שנות החמישים היו אחת התקופות הרדיקליות בעולם האדריכלות, בניגוד להיום האדריכלים עסקו בשאלות של חינוך, אזרחות, עיצוב חללים המפתחים חשיבה עצמאית, סולידריות ושמירה על יציבות המשפחה. כשטראומת מלחמת העולם השנייה עדיין טרייה, נשאה מדינת הרווחה באנגליה עיניה אל הילד והשקיעה חשיבה מרובה באדריכלות של הילדות, ראיון עם ד"ר רועי קוזלובסקי

"היום המוזיאון הוא טיפוס הבניין הכי חשוב באדריכלות, כי הוא עסוק בזיכרון. בשנות החמישים אלו היו בתי הספר". טוען ד"ר רועי קוזלובסקי אשר חקר את האדריכלות של הילדות בבריטניה. "היום לא יראו ילדים, הם לא חשובים באדריכלות. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה הילד נתפס כעתיד, היחס לילד שיקף את הדימוי האידאלי של החברה ושל האני". קוזולובסקי, הוא אדריכל וד"ר להיסטוריה של אדריכלות, ששב לישראל לאחר דוקטורט בפרינסטון ומספר שנים כחבר סגל באוניברסיטה נורת' איסטרן בבוסטון, היום הוא מלמד בחוג לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.roy kozlovsky

עשר שנות מחקר בתחום האדריכלות של הילדות1 התחילו מתמונה שמצא של ילדים אחרי מלחמת העולם השנייה משחקים ברחובות, שהציגו אליסון ופטר סמית'סון בקונגרס הבין לאומי לאדריכלות מודרנית בשנת 1953. בהמשך הוא גילה כי התמונה הייתה אופיינית לתקופה: "השתמשו אז הרבה בדימויים של ילדים משחקים בעיר, משתמשים במדרכות למשחקים, הולכים לעשות קניות, הם היו הדימוי של העיר. דרכם שאלו מהי עירוניות חיונית? מהי עיר הומניסטית? היו גם הרבה תמונות של ילדים ממשכנות עוני, אבל לא הראו אותם כמסכנים אלא כסוכנים של שינוי". לפני מלחמת העולם השנייה שאלו איך ניתן לעשות את העיר להומנית יותר, יעילה ומתאימה לחיים המודרניים, אחת האסטרטגיות הייתה אִזור שלרוב הוצדק דרך הילדים שאין להם איפה לשחק, דירותיהם קטנות ולכן יש סכנה במשחקם בחוץ ויש ליצור הפרדה בין התחבורה המוטורית לבין הולכי הרגל. "כל הרעיון של היחידה השכונתית היה קשור לשאלה של הילד והמשפחה בעידן המודרני, ככה גם תכננו את ישראל. המון ילדים נהרגו, אז אחת מהדרכים לבקר את תכנון העיר של המאה ה-19 הייתה באמצעות הפנייה לטובת הילד. זה גם היה הרעיון של הפוטוז'ורנזלים שבו הראו ילדים החיים בסלאמס. זה היה אמצעי להשגת רפורמות בזירה העירונית לטובת הילד".

דימויים של ילדים אינם נפוצים בהצגות אדריכליות, התמונה שהוציאה את קוזולבסקי למסע המחקר (A&P Smithson, Urban Reidentification Grille, CIAM 1953)

דימויים של ילדים אינם נפוצים בהצגות אדריכליות, התמונה שהוציאה את קוזולבסקי למסע המחקר (A&P Smithson, Urban Reidentification Grille, CIAM 1953)

אחרי מלחמת העולם השנייה מתפתחת תפיסה אחרת, הוא מסביר, מתחילים לחשוב על העיר כקהילה, על תחושת הזדהות ועל הממד הפסיכולוגי של להיות דייר בעיר. עיקר החשיבה הייתה כיצד ניתן לארגן את העיר והמרחב באופן שיעודד תפיסה של אזרחות סוציאל-דמוקרטית. "מתפתחות באותה תקופה כל מיני תיאוריות שבוחנות מה גורם להתפוררות חברתית". הטראומה הטרייה של מלחמת העולם גורמת למקבלי ההחלטות באנגליה, ארצות הברית ומדינות נוספות באירופה לקדם סדר יום של חברה סוציאל-דמוקרטית ולהתחיל בהשקעה בילדים, במטרה לגדל דור של אזרחים אמפתיים, המחוברים בקשרי סולידריות.

בשנות החמישים תכנון של בתי ספר, בתי חולים לילדים, מגרשי משחקים, שיכונים ואפילו שכונות נעשו דרך פרספקטיבה זו שמציבה במרכז את הילד. המושג 'משתמש' נולד אז ואיתו הרעיון של הגדרת המרחב והתכנון לפי הצרכים של המשתמש. "מדינת הרווחה בונה והיא צריכה להצדיק את הבנייה מעבר ליעילות הכלכלית- להתאים עצמה לצרכים של המשתמש. הילד הוא אזרח בפוטנציה אז מתפתח שיח של מומחים (רופאים, מחנכים, הורים ואדריכלים) שמנסים להגדיר מהם הצרכים הפיזיים ובעיקר הפסיכולוגיים של הילדים וזה תורגם למבנים אדריכליים. לכן אלו הם מבנים שבהם אפשר לנתח את מדינת הרווחה, את תפיסת האזרחות ואת הסובייקט. הם פיתחו מדע איך כדי לבנות את החברה דרך המרחב. זה שילוב מאד מעניין של ידע-כוח".

קוזלובסקי חקר ארבע טיפולוגיות של מבנים שנחשבו מחדש באותה תקופה באנגליה: מגרשי משחקים, בתי ספר, בתי חולים והדירה המשפחתית. מבנים אלה עמדו למבחן ותוכננו מחדש על ידי אדריכלים שפעלו בהתאם לתובנות מהשדה הפסיכולוגי.

מגרשי משחקים:

"עשו מחקרים רבי היקף על ילדים במגרשי משחקים, כמה זמן הם מתנדנדים, כמה פעמים הם מתגלשים…. זה הפך להיות בהמשך חוק, בכל פרויקט של שיכונים היה צריך לבנות מגרש משחקים שישמש כ'עריסה של האזרחות' כפי שהם כינו זאת". אך מגרש המשחקים היה ההפך מזה המוכר לנו היום עם הדשא הסיננטי ותחתית הגומי, המגלשות המדוגמות והגדר התוחמת, עיצוב שכולו מבטא בטיחות וניסיון להגן על הילדים. בבריטניה בשנות החמישים המציאו את גני הגרוטאות שנבנו בין החורבות וההריסות מההפצצות והפכו אותם למגרשי משחקים. "היו מביאים לילדים חומרי בנייה והם היו בונים מזה מה שהם רוצים, אלה היו מגרשי משחקים בלי מתקנים שמבוססים על ההנאה של ילדים מפעילות קינטית. הם ניסו לתת לילדים לממש את אינטסקנט המשחק שלהם דרך האנרכיה, וכך הם יעברו תהליך פסיכולוגי של שינוי ותוך כדי הם גם ישקמו את העיר. היה בכך גם ממד אלגורי". גני הגרוטאות ביקשו לתרגם את האלימות, ההרס וההרג של תקופת המלחמה למשהו יצירתי, מתוך אמונה שכך יעברו קתרזיס. חלק מהמגרשים הופעלו על ידי עובדים סוציאליים, ופסיכולוגיים שהגיעו לעשות תצפית משתתפת, הרעיון היה שהילד שבא להנות יוכל לפגוש מבוגר שהוא ידיד וכך הוא יפתח מודל חיובי יותר של הורות. "ככה הוא יכול להזדהות ולהתפתח וללמוד להיות יותר חיובי כלפי החברה ובהמשך אזרח יותר פעיל וחיובי בחברה".

גני הגרוטאות ביקשו לתרגם את האלימות, ההרס וההרג של תקופת המלחמה ל למעשה יצירתי שיוביל לקתרזיס

גני הגרוטאות ביקשו לתרגם את האלימות, ההרס וההרג של תקופת המלחמה ל למעשה יצירתי שיוביל לקתרזיס

האנרכיה בגני המשחקים נתפסה כ 'עריסה של האזרחות' (Camberwell Junk Playground, London 1948)

האנרכיה בגני המשחקים נתפסה כ 'עריסה של האזרחות' (Camberwell Junk Playground, London 1948)

בתי ספר:

הבייבי בום שלאחר מלחמת העולם ה-2, חייב תוך עשור לבנות אלפי בתי ספר. בניגוד להיום, בתקופות קודמות, בתי הספר הפכו למבנים משמעותיים לשיח האדריכלי. " הוויכוחים הגדולים באדריכלות התנהלו דרך שאלת העיצוב של  בתי הספר. הם העסיקו לא רק מחנכים אלא גם אדריכלים. הרעיון היה התרגום של תפיסת הילד במרכז לסביבת פעולה. הייתה אנרגיה תכנונית ורעיונות מאד מעניינים שייושמו בבתי ספר, היה אגף תכנון במשרד החינוך, אבל כל מחוז בנה את בתי הספר שלו, מה שתרם לפלורליזם וגיוון". גם בישראל הוא אומר, בית ספר עמל  (ליידי דיוויס) בתל אביב תוכנן ברוח דומה ונחשב מבנה בעל חשיבות אדריכלית.

במהלך מלחמת העולם השנייה פינו יותר ממיליון ילדים מהערים הגדולות לכפרים, בלי הוריהם לתקופה של יותר משנה. הפינוי מהבתים יצר המון בעיות חברתיות, מסביר קוזלובסקי, והיה שיח אובססיבי בעיתונות האנגלית סביב בעיית ההרטבה, ובעקבות זאת החלו להעריך את החשיבות של הקשר בין ההורים לילדים ביציבות הפסיכולוגית של הילד. "לפני כן חשבו שהילד צריך לאכול טוב ולשחק, אבל אחד הלקחים מהפינוי היה החשיבות של הבית. ואחרי המלחמה השקיעו מאד בשירותים, בגוף של הילד כדי לחנך אותו להיגיינה עצמית, בתי ספר השקיעו המון בכל האספקטים של הגוף. בניגוד לתפיסה המודרניסטית הכניסו את המימד הסובייקטיבי לתכנון, למשל תכננו תאורה שהיא נוחה לעין אבל גם מעוררת אותה. עברו מסטנדרטים של כמות לסטנדרטים של איכות. הראייה של הילדים נתפסה כדבר מאד שברירי. וזה פעל בכל המישורים גם בתאורה גם בחימום. זה יצר מדע פסיכופיזי (Psychophysical) של נוחות".

האדריכלים הלכו לבתי ספר כדי ללמוד אותם, להבין מה זה בית ספר, "ילדים כל הזמן עושים את אותה פעילות כל יום, נמצאים בכיתה, יוצאים להפסקה, זוהי פעילות ריתמית. כלומר, ארגון הזמן במרחב, בכיתה צריך שקט וריכוז, והמסדרון מקום מעורר וחי. מתוך תפיסתם שהסביבה משפיעה על הגוף, השאלה הייתה איך ניתן "לפתוח" את הילדים לעולם. הבית של מעמד הפועלים ניתפס כמוגבל וסוגר ולכן תפקיד בית הספר היה לפתוח אותם. דרך שיעורי ספורט למשל ניסו ללמד את הילדים לשחרר את הגוף להיות חופשיים". מבחינה זו הוא טוען כי זאת הייתה התקופה הכי יצירתית והכי הרפתקנית באדריכלות ובמידה רבה גם בחינוך כי הם באמת האמינו שאפשר לשנות את החברה. זה ייצר חינוך פרוגרסיבי שבו המורה עובד ללא תכנית לימודים, מצופה ממנו להגיב בהתאם להתקדמות של הילדים, וגם באדריכלות זו הייתה תקופה יצירתית של ניסיון לתרגם רעיונות אלה לחלל. "בחללים היו מחיצות שניתן היה לפתוח ולסגור ובכך להפוך את החלל לדינמי בהתאם לפעילויות וצרכים שונים, הגישה שהובילה אותם הייתה כיצד באמצעות העיצוב של החלל ניתן להפעיל את העין והנפש של הילדים".

Drake and Lasdun, Hallfield Primary School, London 1952

Drake and Lasdun, Hallfield Primary School, London 1952

שימוש בתאורה טבעית, בית ספר יסודי , 1949 Hertfordshire, St Albans

שימוש בתאורה טבעית, בית ספר יסודי , 1949 Hertfordshire, St Albans

בתי חולים לילדים:

עד מלחמת העולם השנייה היה מותר להורים לבקר רק פעם בשבוע את ילדיהם המאושפזים משום שזה הוביל לבכי וסערה בקרב הילדים שנותרו לבד. היעילות של הרופאים ותפקוד המערכת הם שעמדו במרכז ולא צרכיו הרגשיים של הילד. אך לאחר המלחמה עם צמיחת ההבנה של הבית כמשאב והפסיכולוגיה של הילד, הקימו וועדת חקירה ממלכתית ביחד עם מכון לחקר האדריכלות שהתמקד בתכנון מבוסס מדעית. תחילה התמקדו בבתי חולים לילדים. "הפסיכולוג ג'ון בולבי חקר מה קורה לילדה בת שנתיים שעוברת ניתוח, ושם הוא פיתח את תיאורית ההיקשרות, ובעקבות תיאוריה זו קידמו רפורמות בבתי חולים. כמו למשל, הכניסו מיטות לאימהות שיוכלו לישון עם הילדים והפכו את בית החולים לדומה יותר לבית ספר. פיתחו חדרי משחקים, יצרו חללים משותפים, ודאגו שגם ילד שמרותק למיטה יוכל לראות את הילדים המשחקים. התחילו לראות את בית החולים כהמשך של הבית".

למעשה, התפתח מדע פסיכולוגי שלם שהושפע מתפיסת ההיקשרות הפסיכולוגית וזו הובילה את האדריכלות של בתי החולים. החשש היה שפגיעה בהיקשרות תוביל למחלות נפש וחוסר יכולת לפתח אמפתיה שהיא חיונית לחברה סוציאל-דמוקרטית."  רק אחרי כמה עשורים התחילו לחשוב שגם פציינטים מבוגרים צריכים אולי שיחשבו על הרגשות והפחדים שלהם כשמתכננים את בתי החולים".

פרספקטיבה של חדר בבית חולים

פרספקטיבה של חדר בבית חולים

היחידה השכונתית:

הערים החדשות האנגליות תוכננו על ידי מהנדסים חברתיים שהמטרה שלהם הייתה להחזיר את השמחה של הולדת ילדים על מנת לעודד ילודה ומשפחות גדולות. "התפיסה הייתה לא לכפות אלא לעודד, במקום לבנות כביש לבנות רחבות משותפות. עשו סקרים ענקיים שניסו להבין למה נשים לא עושות יותר ילדים והגיעו למסקנה שנשים לא יכולות להוליד ילדים כי יש להן דירות קטנות. אז הפרויקט הכפול היה לשכנע את האבות לחזק את התא המשפחתי ומצד שני לבנות דירות שיותר מתאימות למשפחה. הם הבינו כי האישה הפכה להיות מבודדת ואומללה ולכן יצרו רחובות שבהן יוכלו הנשים לטייל עם העגלות והילדים יוכלו לשחק שם. למשל, גילו שהאמבטיה גורמת לריבים ומתחים אז יצירו דירות שמתאימות למשפחות עם אמבטיה מורחבת. דוגמא אחרת היא תכנון מקלט להורים בתוך הבית, מה שאנחנו מכנים היום יחידת הורים. בעצם, הבינו שאחד מגורמי המתח בבית מתרחש בגיל ההתבגרות ולכן פטר ואליסון סמיט'סון, האדריכלים שהובילו את הברוטליזם החדש, תכננו דירות שהן דופלקס וכך ההורים נמצאים בקומה אחת והנערים בקומה השנייה עם כניסה נפרדת לבני הנוער".

ילדים על הגג של יחידת המגורים של קורבוזייה, Paddling pool on the roof of the Unité d'Habitation, Marseilles, 1952

ילדים על הגג של יחידת המגורים של קורבוזייה, Paddling pool on the roof of the Unité d'Habitation, Marseilles, 1952

פרוזדור בשיכון, Park Hill Estate, Sheffield 1956

פרוזדור בשיכון, Park Hill Estate, Sheffield 1956

****

פרק זה בהיסטוריה של האדריכלות חושף את רמת הפירוט והניתוח הסוציולוגי אליהם שאפו המדינה והאדריכלים להגיע. התפיסה שהיציבות החברתית נשענת על האושר והיציבות של המשפחה הובילה אותם לנסות לעזור למשפחה להגן על יציבותה הכלכלית והחברתית. "הייתה המון חשיבה סוציולוגית בתכנון הבתים והשיכונים. בהמשך זה יצר סטנדרטיזציה של אורך החיים, המשפחות היו דומות, בין השאר בגלל שמדינת הרווחה ייצרה תשתית של ביטחון כלכלי ושיכוני שכלל שירותים כמו חינוך חובה חינם, חוק בריאות חינם, חוק פנסיה ועבודה".

מחקרו המרתק של קוזולובסקי מעלה את השאלה מהו האתוס ומהם הערכים המרכזיים של האדריכלות של ימינו? המדינה היום מקדמת בעיקר אינדיבידואליזם ותחרות, פערים חברתיים ואי שוויון בין היתר באמצעות ההשקעה והבעלות על נדל"ן. והשדה התכנוני? משתף פעולה.