בשכונת שפירא בתל אביב חיות קבוצות חברתיות שונות אשר חולקות את המרחב הציבורי ומשאבים קהילתיים ועירוניים. מה הם ההיבטים המרחביים של תחושת השייכות שלהם לשכונה? והאם למוקדי המפגש השכונתיים השפעה מקרבת בין הקבוצות או דווקא מרחיקה?

שכונת שפירא בדרום תל אביב היא דוגמה אקטואלית ובולטת למרחב שכונתי הטרוגני בו חיות ופועלות קבוצות זהות שונות. מגוון זה עלול לייצר חיכוך ומתח בין אותן קבוצות זהות במיוחד על רקע תהליך הג'נטריפיקציה1 המואץ המתרחש בשכונה בשנים האחרונות. לא רק אוכלוסייה ממעמד בינוני עברה לשכונה; מקהילות נוספות היגרו אליה וביניהן: בני הגרעין התורני הדתי-לאומי, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. בעוד על תהליכי ג'נטריפיקציה נכתב לא מעט, לרוב באופן ביקורתי, מעטים הם הניסיונות לחקור את אורח החיים החדש המתהווה בשכונה. אילו יחסים מתקיימים בין הקבוצות השונות החיות בה, כיצד הם משתמשים במרחב השכונתי ומהי מעורבותו של המרחב בייצור נקודות מפגש ותחושת שייכות?

דרך ראיונות, שאלונים ותצפית במרכז הקהילתי השכונתי, ניסיתי לבחון את תחושת השייכות של התושבים לשכונה. מהנתונים עלה כי התושבים אכן חווים תחושת שייכות חזקה ומעוניינים להמשיך להתגורר בה. עם זאת, הם העידו על תחושת ניכור ביחס לקבוצות החברתיות האחרות ואף פגיעה מסוימת בביטחונם האישי בשל נוכחותם של 'זרים'. 'הזר' עבור כל אחת מהקבוצות החיות בשכונה, הוא אחר, ממשי או מדומין.

בשכונת שפירא, כבכול שכונה אחרות, ישנן במות מפגש שונות. חלקן קבועות במרחב כגון מתנ"ס, גינה מקומית ובית קפה; חלקן אירועים ספונטניים כמו הפגנות או מופעים. בעוד חלק מנקודות המפגש הן תוצר של משאבים שכונתיים מוסדיים, כמו למשל במרכז הקהילתי, נקודות מפגש אחרות הן פרי של יוזמות ספונטניות או פרטיות המבקשות לחולל מפגש ולהעשיר את חיי השכונה. הגינה הקהילתית, קפה שפירא ו'הופעות שישי שפירא' הם דוגמא לכך.

דיוויד מקמילן ודיוויד שאביס,2 חקרו מהם האלמנטים המשפיעים על תחושת קהילתיות וזיהו כי קיומו של גבול, פיזי או רוחני, מבדיל את חברי הקבוצה מחברי הקבוצות אחרות. בהמשך לכך, ניסיתי לבחון האם המפגשים במרחבים השונים של השכונה תורמים להידוק הגבולות החברתיים או דווקא להרחבתם. מתוך כך עלו שלושה מופעי גבול בחיי היומיום בשכונה אותם אני מכנה; הגבול המצטמצם, הגבול המתקבע והגבול המתרחב.

גינה קהילתית

הגינה הקהילתית בשפירא, אחד מהמיזמים הבולטים בשכונה (צילום: גיא יחיאלי, מתוך עמוד הflickr של עיריית תל אביב-יפו. צילום ברישיון CC BY-NC 2.0)


שפירא

הגבול המצטמצם

מפגשים שונים עם קבוצות 'זרות' גורמים לליבוי תחושת האיום על הביטחון האישי. חוויה זו מובילה לצמצום מרחב הפעולה הפיזי ו/או החברתי, כפי עולה מדבריו של שחר, פעיל חברתי המתגורר בשכונה ולוקח חלק בפעילות בגינה הקהילתית. הוא מתאר כיצד המפגש עם תופעות שוליים כגון סמים וזנות, המתקיימות בשולי שכונת שפירא, משפיעות על החוויה במרחב השכונתי: "בתוך השכונה אני מרגיש בטוח, מבחינת מרחב פיזי אני מרגיש שהקצוות של השכונה הם בעייתיים. מה שתוחם את השכונה, סלמה מצפון, קיבוץ גלויות מדרום, ובעיקר הר ציון ממערב. בשנה לפני שהיו פה בתי קפה האופציה היחידה לבילוי בערב של פאב במרחק הליכה… היה במקום שנקרא 'א-לה רמפה' בקריית המלאכה. עכשיו הר ציון וקריית המלאכה זה אזור שהופך בערב לבית זונות". הגבולות התוחמים את השכונה הם מרחבים לא בטוחים לתחושתו המייצרים תחושה של סגירות שבמידת מה הוא מסביר, זולגת לקצוות שבתוך השכונה. המפגש עם ה'זר' במובן זה מצמצם את מרחב הפעולה של הדובר.

דוגמא נוספת לגבול מצטמצם, הן ההפגנות שהתקיימו בשכונה כנגד נוכחותם של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. הקבוצה הדומיננטית שהובילה את ההפגנה היא האוכלוסייה הוותיקה בשכונה המרגישה מאוימת מנוכחותם של 'זרים' בקרבה. כותרת ההפגנה "מסתננים ושמאלנים צאו לנו מהחיים", גרמה לשחר לחוש כי המתקפה מכוונת גם כלפיו. "זה היה רגע לא נעים, לראות את הכותרת של ההפגנה הזאת. אני מרגיש שאני מנסה, שאני כן מבין וסימפטי למה שקורה פה ויש לי אמפתיה לגבי זה אבל הרגשתי פגיעה אישית בי בכותרת הזאת (…) הרגשתי שזה מכוון ישירות אלי, אלי ואל כל חברי השמאלנים, אולי גם לכל התושבים החדשים פה שהם לא בהכרח מצביעים למר"צ אבל זה מכוון אליהם. כן, זה לא היה נעים".

ההפגנה והתגובה העוינת למי שנתפסים כ'זרים', הן דוגמאות מוצלחות למפגן לעומתי המחצין את הגבול והשסע בין הקבוצות בשכונה ומשקף את הקונפליקט והמתחים המתקיימים בה. הסיסמה "מסתננים ושמאלנים צאו לנו מהחיים" מסמנת קבוצות אלה כ'זרים' הפולשים למרחב השכונתי. בזיהוי שעשתה קבוצת המוחים בין קבוצת 'השמאל' לקבוצת ה'מסתננים' היא שרטטה את גבולות השייכות לשכונה ומערך היחסים בין הקבוצות השונות החיות בה. ההפגנה שהתקיימה במרחב הציבורי של השכונה, מנכסת אותו ומסמנת אותו כמושא למאבק בין הקבוצות השונות על דומיננטיות, שייכות, שימוש ובעלות על המרחב השכונתי.

הפגנה בשכונת שפירא כנגד "מסתננים ושמאלנים" ביטוי לגבול מצטמצם (צילום: Activestills, Flicker.com)

הפגנה בשכונת שפירא כנגד "מסתננים ושמאלנים" ביטוי לגבול מתקבע (צילום: Activestills, Flickr.com)

הגבול המתקבע

ישנם מפגשים המתקיימים במרחב משותף אשר במהלכן הגבול הפיזי או החברתי בין הקבוצות החברתיות מוחצן ומודגש. לרוב מפגשים מסוג זה יתאפיינו בסגרגציה בין הקבוצות השונות, המשקפת יחסי קונפליקט ועמדות דפנסיביות של כל קבוצה, החותרת לשמור על משאביה והגדרתה העצמית. כך לדוגמא במרכז הקהילתי השכונתי, ביום חול, ניתן לראות את החלוקה שנעשית במרחב. בעוד בחלל המבואה נוכחים הורים צעירים שהביאו את ילדיהם לחוגים והם עומדים ומשוחחים בינם לבין עצמם, בחצר מתרכזים בעיקר דתיים המשתייכים לגרעין התורני החי בשכונה. על אף המרחב המשותף המזמן מפגש, הקבוצות מסתגרות בתוך עצמן ומקיימות אינטראקציה עם אלה הדומים להם.

הסגרגציה והגבול המובהק בין הקבוצות החברתיות עלה גם בשאלונים כגורם המקדם תחושת ניכור. "העובדה שיש כמה קבוצות מובחנות שאינן מתערבבות" פוגעת בתחושת השייכות של תושבי שפירא לשכונתם: "הוותיקים (ילדים ודור שני), הגרעין הדתי תורני, התל אביביים החילוניים שעברו לשכונה ומהגרי העבודה", כך ציין אחד הנשאלים.

DSC_1070

במתנ"ס קבוצות מסתגרות בתוך עצמן ומקיימות אינטראקציה עם אלה הדומים להם (צילום: יונתן גת)

הגבול המתרחב

אל מול גילויים אלה מסתמנות שתי צורות מפגש של גבול מתרחב – כזה אשר מצליח להפגיש בין קבוצות שונות ללא תחושת איום, אלא דווקא לכנסן סביב תחושת פמיליאריות והיכרות. 'הופעות שיש שפירא', יוזמה של צעירים תושבי השכונה הנפגשים בבתים פרטיים כדי להאזין להופעה של להקות מקומיות, מסתמנת כאחת מהן. המופעים מתרחשים כל פעם בחלל אחר בשכונה: גג, בבית קפה, בתים של אנשים. הלהקות הן לרוב מקומיות והקהל מגוון וחוזר על עצמו, כך שברבות המפגשים נוצרה תחושה של קהילה והיכרות, כפי שמספר שחר.

בית הקפה השכונתי 'קפה שפירא', עולה מתוך השאלונים והריאיון כנקודת המפגש האהובה ביותר על רבים מתושבי השכונה. כך מתאר זאת שחר: "לבתי הקפה מגיעים האנשים האלה [צעירים ומשפחות צעירות, י.ג.], אבל זה גם פונה לאוכלוסייה הוותיקה יותר. יושבים כולם בבתי קפה פליטים, וותיקים וג'נטריפיקנטים". השאלונים מחזקים את טענתו של שחר, 59% מהנשאלים ציינו את בית הקפה כמקום מפגש משמעותי עבורם.

כך נעשה בית הקפה למרחב מכיל, המזמן תושבים מקבוצות שונות ומאפשר הכרות ונקודת מפגש נעימה ולא מאיימת ביניהן. הוא הזדמנות, גם אם בדרך כלל לא ממומשת, לשיחה ולבחינה מחדש של ההפרדה והסגרגציה החברתית בין הקבוצות בשכונה. האינטגרציה במקום היא חברתית ומרחבית כאחד, באופן שאינו מערער את האופן שבו כל קבוצה חברתית מגדירה את עצמה.

שפירא

קפה שפירא, מקום מפגש אהוב ומשמעותי בשכונה (צילום: גיא יחיאלי, מתוך עמוד הflickr של עיריית תל אביב-יפו. צילום ברישיון CC BY-NC 2.0)

שפירא

גינה ציבורית בשכונת שפירא (צילום: גיא יחיאלי, מתוך עמוד הflickr של עיריית תל אביב-יפו. צילום ברישיון CC BY-NC 2.0)

לחשוב מחדש על צורות של מפגש

שלושת מופעי הגבול לעיל מדגישים את האתגרים וההזדמנויות הניצבים בעת ההתמודדות וההבנה של האינטראקציה המרחבית בין קבוצות חברתיות בעיר. הממסד והרשות מוגבלים ביכולתם להכתיב את הדינמיקה הזאת, וטוב שכך. אך כאשר הממסד מתכנן ומתערב במרחב הוא משפיע על מגוון האפשרויות שהשכונה מעניקה לתושבים עבור הזדמנויות של מפגש והיכרות – ולכן המתכננים וקובעי המדיניות חייבים לשאול את עצמם, גם אם בדיעבד, איזו מניפולציה (מכוונת או אקראית) אותן התערבויות יוצרות במופעי הגבול שנצפים בשכונה. ביכולתה של ההמשגה התיאורטית, כך אני מאמין, להעשיר ולשכלל את סל הכלים של המתכננים ושל קובעי המדיניות בבואם להתערב ולהקצות משאבים במרחב – מתוך הבנה שלמרחב הפיזי השפעה קרדינאלית באופן שבו מתאפשרות הזדמנויות של היכרות ומפגש.

  1.  המושג "ג'נטריפיקציה", אשר מקורו במילה הצרפתית "Gentry" (שפירושה אצולה) מזוהה עם החוקרת האנגלית רות גלאס, אשר חקרה את ההשלכות החברתיות והמרחביות של הגירה של אוכלוסיה מבוססת לשכונות מוחלשות. ראו: Ruth Glass, London: Aspects of Change, London: MacGibbon & Kee, 1964.
  2. David W. Millan and David M. Chavis, "Sense of Community: A Definition and Theory", Journal of Community Psychology 14(1986):6-23.