רשימה קצרה על נתינה וקצת הומור לרגל השנה החדשה.  שני סרטים קצרים, שמצליחים להגחיך עד דמעות את היחסים בין המערב הנדיב לאפריקה הנזקקת ומציעים קריאה דקונסטרוקטיבסטית של נרטיבים ומוסכמות. לקראת שנה חדשה של פירוק סטראוטיפים וחשיבה חדשה.

כשמשהו מצחיק אותי באמת, דמעות מתחילות להינגר מעיני. הצחוק והבכי מתערבבים ואין ביכולתי לעצור את זה. כך היה בערב אביבי בדיסלדורף, ישבתי עם שני חברים ודנו  במחקר העוסק בפליטים, הגירה, עיר ומחאות.  זה לא היה פשוט ושברנו את הראש על הייצוג של התופעה. כך, ישבנו והתלבטנו ארוכות לגבי המונחים שנשתמש במחקר לציון אזורי ההגירה הבולטים. כמובן התחלנו במושגים העכשווים, הצפון הגלובלי/הדרום הגלובלי, שהחליפו את המושגים העולם המפותח/העולם המתפתח, שהחליפו בתורם את המושגים עולם ראשון/עולם שלישי. מכבסת מילים אינסופית, שלא ממש מאתגרת את הסטריאוטיפיים והחלוקה העולמית אלא ממשיכה לקבע את הדיכוטומיה בין חלקי העולם, סביב מושגים גאוגרפיים מרחביים הנתפסים, כביכול, כנטורליסטים.

אחרי יום ארוך של דיונים, הרגשנו מותשים. לעורר אותנו, הציעה חברתי טניה תומס, פרופ' לתקשורת, להתבונן במספר סרטים קצרים שעוסקים בסטראוטיפים ומטפלים, בצורה קומית ביותר ביחסים בין הצפון והדרום, בין  העולם הראשון והשלישי. הסרטים מבקשים לפרק, לעשות דקונסטרוקציה של הדימוי האפריקאי בעיני המערבי בשתי דרכים שונות. מה שחשוב הם דווקא הציטוטים בהם משתמשים הסרטים להמון טקסטים וסרטים מוכרים, המופקים על ידי גופים במערב המציגים לרוב את האפריקאי כנזקק ואת המערבי כאיש חסד. סרטים שמצליחים לקבע ולשמר את הדימויים של האוכלוסיות השונות בעיני המתבונן.

הדקונסטרוקציה, המזוהה עם משנתו של ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי (1930-2004), היא תמיד טקסט 'טפילי', כזה הנשען וחי בתוך טקסט אחר, ואינו יכול להתקיים בלעדיו. אך שיטת הפירוק אינה שם נרדף להרס אלא לניתוח וראייה ביקורתית . היא מחייבת את הקורא או הצופה להסתכל מחדש על דימויים או טקסטים ובאמצעות זאת היא יוצרת תוספת חדשה. אותה תוספת, מערערת על מבנה הטיעון או ההנחות שמחבר הטקסט המקורי ביקש להציג. מה שמפורק במהלך הדקוסנטרוקציה אינו הטקסט, אלא ההנחה שצורת הסימון המקורית היא היחידה או השליטה בייצוג של התופעה. וזה בדיוק מה שהסרטים "להציל את אפריקה" ו"אפריקה למען נורווגיה" מציעים בכישרון והומור רב.