הרשויות עושות את מה שהן חושבות שהציבור יאהב או לפי הטעם האישי של ראש העיר, בחירת הצמחים והחומריות היא שאלה של אופנה – ראיון עם אדריכלי הנוף גיל הר גיל ודפנה גרינשטיין.

"נגמרים לנו השטחים הפתוחים, גם אנשים אחרים מפנימים שאין יותר שטחים פתוחים – זה גורם לנו להיות גורם מתווך שמבין גם בתכנון וגם בשטחים פתוחים", מספר גיל הר גיל בפתח שיחתנו, "שמעת על שטחי התעשייה הצבאית? הם ביקשו מאיתנו לחוות דעה, הם לא פנו לאדריכלים. אנחנו נכנסים כאן בתפר".

ההכרה בחשיבותה של אדריכלות נוף היא מבורכת לתפיסתו של הר גיל, לתפיסתו היא מהווה את השלד לתכנון עיר. אך הוא נאלץ להמתין לא מעט שנים על מנת שגורמים נוספים במערכת התכנון החלו להבין זאת. "בארץ זה הופנם חלקית. מעט מאוד תכניות עיר  בונות את השלד העירוני על גבי שלד נופי", הוא מלין. עם זאת, הר גיל מצביע על כך שבעשור האחרון חל שינוי לטובה במעמדה של אדריכלות הנוף. לדבריו, כיום "תכניות לא יכולות לעבור בלי אדריכל נוף", בין היתר כי ועדות התכנון והבנייה "הפכו לנחלתן של מתכנני ערים ואזורים שלהם חשוב יותר הנוף מאשר האדריכלות – הם באים מכיוון של גאוגרפיה ותכנון עירוני – הם גורם מאוד מסייע בהיבט הזה". גורם נוסף שמסייע לדבריו הוא הפעילות של גופים 'ירוקים' שהופכים יותר דומיננטיים בוועדות התכנון והבנייה.

גרינשטיין מפנה את הזרקור גם לעבר אדריכלי הנוף עצמם: "אדריכלי נוף הבינו שיש להם תפקיד מאוד חשוב. ככל שנשפיע יותר בתכנון הכולל כך נשאיר לדורות הבאים מורשת של בניית שלד עירוני או אזורי של שטחים פתוחים תוך ראייה מערכתית כוללת.  היום יש לנו את הכלים לעשות זאת באופן שלדעתי משכנע את גורמי התכנון".

"תכנון נוף הוא השלד לתכנון עיר", ציר ירוק בתל אביב רחוב גבעתי, תכנון גרינשטיין הר גיל (צילום: גרינטשיין הר גיל)

"תכנון נוף הוא השלד לתכנון עיר", ציר ירוק ברחוב גבעתי בתל אביב  (צילום: גרינטשיין הר גיל)

פגשנו את גיל הר גיל ודפנה גרינשטיין במשרדם על הכרמל בחיפה. משרדם אחראי לתכנון פרויקטים מגוונים כמו למשל, ככר הכניסה למבני משרד הממשלה בחיפה, פיתוח ציר שדרות בן-גוריון במושבה הגרמנית בחיפה ופיתוח נופי של ואדי סאליב בחיפה. לפי גרינשטיין, הרשויות מעניקות תפקיד חשוב לנוף. הנוף נתפס בעיניהם "כמשהו שמייצרים יחסית מהר ובזול, יש לו נראות גבוהה… יש להם צורך ורצון עז לייצר פארקים משמעותיים שישרתו את כל התושבים, לא רק גינות קטנות… כל הנושא הזה של המרחב הציבורי והפארקים והשטחים הפתוחים, הרשויות הבינו שזה מנוף מאוד זמין עבור עשייה… הרשויות רוצות תהילה". הר גיל מוסיף כי הרשויות מחפשות לרצות את הציבור: "הן עושות את מה שהן חושבות שהציבור יאהב או לפי הטעם האישי של ראש העיר. בנהריה ראש העיר מנסה לקבוע צבעים, פרטים, דוגמאות, את התכנון של כל המרחב, כמה יהיה מרוצף – הוא מכתיב את הכל". לדבריו, מצב זה של מעורבות הדרג הפוליטי בשיקולים תכנוניים ועיצוביים הוא בעייתי, "יש להם פחות הבנה לגבי המקצוע – הם מתעסקים בקוסמטיקה".

לרשויות "יש רצון עז לייצר פארקים משמעותיים שישרתו את כל התושבים, לא רק גינות קטנות", פארק הכט בחיפה (צילום: גרינשטיין הר גיל)

לרשויות "יש רצון עז לייצר פארקים משמעותיים שישרתו את כל התושבים, לא רק גינות קטנות", פארק הכט בחיפה (צילום: גרינשטיין הר גיל)

גרינשטיין והר גיל עושים אבחנה בין הנוף בעיר לנוף הסובב אך רואים זיקה בניהם בכל הקשור למבט ולאיכויות הוויזואליות. גרינשטיין: "צריך להבדיל בין הנוף הסובב לבין הפיתוח הנופי בתוך העיר. אם אתה לוקח דוגמאות כמו חיפה – ברור שלנוף הרחוק בעיר הררית, יש מבטים ופרספקטיבה כל הזמן, אוריינטציה, קשר למרחב, דיאלוג בין נוף טבעי של ואדיות, חוף הים, הרים – לבין נוף עירוני. גם מבחינה ויזואלית לשדרות של המושבה הגרמנית או לגריד העירוני והמפגש עם הכרמל והים – יש דיאלוג ויזואלי בין העיר לנוף הסובב אותו… אני שמחה לראות שבשנים האחרונות יש עליה מאוד גדולה בהבנה של החשיבות של המרחב הציבורי כנוף בעיר. זה מה שמשרת את התושבים". אולם מגמה זו היא בהחלט אופנתית ומשפיעה באופן עמוק יותר על העיצוב של הנוף ואפילו על בחירת הצמחייה. כפי שמתאר זאת הר גיל: "התפיסה העיצובית מושפעת גם מהמתכנן, גם מהמזמין, וגם מאופנות. יש אופנות שרואים אותן אפילו בצמחים, יש שינוי בצמחים שהיו פעם מאוד אופנתיים, במישור החוף הגנים היו מאוד דומים בצמחייה שלהם – פתאום אתה רואה שהצמחייה השתנתה – לא כי הצמחים לא טובים אלא כי יש לנו שינוי באופנה. אנחנו הרבה יותר מושפעים ממה שקורה בחוץ לארץ, שיווק של יצרנים, מגדלים ויבואנים."

יש דיאלוג ויזואלי בין העיר לנוף הסובב אותה, המושבה הגרמנית בחיפה (צילום: גרינשטיין הר גיל)

יש דיאלוג ויזואלי בין העיר לנוף הסובב אותה, המושבה הגרמנית בחיפה (צילום: גרינשטיין הר גיל)

כך למשל  לפני כעשרים שנה הצמחייה האוסטרלית היתה אופנתית במיוחד בישראל: "היה בום גדול לפני 20 שנים של ברכיכטונים. אדם הגיע ואמר שיש לו עץ פלאים שהוא לא מלכלך, נקי, טוב. אופנה שחלפה. צמח שנקרא דודוניאה. 50 אחוז מהגדרות החיות היו הצמח הזה, היום כבר אין סוגים מקובלים. בתל אביב למשל בכל בית משותף היה קצת דשא ובאמצע היה נטוע עץ פיטנה. היום בבתים חדשים יש דברים אחרים לחלוטין. זה הכל אופנה". בהקשר זה הוא מציין את החשיבות של צמחייה מקומית וצמחייה מותאמת אקלים. לדבריו, "יש לזה השפעה מבחינת תחושה יותר טובה. פעם היו גנים טרופיים… זה לא שלנו וזה לא באמת נראה טוב. אם אתה בא לגן טרופי – התחושה היא של חוסר שייכות".

בהתייחס לעבודותיהם, גרינשטיין מתעקשת שאצלם האופנה לא מכתיבה את ההתנהלות אלא הניסיון להתחבר למקום, לנוף המקומי.  "כל פרויקט צומח מתוך המקום, צריך להבין את המקום ואת ההיסטוריה שלו, המאפיינים הפיזיולוגיים. זה מתחיל מסלע, תרבות – ניתוח מצב קיים של מקום שממנו צומחת הראייה הרחבה. התפקיד שלנו הוא לפענח ולהבין מה מתאים ואיך, תפקידנו לגלות. אחר כך מגיעים האילוצים: מימון, אקלים וכו'. כל פרויקט אצלנו מתחיל מההתחלה – אין אצלנו copy paste. זה גם מה שמבדיל אותנו מאדריכלות רגילה, זה הייחודיות של המקצוע". ואולם, המקטרגים יאמרו כי גם העיסוק בנוף המקומי הוא סוג של אופנה במיוחד אם משווים את הגישה הזו לאופנות ותקופות אחרות בהם הנוף הישראלי ביקש להתרחק מן המקומי. כלומר הנוף, כמו שדות אחרים נטוע בתפיסה אידאולוגית ועיצובית המפרות זו את זו.

גרינשטיין הר גיל מבקשים להתחבר לנוף המקומי, האם זו גם אופנה? תכנון נוף בקטע מתוך כביש 6, (צילום: אלברטוס)

גרינשטיין הר גיל מבקשים להתחבר לנוף המקומי, האם זו גם אופנה? תכנון נוף בקטע מתוך כביש 6, (צילום: אלברטוס)

הר גיל מבקר את מצב אדריכלות הנוף בישראל. המעורבות של הדרג הפוליטי בעבודת הדרג המקצועי ובעיצוב ותכנון השטחים הציבוריים הפתוחים מובילים למגמות של שכפול וגנריות – תוך אי התאמה למקום הספציפי. כך הוא מספר למשל שראש עיר באחת מערי הצפון "הביא גל ירוק של אבנים משתלבות שהוא ראה באיטליה… בהמשך בנו שם גם ספריה – הוא חזר מצרפת עם המוטו- – אני הייתי בפאריז ואנחנו נבנה יותר גדול ויותר יפה…" זאת ללא קשר למקום, לרוחו ולמאפייניו הספציפיים. אבל הביקורת מופנית גם לקולגות ולא רק לפוליטיקאים: "אדריכלים – אתה רואה אצלם העתקות. אנחנו מייצרים המון חיקויים – גם באדריכלות נוף".

הסיבה לכך לטענתו, היא שישראל עדיין מצויה בהתהוות ועל כן לא נוצרה מסורת בעיצוב המרחב. "לוקחים רעיונות ששייכים למקומות אחרים ומשכפלים אותם פה. אני משתדל לא לעשות את זה. היה לנו מזמין שרצה שכל המדרכים יהיו עץ – למה? זה יקר! התשובה היא שמדובר באופנה, הוא ראה בחו"ל עץ אז הוא רוצה עץ… בארץ עץ זה מאוד קשה, אין לנו אומני עץ, אין לנו תרבות של תחזוקת עץ. זה חומר שצריך לתחזק באופן שוטף. אדריכלים טובים נלחמים על זה. אני לא יודע להסביר את זה מלבד העתקה. חוסר המסורת גורם לנו לקפוץ מאופנה לאופנה". מה הפתרון לכך? "אני מקווה שאדריכלות הנוף תתפוס מקום יותר משמעותי. מבחינה עיצובית אני באופן אישי רוצה שתהיה יותר פשטות, שייווצר כאן סגנון שיהיה פשוט עם הרבה חומרים מקומיים". עם זאת, הוא מסיים את שיחתנו בנימה פסימית, "היום אין שיח אינטלקטואלי באדריכלות נוף, לא כמו פעם. בשנות החמישים היה שיח אינטלקטואלי על עיצוב המרחב, היו דמויות מרתקות שהעלו סוגיות מאוד פילוסופיות ועמוקות".

העתקות, חיקוי, אופנות הם אינם דבר חדש אלא כזה המאפיין את הזירה האדריכלית והתכנונית במובנה הרחב. אנחנו נטועים כל הזמן באופנות ולא רק בישראל. גם המשרד של גרינשטיין הר גיל נטוע בסדר יום אופנתי של העיסוק במקומי. לכן, השאלה החשובה אינה האם ניתן להימנע מאופנות אלא האם בעודנו מצויים בהם אנו מכירים במגבלות של האופנה בתוכה אנו פועלים ובאמצעותה מעצבים את הנוף.