפעולות אזרחיות או ממדיניות שהצליחה ב"ערים טרנסגרסיביות".

BBC World Service Port au Prince’s largest slum

חשדנות:

טענה נוספת בדיון על "העיר הטרנסגרסיבית" הוא שכדאי להתבונן בתהליך הפוליטי שערים מקדמות בניסיון לתחזק דימוי של נורמליות. בניגוד לניסיון של רובינסון לספק שפה עירונית חסרת היררכיות, אנניה רוי (Ananya Roy), חוקרת אורבנית מובילה ממוצא הודי, ספקנית לגבי היכולת האמתית לשקם זהות של קבוצות מוכפפות או של "ערים כושלות". במאמר שמנתח את המסגור הפופולארי של הסלאמס במומביי (2011),  רוי מחדדת את הבעייתיות בשיח שחוגג את החיוניות והארגון העצמי של החיים במשכנות העוני של הדרום הגלובלי. מצד אחד, היא לא מתנגדת לפעולה של דה-סטיגמטיזציה וכן מדגישה את החשיבות ביצירה מקומית של סיפורים אלטרנטיביים לדיסטופיות המערביות שמיוחסות למגה-סיטי ולסלאמס. כלומר, היא בהחלט רואה חשיבות בדיבור על ההתארגנות והחוסן קהילתי כתחליף לפורנוגרפיה של עוני שמציגה את המרחב הסלאמי כאלים ונצלני.

 מצד שני, היא מצביעה על שתי בעיות בסיסיות באימוץ שפה שחוגגת טרנסגרסיביות. הבעיה הראשונה נובעת מהעובדה שהמסגור של הסלאמס כ"כלכלה של יזמים" יצירתיים הוא לא רק הדימוי שכוחות מקומיים מנסים להפיץ, אלא גם המסגור שמשמש יזמים גלובליים כשהם מנסים להצדיק פעולות שנעשות מחוץ לגבולות הרגולציה המדינתית. כלומר בפועל, יזמי פיתוח למיניהם רואים בסלאמס משאב זמין ליוזמות כלכליות ויצירת רווחים על גביהם של אוכלוסיות מוחלשות. בהקשר הזה, רוי מכנה את השימוש באוצר-המילים הטרנסגרסיבי של חציית גבולות ויצירתיות כ"פופוליזם ניו-ליברלי, קומודיפיקציה מעמיקה של כלכלה קהילתית" (Roy, 2011: 229). הבעיה השנייה, נובעת מהניסיון ליחס סוכנות פוליטית לאוכלוסיות מוכפפות. אמנם רוי אמפטית לניסיון של תיאוריות פוסט-קולוניאליות לתאר אוכלוסיות מוחלשות כבעלות סוכנות פוליטית ולדבר על "מוכפפות קוסמופוליטית" (Subaltern Cosmopolitanism). עם זאת, היא מדגישה שאי אפשר לדבר על זהות או סוכנות פוליטית אחת. במקרים רבים, "מאפיות פיתוח", פושעים מקומיים עם קשרים להון גלובלי, הם אלו שמשמשים פה ונציגות פוליטית לתושבי הסלאמס.  לכן, היא מחדדת שהזהות הטרנסגרסיבית לא מייצגת עמדה קוהרנטית אחת אלא מגוון של עמדות, שכוללת סתירות פנימיות והדים לדומיננטיות המערבית.

בשורה התחתונה, הלקח שכדאי לאמץ מרוי הוא שגם אמירות שחוגגות את "העיר הטרנסגרסיבית" ונדמות כפרוגרסיביות צריכות להתקבל בחשדנות. למשל, לפני שמחבקים הצהרות כמו "הסלאמס אינו הבעיה אלא הפתרון", או "הא-פורמאליות היא הנורמטיבי החדש", שמנסות לעשות לגיטימציה לתופעות מרחביות שנתפסו עד לאחרונה כלא לגיטימיות, צריך לבחון את מי הן משמשות ובשם איזה אינטרסים.  לכן, בניגוד להזמנה ש"העיר הטרנסגרסיבית" מציעה לפעולה של דה-סטיגמטיזציה, הלקח השני שהיא מתווה הוא להמשיך להחזיק את הדואליות.

לסיכום, נראה שהמושג "העיר הטרנסגרסיבית" מזמין אותנו לנער סטיגמות שליליות מערים "כושלות", יחד עם זאת, הדיון בו גם מציע לשמור על זהירות ולהמשיך להחזיק בעמדה הדואלית. כלומר, שעדיף לא להתמסר לחלוטין לשיקום הדימוי של העיר הסוטה והחלפת המיתוג שלה בעיר שמאפשרת להעז, אלא לשמר מידה של חשדנות ולהמשיך לעקוב אחר האופן בו תהליכים כוחניים מתרחשים גם כשמחליפים מסגרת מושגית 5.

  1. Yiftachel, O. (2009). Critical theory and “gray space”: Mobilization of the colonized. City, 13(2-3), 246–263
  2. Rocha, J.L., and Rodgers, D. (2008) Gangs of Nicaragua. Revista Envío: Managua.
  3. Duneier, M. (1999). Sidewalk. New York: Farrar, Straus and Giroux.
  4. לדוגמא Yiftachel, 2009
  5.  תודה להילה בר-נר על שיחה מתמשכת על העיר הטרנסגריסיבית שהולידה את הטקסט