מהו תפקידם של החזונות האוטופיים אורבניים כיום, כאשר עבור רבים הקונספט של אוטופיה הגיע אל סופו? מחשבות על השיח הביקורתי והחשיבות של האורבניזם האוטופי, בעקבות מאמרו של דיוויד פינדר היוצא להגנת האוטופיה בחשיבה העירונית

בהקדמה לגיליון הראשון של כתב העת תיאוריה וביקורת משנת 1991 נכתב כך: "…העיון הביקורתי שואף לפתח כלי מחשבה אוניברסליים תוך תשומת-לב למורכבותו ולייחודו של המקומי, ואת העכשווי הוא מבקש להבין בהקשרו ההיסטורי…". כלומר,העיון הביקורתי בחברה ובתרבות מעוגן בקונטקסט. לפי תפיסה זו הנסיבות היסטוריות תלויות מקום וזמן. לכן, יצירת גוף ידע אחיד בכל נושא שהוא לכדי תיאוריה גדולה (Grand Theory) יכול להיתפס כניסיון פסול מבחינה מחשבתית. "…תיאוריה וביקורת הוא כתב-עת ישראלי, מפני שישראל- מקום, חברה, תרבות- היא ההקשר שבו צומח העיון, שאליו מכוונת הביקורת, אבל גם: האופק המגביל את המחשבה…". מכאן מתבהר כי לעיתים המקום אינו מאפשר את המבט אל האופק, אל עבר המבט האחר, אלו המאפשרים שינוי. האם החזרה אל אופני מחשבה בעלי מאפיינים אוטופיים יכולה לחלץ אותנו מהכבילה למקום ולהרחיב את טווח המבט?

בעשורים האחרונים נדמה כי יש תחיה מחודשת של עיסוק בשאלות אוטופיות באקדמיה, בספרות ובאמנות. הרוח האוטופית, התחושה שהעתיד יכול להתעלות על ההווה כמעט נעלמה מסדר היום הציבורי, אך כיום נדמה כי היא מתעוררת .האוטופיה ספגה ביקורות קשות. נטען כי זו הונאה על ידי אידאלים סמכותיים, והרבה פעמים נקשרה עם הטוטליטריאניזם של המאה העשרים. אולם, הביקורת על רעיון האוטופיניזם לא הגיעה רק מכיוון הימין הניאו-ליברלי המעדיף את כוחו של השוק החופשי, אלא גם מכיוונם של אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. הרציונל של הביקורת משמאל היא ניסיון מודע לכונן סדר חברתי חדש מתוך ניסיון להימנע מטעויות העבר והעוולות המזוהות עם צורת החשיבה המודרניסטית שאפיינה ניסיונות אוטופיים לתיקון חברה. הרשימה להלן היא קריאת כיוון לחדש את העיסוק בממד האוטופי בישראל ובכלל. עיקרי הדברים נשענים על מאמרו של  דיוויד פינדר (David Pinder) משנת 2002  היוצא להגנת השיח האוטופי 1 .

אין מקום לאוטופיזם?
קריסת החשיבה האוטופית מוצגת לעיתים דרך ההיסטוריה של הארכיטקטורה המודרניסטית והתכנון האורבני. פינדר מזכיר את עיר גנים של אבנעזר האוורד ו- CIAM של לה קורבוזייה. הוא טוען שלמרות נקודות המחלוקת בין התנועות הנ"ל, הן מבוססות על ההשלכה/ ההיטל של צורות מרחביות המספקות את הסביבה לקיומן של חברות הרמוניות ומסודרות שבהן תחלואי היומיום הוגלו/ הועברו לזמן ומרחב אחר. אורבניזם הפך למפתח לשינוי מבנה החברה. להווארד וללה קורבזייה היה חזון מדומיין שהמפגש שלו עם המציאות היה אמצעי ליצירת דרכים אחרות לראיה והבנה של העיר, ושל האנרגיות שיביאו לשינוי.
כיום, תחושת התקווה שפיעמה בפרויקטים אלו חלפה. בתחילת המילניום אנחנו קרובים יותר לאנטי-אוטופיניזם.נראה שהחזונות האוטופיים המוקדמים לא מסוגלים לספק פיתרון התואם לצרכי התקופה ולמורכבויותיה, כיום, החזונות האוטופים נתונים לביקורת רחבה ולגינוי, מכיוון שהם נתפסים כניסיונות של גורמים סמכותניים לעצב מחדש את המרחב האורבני וההתנהגות האנושית בהתאם לכללים מופשטים ואוניברסלים, כאלו  המתכחשים להבדלים ולזהויות מקומיות. האורבניזם האוטופי ככוח מדכא.
במאמר מדגיש פינדר את חשיבות הדמיון לפיתוח חשיבה ביקורתית. הוא מאזכר מחקר של רובינס 2 משנת 1996 בשם "לתוך הדימוי: תרבות ופוליטיקה בשדה החזון"  שדיבר על "העיר כמוסד של דמיון". לתפיסתו, המשבר בחשיבה קשור בבעיות הפיזיות והחברתיות הקיימות בערים, אבל גם לאופן ששואלים את השאלות על הרעיון של העיר. פינדר מאזכר גם את גולד 3 שדן ב"ואקום עכשווי" בחשיבה האורבנית. הוא קרא לכך שצריך להיות נכונים ללמוד מהכשלונות של החזונות המודרניסטיים, ובו זמנית, לעורר דיון בדבר הפוטנציאל לגישה מאוזנת שעדיין מוכנה להציב שאלות בדבר עתיד חברתי ואורבני רצוי, ובמיוחד "איזה סוג של עיר לאיזה סוג של חברה?".

התנוונות אוטופית ואורבניזם פוסטמודרני
החל משנות ה-70 המוקדמות מתפתח שיח סביב אורבניזם פוסטמודרני. ארכיטקטורה פוסטמודרנית ואורבניזם פוסטמודרני הובנו מראשיתם כאנטי-אוטופיים. הם היוו אופוזיציה לאמביציה של הגישות המודרניסטיות, לניסיונות האוטופיים שלהן לשנות את המרחב והחברה. לתפיסות  החדשות הללו היו מספר ביטויים. ביטוי בולט הוא הניסיון לקדם תהליך של דמוקרטיזציה של הליכי התכנון שבא לידי ביטוי במושג של שיתוף ציבור. התפיסה שאורבניזם צריך להיות מבוסס על משמעות, היסטוריה וזהות מקומית. אורבניזם שצריך להיות קשור למקומות והיסטוריות ספציפיים. כמו כן קידום סדר יום ניו ריאליסטי,הטוען כי מסורתית, העיר אורגנה לפי מעמדות וחלוקת המשאבים היא זו ששיקפה זאת. בנוסף תביעת המושג "התנוונות אוטופית" (מושג שהקשרו ניתוח של דיסנילנד כמרחב אוטופי) המראה כיצד ייצוגים אוטופיים נשארים בתוך מסגרת ערכים ואידאולוגיות דומיננטיים במקום להציע צורה של ביקורת. גישה זו גם אומצה על כריסטין בוייר שדנה ב'דיסניפיקציה' של תהליכי התכנון במנהטן. במקום תכנון חדשני פרוגרסיבי תכנון מנהטן נשלט על ידי הדימוי הקולוניאלי של ההון הפרטי.

לחשוב מחדש על המקום של אורבניזם אוטופי
על רקע כל אלו, מבקש פינדר להגן על ערכן של הפרספקטיבות האוטופיות, על ידי פיתוח גישות ביקורתיות לערים ותהליכי עיור. ההנחה שלו שביקורת שמסתכמת בנטישת השיח האוטופי בלבד הופכת את החשיבה הביקורתית לצרה יותר .הרעיון המרכזי הוא גישה המחפשת את מה שאפשרי ומה שיכול להיות נתון בתוך מצב העניינים בהווה כאמצעי התערבות בזמן ובמרחב. ואולם, נשאלת השאלה האם קיים ערך כלשהו בניסיון להחיות צורת חשיבה שנראת שבסופו של דבר, הגיעה אל סופה. מנקודות מבט מסוימות נראה שמושג של "סוף" יכול להראות כמאפשר חירות גדולה יותר בחשיבה על ערים. הוא מאפשר את שחרור האחיזה באידאלים ומושגים טכנולוגים של קידמה היסטורית שנכפים על העיר מבחוץ ובכך להטיל ספק בבסיס האידאלים הללו.
פינדר מברך על היעלמות התפיסה של קול אחיד, חזון גדול, ועל כניסתה של ההכרה בשונות הצרכים והרצונות של ערים שונות. הוא קורא לפיתוח מחויבות להכרה במורכבויות של המרחבים והתהליכים האורבניים. דחיית הסכמות האוטופיות הסמכותניות והטלת ספק בבסיס האידאלים הם שלבים הכרחיים בפיתוח גישות אמנסיפטוריות לחשיבה על אורבניזם.
יחד עם זאת, המחבר מדגיש כי הוא מתנגד לטענות בדבר 'קץ האוטופיה', שבצורתן הקיצונית מבטאות העדר אופק של דמיון על עתיד טוב יותר. לטענתו היכולת לבקר את התנאים והמשברים הנוכחיים היא אלמנט אוטופי-מקדים והכרחי לאפשרות ליצור חברה הומנית יותר ושינוי חברתי רדיקלי. למעשה,במרחבים שנראים מנוונים לחלוטין, נגלים "מרווחים" ואפשרויות למאבק.

הדרך האוטופית
על מנת להחיות צורות של אורבניזם אוטופי ,הכרחי לחשוב מחדש על ההגדרות שלו. צריך להמשיג מחדש אורבניזם אוטופי בדרכים שצומחות מתוך האוריינטציה לתהליך . ההמשגה המחודשת ממקמת את התשוקה במרכז. התשוקה יכולה להיות ביטוי לאסקפיזם, או פנטזיות פיצוי שבעצם מסיחות אותנו מפעולות היכולות להביא שינוי. אבל, תשוקה יכולה גם להיות ביקורת חברתית פוליטית על מרכיב שחסר בהווה שיהווה את הבסיס למאבק בדרישה לשינוי.
תהליך כזה, של החקירה של התשוקה קשור לאחד המתחים המרכזיים בחשיבה האוטופית: הדמיון מבקש לחזות את מה שמטבעו לא ניתן להגדרה מראש. המאמץ לדמיין חייב לקחת חלק בתוך התנאים הלא מספקים ובמערכת הערכים שאותו מאמץ מנסה לשנות. זה עיקרו של המאמץ הנדרש בחשיבה על אורבניזם אוטופי, תוך שימת דגש על כך שהתמונה המתקבלת של העתיד המדומיין אינה של צורה אחידה. פינדר מצדד בקונספציה פתוחה יותר של אוטופיניזם שאינה צורה או תוכנית מקובעת וסגורה.
הוא לא לבד. ליאוני סנדרקוק 4 בהשפעת התיאוריה הפמיניסטית, הפוסטסטרוקטורליסטית והפוסטקולוניאלית, הציעה את הקוסמופוליס, לא כמצב שצריך לממש אלא כתנועה לעבר. לפי סנדרקוק האוטופיה היא פרויקט חברתי של חיים ביחד תוך הכרה בשוני, בפתיחות לדיאלוג, שינוי ומחלוקת. הטיעונים שלה מבוססים במידה רבה על הטיעונים של אייריס מריון ינג 5 שלתפיסתה צדק חברתי מצריך "מימוש של פוליטיקה של הבדל ". מה שמעניין הוא העמדה האוטופית הגלויה והדגש על האפשרי, וחשיבותה של גישה כזו בעירור ויכוחים ומאבקים על משמעות של צדק ומה אורבניזם צודק יותר אמור להיות.

הדגש על התהליכי בניסיון לממש את האוטופי מופיע גם אצל דיוויד הרווי 6במושג "אוטופיה דיאלקטית" המתח הדיאלקטי נע בין הקיבעון האוטופי ובין התנועה והשינוי ובכך מבטא פוליטיקה משחררת, משהו דינאמי, "אוטופיניזם חי של תהליך". החיפוש עצמו, צריך לקבל ביטוי במרחב בסופו של דבר. זהו לא חיפוש לשם חיפוש, אלא חיפוש שתפקידו לעודד תשומת לב לדיאלקטיקה שבין "תהליך" ל-"דבר" (thing), בין "עיור" ל"ערים" כמוקד המאבק הפרו-סוציאליסטי. הוויכוחים על האוטופי הם חלק מובנה מהאוטופיניזם, שהוא כשלעצמו כלי ביקורתי, המחפש אחר אלטרנטיבות, ומכוון לשינוי. פרספקטיבה אוטופיסטית אינה בהכרח הייצוג של העיר המושלמת. זהו אמצעי של ניסיון להתגבר על קשיים ומורכבויות בהווה. צריך לדבר על אוטופיניזם במושגים של פנייה לעבר האפשרי, החיפוש אחר סיכוי לתהליכי עיור שונים וצודקים יותר בתוך מצב הקיים. על שאלות של אורבניזם אוטופי צריך להסתכל בצורה ביקורתית . כך יאותגר המובן מאליו ויפתחו פרספקטיביות חדשות במענה לשאלה 'איזה סוג של עיר לאיזה סוג של חברה?'.

הדרכים האוטופיות שפינדר מציע לנו ללכת בהן מעוררות שאלה שרלוונטית לדיון בכל גוף של ידע. נשאלת השאלה עד כמה ניתן למתוח גבולות של מושג ושעדיין הוא לא יתרוקן מהתוכן שלו. האם בכלל ניתן לחשוב על ניסיונות אוטופיים שלא בקונטקסט ההיסטורי שבו הם נעשו? ובהמשך לכך, האם לניסיונות החדשים, לדרכים החדשות שפינדר מציע, ניתן לקרוא אוטופיה, או שזה כבר משהו אחר? לדעתי, השם של הניסוי פחות חשוב, מה שחשוב זו המהות. המאמר מכנס את הדיון באוטופיה לקונטקסט היסטורי, וכתוצאה מכך, הדיון בניסיונות האוטופיים הגדולים ובכשלים הנילווים אליהם מתבקש. להבנתי, בביקורת על ביקורת האוטופיה יש מימד אירוני (ואופטימי!), מכיוון שבאימוץ הטיעונים הביקורתיים בדבר קונטקסט, הקשר היסטורי, יש מן היומרה שניתן ללמוד משהו מן ההיסטוריה, ושהאדם (המתכננ/ת במקרה זה), יכול/ה לתכנן תוכניות ואלוהים לא יעמוד ויצחק. במילים פשוטות, יש הזדמנות שנייה לנסות את אותם הדברים תוך הימנעות מטעויות העבר.

  1.  In defence of utopian urbanism: imagining cities after the end of utopia
  2. Robins, K. (1996): Into the Image: Culture and Politics in the Field of Vision. London: Routledge
  3. Gold, J.R. (1985): The city of the future and the future of the city, in KING, R. (ed.): Geographical Futures. Sheffield: Ge- ographical Association
  4. Sandercock.L. (1998): Towards Cosmopolis: Planning for Multicultural Cities Chichester: John Wiley
  5. Young.I.M. (1990): Justice and the Politics of Difference. Prin- ceton, N.J.: Princeton University Press
  6.  Harvey.D. (2000): Spaces of Hope Edinburgh: Edinburgh University Press