הצד האפל של הטכנולוגיה

מאות מצלמות מותקנות ברחבי הערים בישראל והציבור נותר אדיש. מתי נתעורר ונשים לב לכך שהמרחב הפרטי והציבורי כבר לא שייך לנו, אלא לאח הגדול?

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מצלמות אבטחה בויה דולורוזה, ירושלים. צילום: Wikimedia Commons, user Eman

חדשנות, חידושים, מכל סוג אבל בעיקר טכנולוגיים מרגשים אותנו. אנחנו ממהרים לקנות מודלים עדכניים של מכשירי טלפון, מחשבים, יצורי כלאיים שהם גם וגם. ואנחנו קונים הכל, למה? כי יש לנו האפשרות. מי צריך את זה? כבר הפסקנו לשאול מזמן. אנחנו מכורים ועל כך נכתב לא מעט[1]. אנחנו גם משתפים כל חוויה שלנו, כל אירוע שקרה לנו. לפעמים אנחנו קודם מצלמים ואחר כך חווים (לא בטוח שאנחנו חווים אלא יותר פועלים כמתעדים מטעם עצמנו על עצמנו). עידן האני וההגשמה העצמית והאני ושוב אני. ובתוך כל האני הזה אנחנו מסתכלים פחות לצדדים, כי אנחנו כמו נרקיסים מרוכזים בהודעה החדשה, בלייק, בצלצול של הטלפון.

אבל לא רק אנחנו מנטרים ומתעדים את עצמנו. גם הרשויות, גם העסקים בהם אנחנו רוכשים מוצרים, גם בחניון בו אנחנו חונים את הרכב שלנו. בכל מקום, כל הזמן. שכנעו אותנו שטוב להתקין מצלמות ברחבי העיר. זה תורם לביטחון האישי שלנו. אך באיזה מחיר? לא שואלים אותנו ואנחנו לא מתעניינים, יש לנו המון דברים חשובים לטפל בהם. כולנו עסוקים וחשובים. באוטובוס, בישיבת עבודה, במפגש עם חברים, כולנו עסוקים במכשירים שלנו. אולי זו החדשנות האמיתית בטכנולוגיה העכשווית- היא מספקת לנו מילוט כל הזמן מהמקום בו אנו שוהים.

אבל כמו בעבודתה הנהדרת של מיכל רובנר, כולנו מתרוצצים כמו משוגעים בתוך צלחת פטרי ובינתיים נבנה מאגר מידע עצום על כל אחד מאתנו. אנחנו לא יודעים מי אוסף את הנתונים? מי יושב מאחורי מסך הבקרה, חברה פרטית או גוף עירוני? מה ניתן לעשות עם הנתונים שנאספו? למרבה ההפתעה גם החוק אינו יודע להתמודד (עדיין) עם הסוגיה. מתי ולמי ניתן למסור מידע על פלוני שחנה בסמטה אלמונית? למשטרה בוודאי, אך מה עם חוקר פרטי? מה עם הבעל שמבקש לבדוק היכן אשתו הסתובבה במהלך היום? לחוק אין מענה. ועל כך אין דיון ציבורי. אנחנו שותקים, כי אנחנו אדישים, כי אנחנו חיים בעידן האיוולת.

הנה דוגמה. תל אביב מתעתדת לפזר כ-1,200 מצלמות בעיר. מישהו השמיע קול? ראשון לציון פורסת כ-1,000 מצלמות ברחבי העיר ואפילו בנס ציונה פרוסות כיום כ-400 מצלמות במיקומים מרכזיים שונים. היכן? הנה ציטוט מאתר העירייה, שמכריז כי מצלמות ממוקמות "בכל בתי הספר (חצרות ומסדרונות), גנים ציבוריים, צמתים, מתנ"סים, אתרי מים, כניסות לעיר, מרכזים מסחריים, כניסות לשכונות, מוסדות עירייה, שטחים פתוחים ועוד. מערכת המצלמות משדרת באופן שוטף למוקד העירוני ומשמשת לשמירה על הסדר הציבורי, מניעת ונדליזם, מניעת אלימות, הגנה על אתרים עירוניים וכדומה. כל אירוע שכזה שמתרחש בעיר מתוחקר במערכת המצלמות ומשמש לאיתור העבריינים". ובהמשך מוסיפים, "תודות למערכת ניתן לומר כי איכות החיים בנס ציונה עלתה ובנוסף – רמת הפשיעה ועבירות הרכוש ירדו, באחוזים לא מבוטלים". האם מדויק? הנתונים של משטרת ישראל מדגישים כי קיימת ירידה הדרגתית בהיקף הפשיעה. אז איך אנחנו יודעים שזה קשור לניטור באמצעות המצלמות? אולי משטרת ישראל פועלת ביתר יעילות? אך גם אם זה אכן קשור לבקרה, כדאי לקדם חקיקה ביחס לכמות המצלמות בעיר והאופן שיש להשתמש במידע הנאגר. בעידן שבו אין חקיקה אין לנו שום ערובה שראש עיר יחליט שאלף מצלמות הם די והותר. כיום אנחנו לא מקבלים הסבר לכמות ולאופן פיזור המצלמות ברחבי העיר.

נס ציונה לא לבד. ניתן למצוא תיאורים דומים גם באתרי העיריות של נתניה, חולון, בת ים ועוד, עם תמונות נהדרות של אנשים המצולמים בגבם למצלמה צופים במסכים רבים המתעדים אותנו. אנחנו לא רואים אותם. אנחנו גם לא יכולים לברוח מעיניהם, כי עם כמות לא מבוטלת של מצלמות הפרושה בכל הערים אין נקודות שחורות בעיר. ואנחנו שותקים.

מרכז השליטה והבקרה של עיריית תל-אביב-יפו

על גבי רשת המצלמות הללו מותקנת רשת Wi-Fi הניתנת חינם לתושבים בעיר (תל אביב היתה הראשונה לספק שירות זה, אך אין ספק שרשויות רבות יצטרפו למחווה) – עד כאן הרווח שלנו, אבל מה הפסדנו? את המרחב הפרטי (כי הוא כבר נעלם מזמן כפי שסנודן הזכיר לנו), את המרחב הציבורי (כי הוא מנוטר 24/7 ולכן אינו שייך לנו), את החופש, ולמעשה את ההווה שלנו. כפי שכתב ג'ורג אורוול, "מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר"[2]. אנחנו חיים בדמוקרטיה? לא בטוח. במקום שבו לא מתקיים דיון ציבורי על בקרה והוא נשאר נחלתם של כמה פרופסורים פזורי דעת, נראה כי המערכה הוכרעה. מי היה מאמין שנהיה כמו תושבי דובאי. אבל הציבור מטומטם ולכן הוא מסכים והוא עוד ישלם.

תסתכלו לעצמכם במראה ותכירו בעובדה כי האח הגדול שולט בהווה, הוא עוקב ומנטר אותו. במובן הזה המרחב הציבורי והפרטי כבר אינו שייך לנו, לציבור, אלא לעיניים שמאחורי המצלמות. התעוררו!

לקריאה נוספת:
– "דיגיתל: אזהרת רישום", מאת טלי חתוקה
– "המיתוס על חדשנות עירונית", מאת טלי חתוקה

[1]  הנושא זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת. להרחבה ראו כתבות הנוגעות להתמכרות לחידושים טכנולוגיים ורשתות חברתיות ב-New York Times, Huffington Post. ישנו אפילו אתר ייעודי שעוסק כולו בגמילה מהתמכרות זו Internet and Technology Addiction Anonymous. בנוסף, גם השדה האקדמי עסק בניתוח התופעה. להרחבה ראו למשל Turel O, Serenko A, Giles P, Integrating Technology Addiction and Use: An Empirical Investigation Of Online Auction Users. MIS Quarterly [serial online]. December 2011;35(4):1043-A18. Available from: Academic Search Premier, Ipswich, MA. Accessed March 5, 2014;; Nada Kakabadse, Gayle Porter, David Vance, Addicted to technology, Business Strategy Review, Volume 18, Issue 4, pages 81–85, Winter 2007

[2]  מתוך ספרו של אורוול 1984, שיצא לאור בשנת 1949.