ההצעה לשינוי ועיצוב הכיכר, אינה חדשה. להלן קטע מתוך הספר רגעי תיקון מאת טלי חתוקה המתייחס לדיון הציבורי שנסוב סביב הסוגיה לפני יותר מעשור. בקרוב תתפרסם רשימה המתייחסת להצעות שהוגשו לחידוש כיכר רבין בתל אביב

ב-3 במרס 2002 כינסה מועצת העיר את ישיבת פורום המועצה. ישיבה זו נפתחה לציבור הרחב.1 לישיבת פורום המועצה הוזמנו מהנדס העיר דני קייזר, מנכ"ל מרכז רבין יורם בילו, יו"ר עמותת האדריכלים אורי זרובבל, יו"ר הוועדה המקצועית של עמותת האדריכלים יצחק ליר, פרופ' נסים קלדרון מאוניברסיטת תל אביב, האמנית ציונה שמשי, האדריכל ישראל גודוביץ' ותושבי העיר 2. דני קייזר, מהנדס העיר, הציג בישיבה את תפיסת התכנון של העירייה לכיכר: "ניגשנו לתכנון המתחם של כיכר רבין מתוך שתי גישות, האחת גישה שראינו בה פיתוח של הכיכר […] כמנוף לשיקום עירוני לסביבה כולה […והשנייה שראינו בה] הכיכר של המדינה, וזו כיכר רבין".3 מהנדס העיר מייצג את הגישה הפרגמטית, הרואה את המקום כחלק מרקמה עירונית רחבה ואת הפעולה התכנונית כנגזרת של מהלך כולל של התחדשות אורבנית. תפיסת הכיכר בעת ובעונה אחת כמקום יוצא דופן במדינה בכלל ("הכיכר של המדינה") וכרקמה עירונית מקומית, מאפשרת להתבונן בה דרך ריבוי של זהויות ותפקידים. כפי שציין קייזר:

כאשר מדברים על פעילויות הכיכר, על אופייה של הכיכר […], היא כיכר העם, הכיכר שקורים בה האירועים הלאומיים של מדינת ישראל. אבל יש לפחות עוד שלוש פונקציות חשובות, שלגביהן הכיכר הזאת קיימת. היא כיכר העירייה. כיכר של בניין העירייה, כיכר שבה נבחרי העיר נמצאים, פועלים ומשרתים את אזרחי העיר הזאת. אנו מדברים על הכיכר, שהיא בעצם המקום הפתוח הגדול של הרובע, זה שנהנה באופן ישיר מהכיכר הזאת. וישנה הכיכר עצמה, כחלל עירוני, בעל משמעות, בעל אופי, בעל ייחוד משלו, אתנחתא במרחב העירוני ויחידה אורבנית בעלת משמעות.4

1

התבוננות זו אינה מצמצמת את המרחב של הכיכר לחלל הספציפי, אלא מפרשת אותו על פי כוח ההשפעה שלו על הסביבה המיידית, העירונית והלאומית. כפי שקייזר מוסיף ואומר: "אנו ראינו את אחד המנופים להתחדשות עירונית, התחדשות אוכלוסייה, כניסתה של אוכלוסייה צעירה, וחידוש פני הסביבה הקרובה לכיכר, בין היתר שנייצר איכות חיים למתחמי המגורים שסובבים את כיכר רבין […] ולנצל את ההזדמנות של חנייה מתחת לכיכר רבין".5 מהנדס העיר הופך בדבריו את רגע הרצח לחלק מאוסף של אירועים חריגים ויומיומיים המתרחשים במתחם. הוא מרחיב את תפקידי הכיכר ואת מרחב ההשפעה הפיזי שלה מעבר לחלל של רחבת הכיכר עצמה. לפי הגדרתו, תחום ההשפעה המידי של הכיכר הוא בטווח של כ-500 מטרים משוליה. הצגה כזו של הכיכר מקנה תוקף להתערבות במקום.

הגישה הפרגמטית היא במהותה עניינית. כפי שמסביר האדריכל דורון צפריר, חבר בצוות המתכננים של החניון: "הגישה צריכה להיות לא להימנע מלבנות חניון בגלל […] ויכוח על זכויות יוצרים,6 אלא למה כדאי לעשות את זה, למי זה טוב, מה נרוויח מזה?".7 צפריר אינו רואה בכיכר מקום סטטי, אלא מרחב קונקרטי בעל מגבלות שיש לבחון מחדש:

לגבי העיצוב […] של הכיכר. צריך לשפוט מחדש את כל מה שקיים שם […] ובמסגרת זו אני רואה את הרחבה גדולה ויפה כשחיים של יומיום מתנהלים בתוך הרחבה. כיום, מי שמגיע לעיריית תל-אביב, מגיע דרך העמודים של הבניין […], יש פה בעיה […]. אמנם הבמה הגדולה והמפוארת הזו למעלה אמורה לשרת את ההמון באירועים מיוחדים, אך אין זה אומר בהכרח כניסה לתוך המבנה דרך רגלי הבניין […]. לדעתי, העיצוב של הכיכר צריך לכלול את ההגעה לכיכר בצורה יותר מכובדת מאשר דרך החניון מתחת למרפסת.8

3

את ההתנגדות של צפריר לעיצוב הכוחני של הכיכר ואת תמיכתו בחיזוק של מערך היומיום יש לראות בהקשר לשינוי שחל בשיח האדריכלי משנות ה-60 ואילך. משבר המודרניזם, ההתנגדות ליישום אדריכלי של רעיונות הנאורות ואיבוד המרכז העירוני כתוצאה מבינוי הערים המודרניסטי הביאו לשינוי בשיח האדריכלי-אוניברסלי, בעיקר בתחום העיצוב העירוני. הערעור על תפיסת העולם הפונקציונליסטית הוביל לחיפוש אחר דרכים חדשות לבחון את העיר ולפעול בה, מתוך דגש על המרחב הפיזי הקיים, על הממד האנושי ועל ההקשר ההיסטורי והמקומי. צפריר מאמץ את הגישה הפרגמטית וטוען כי:

כאשר הקמנו את המדינה, המשמעויות העיצוביות האינטימיות של העיר לא היו רלוונטיות לנו. היינו שבויים בעיצוב המודרני […] וכל ההיסטוריה של האדריכלות המקומית לא התאימה כי מישהו אחר עשה אותה […].9 נוסף לכך זו תקופה שתכנון "נכון" היה תכנון שנותן פתרון לכלי הרכב. מהתקופה הזו יש תכניות בניין שמייצרות צירים של שלושים מטר וארבעים מטר, כדי לצנתר את העיר מכלי רכב, במקומות הכי רגישים של העיר. אני מקווה שכיום הראייה הזו נמצאת בשוליים.10

2

הגישה הפרגמטית, המאתגרת את הקיים, נשמעת גם מפי אחרים, הקוראים לחיזוק מעמדה היומיומי של הכיכר כמרחב של התכנסות קהילתית ואישית וכמקום של פנאי. האמנית ציונה שמשי סבורה כי יש לשפר את חזות הכיכר ולפתח את הפעילויות היומיומיות בה ולהעדיפן על פני האירועים ההמוניים. לדבריה יש "ליצור איזה מערך, שאנשים ירצו לבוא לשם גם כל יום, כל היום, גם אם אין את האירועים הדרמטיים הגדולים […], פשוט להפוך אותה לידידותית יותר. וידידותית יותר זה בין השאר התחזוקה הבסיסית של המרצפות […]. הכיכר צריכה שיהיו בה פעילויות קטנות לקבוצות קטנות […]".11 דורון רוזנבלום מבטא את הגישה הזו בגרסתה הקיצונית ביותר:

הגיע הזמן להתבגר מריטואל הכיכרות: אלה שבסופו של דבר הביאו נזק יותר מאשר תועלת […]. יתר על כן, יש להיפרד לא רק מפולחן הכיכר אלא גם מהכיכר עצמה […], יש לחרוש – כן, לחרוש – את הכיכר הברוטלית הזאת, הפעורה באמצע העיר כמו כיכר מצעדים או מכתש של מטאורים. לחרוש ולהקים מתחתיה חניון תת-קרקעי: ואת פני הקרקע עצמם – להתאים למידות אדם, לא למידות הפגנה והמון […]. הגיע הזמן להנמיך את היומרות: להפסיק להפגין למען הנורמליות, ולהתחיל לעשות אותה.12

הדוברים השונים חלוקים ביניהם בשאלת מרחב ההשפעה של הכיכר. עם זאת, המשותף לכולם הוא התמיכה בחיזוק מעמדו היומיומי של האתר וההתרחקות מן הנרטיב הלאומי. המצדדים בגישה הפרגמטית מעדיפים אפוא לחזק את הפרקטיקות היומיומיות על פני מסגור הכיכר כמרחב פוליטי ממוסד והטרוטופי.

4חזרתו של הדיון בעיצוב מחדש של כיכר רבין 

בניגוד לשינויים שנעשו בכיכר מיד לאחר רצח יצחק רבין, השינוי הנוכחי נתפס כמאיים על הסדר הקיים, משום שהוא מתיך ומחליף את התפיסה האדריכלית המגויסת למדינת הלאום, תפיסה שאפיינה את השיח המקצועי בשנות ה-60. הדיון חושף גם את המאבק המתקיים בתוך הקולקטיב, בחיפוש אחר מרכז תרבותי-לאומי שיתמודד עם תחושת איבוד השליטה של קבוצות הגמוניות ממסדיות.

ראוי לשים לב כי המעורבים בדיון על כיכר רבין מגיעים מתוך המערכת של הרשות או מוזמנים על ידה. לכן, צודקת נעמה ריבה כי כל ההתנהלות מעוררת ספקות לגבי יושרה של המערכת ולגבי אופיו של הדיון ה"ציבורי". האומנם מדובר בדיון ציבורי? ובאיזו מידה ציבור זה משקף את רצונם של תושבי העיר או את הרצון הלאומי? התנהלות זו מחזקת את הסדר הקיים ואינה מאפשרת לקולות אחרים להציב לו אתגר אמיתי. כך, למרות השימוש התכוף בכינוי "כיכר המדינה", ואף על פי שהמקום מיוחס ל"עם", בפועל ה"עם" הוא בחזקת נעדר-נוכח.

כיכר רבין אינה מֵכל של אירועים, ואין לה "היסטוריה משלה",13 אלא ההיסטוריה של המקום תלויה בתושביה המעצבים אותה ומקנים לה משמעות. במובן זה, השינוי הוא מבורך כיוון שהוא תורם  לפרימה חלקית של הייצוג הלאומי של הכיכר ופתיחתו להתרחשויות וקבוצות חדשות.

  1.  לפי תקנון העיריות, בישיבות רשמיות של העירייה (ישיבות מן המניין ושלא מן המניין) חל תקנון ניהול ישיבות, המופיע בתוספת השנייה לפקודת העיריות. בישיבות אלו נתונה רשות הדיבור לחברי המועצה וליועץ המשפטי בלבד. כדי לאפשר לחברי המועצה להתוודע לנושא אחר שיש להם עניין בו – ולשמוע לשם כך מומחים לדבר, בין שהם עובדי עירייה ובין שלא – התפתח נוהג של כינוס וולונטרי, פורום של המועצה, שעליו לא חלים כללי הדיון שהוזכרו לעיל (היועץ המשפטי בן ארי, "פרוטוקול פורום המועצה", אוסף פרטי, (טלי חתוקה, 2002)
  2. פורום המועצה, "פרוטוקול מס' 15 של פורום המועצה", ארכיון היסטורי עיריית תל אביב, 2002
  3.  שם, עמ' 40.
  4.  שם, עמ' 44.
  5. שם, עמ' 41.
  6.  כאן מתייחס צפריר לוויכוח שניטש בין האדריכלים אברהם יסקי וישראל גודוביץ' ותועד בסרט הזירה. יסקי טען לזכויות יוצרים על הכיכר וקבע כי אין לערוך בה שינויים בלי הסכמתו. גודוביץ' התנגד לכך ויזם תחרות רעיונית ששמה "כיכר רבין, הפורום הבינלאומי לשלום ע"ש יצחק רבין", כפי שיפורט בהמשך (גולדברג וגורפינקל, הזירה).
  7.  מתוך ריאיון עם האדריכל במשרדו, 28 במאי 2003.
  8.  שם.
  9.  צפריר מתכוון לכך שבשנות ה-50 וה-60 אומצו לנרטיב הלאומי הגישות המודרניסטיות באדריכלות. הנוף המקומי המזרחי נחשב נופם של ה"ילידים", זוהה עם התרבות המזרח תיכונית של האויב וביטא את הנחשלות ואת העוינות של האחר. דווקא החיבור למודרניזם בתכנון ובאדריכלות – תנועת אוונגרד בינלאומית שנדחתה לא אחת על ידי משטרים לאומיים בשל גישתה האוניברסליסטית – הוא שאִפשר לציונות להתמודד עם משימת התכנון הפיזי. להרחבה בנושא זה ראו רחל קלוש וטלי חתוקה, "בין מזרח ומערב: ההבניה האדריכלית של המרחב העירוני", אלפיים 26 (2004): 78-65; Alona Nizan-Shiftan, "Contested Zionism – Alternative Modernism: Erich Mendelson and the Tel Aviv Chug in Mandate Palesine", Architectural History 39 (1996): 147-180.
  10.  מתוך ריאיון עם האדריכל במשרדו, 28 במאי 2003.
  11.  פורום המועצה, "פרוטוקול מס' 15 של פורום המועצה", עמ' 52.
  12.  דורון רוזנבלום, "הצעה צנועה", הארץ, 5 בנובמבר 2000.
  13.  אסתר זנדברג, "לכיכר יש היסטוריה משלה", הארץ, 5 במרס 2002.