המילה שיתוף זוכה לעדנה מחודשת ואף לסקס אפיל וטרנדיות באמצעות יוזמות כמו WeLive. חלק מהיוזמות אמנם ממשיכות לדבר את השפה של הניאוליברליזם אך עדיין הן משקפות הלך רוח של חיפוש אחר אלטרנטיבה.  זה הזמן לחשוב על מודלים חלופיים אוטופיים לאורח החיים העירוני בדמות קהילות שיתוף עירוניות

בשנים האחרונות אנו עדים לתנועות חברתיות וכלכליות הצומחות מלמטה, כתגובת נגד לניאוליברליזם. חלקן מאופיינות ברומנטיזציה, בהסתכלות לאחור, בניסיון להחזיר דבר שאבד וחלקן חדשניות, יצירתיות ומושתתות על טכנולוגיות מתקדמות. חלק מתגובות הנגד מערערות על סדר היום הקיים וחלקן נטועות ופועלות מתוכו, לפיכך הינן "ריאקציות לכאורה". המשותף ליוזמות השונות, הוא מגמה חברתית הולכת ומתהווה, בקרב השכבה הצעירה של האוכלוסייה, המכונה גם דור ה-Y ,המחפשת אלטרנטיבה. כמי שגדלו לעולם טכנולוגי, גלובלי, מי שנושמים וצורכים תרבות בינלאומית, מזון מהיר, חופשות וטיולים בעולם, הם משנים את צביונה של התרבות הישראלית. הם משלבים מודלים ערכיים חדשים הקשורים לעולמו של היחיד בתחום המשפחה, קריירה ותרבות הפנאי ונוטים לאתוסים גלובליים כגון שמירה על הסביבה ועל זכויות אדם (עוז ותמר אלמוג, 2013).

או בניסוחים מבודחים יותר:

דור הY

בין אם מכורח המציאות ובין אם מחוסר אמון הולך וגדל במסלול השעבוד שדורשת הכלכלה החופשית, מדובר בדור שמצד אחד מפתח תלות כלכלית בהוריו ומצד שני מחפש אלטרנטיבות לסדר היום הקפיטליסטי הקיים.

אחת מהתופעות הבולטות, ברמה העולמית, היא הכלכלה השיתופית, המפתחת מודלים של שיתוף נכסים, משאבים ושירותים, אונליין, לקהילה, המפחית את הצורך בבעלות על נכסים. זוהי כלכלה דמוקרטית וביזורית יותר הנסמכת במידה רבה על אמון בקהילות והון חברתי במקום על ריכוז הון תעשייתי בתאגידים גדולים. חלק מהיוזמות נובעות ממוטיבציות אמיתיות של שיתוף וצורך להתמודד עם יוקר המחייה;  "HOME EXCHANGE", "COUCH SURFING" אפליקציות שיתוף נסיעות, מטבעות קהילתיים כגון "שפע" של קהילת אושר ומטבע "לב" של קהילת האמהות "מאמאזון". באמצעותם ניתן לקנות ולסחור בשירותים בתוך הקהילה. לצידן צצים מיזמים קפיטליסטיים רבים למטרות רווח, המשתמשים ברטוריקת השיתוף באופן חלול. לדוגמא, "AIRBNB" ו-"UBER" שהרווח העיקרי מהמשאבים של האנשים (דירה ורכב) מגיע לבעלי המיזם, הנטוע בתוך סדר היום הקפיטליסטי. על אף שאותן פלטרפומות הן שיתופיות לכאורה ניתן לראות כי נוצרת אוירה חדשה ומתפתחת תודעה הנשענת על ערכים של שיתוף וחוסר בעלות שאולי טומנת בחובה פוטנציאל מהפכני. האם בעתיד נוכל להשתחרר גם מהצורך להחזיק דירה בבעלותנו?

(צילום: jinjian liang couch surfing ohio)

(צילום: jinjian liang couch surfing ohio)

מיזמים קיימים של שיתוף בדיור

מיזם חדש בשם "WE LIVE" (מבית  "WE WORK" המשתף חללי עבודה) מציע דרך חיים חדשה, גמישה ומבוססת קהילה. מבני WE LIVE מוקמים בערים הגדולות בעולם ומציעים חדרי מגורים מאובזרים וחללים ציבוריים משותפים (מטבחים, חדרי כביסה, חללי פנאי) בדמי השכרה גבוהים אך עם גמישות מרבית לזמן השכירות. המיזם אמנם מתאים לצעירים מחתך סוציואקונומי גבוה ונטוע בסדר היום הניאוליברלי, אך מקדם ומייצר קונטוציה עכשווית ואף נחשקת ולרעיון של חוסר בעלות על דירת מגורים והרעיון ששותפות לקהילה ויחסי אנוש חשובים יותר מבעלות על חלל פיזי ונכסים.

התנועה הקיבוצית כבר אמרה את זה קודם, אך גם היום, אמנם על רקע אידיאולוגי אחר, צומחות קומונות וקבוצות שיתוף. כיום קיימים כבר מספר קיבוצים עירוניים ועוד עשרות קמונות של "תנועות הבוגרים" של תנועות הנוער (דרור, 2008). יש הרואים בקיבוץ העירוני בישראל צורה של מרד רדיקלי בסדר הקפיטליסטי, סוג של אוטופיה החותרת תחת הגיון ההפרטה, מנחילה את הגיון ההקהלה ומנסה להפוך את פירורי החברה המבודדים לקהל, לחברותא. ככזה, מחויב הקיבוץ העירוני לפעול בעומק החברה אך לא לאמץ את הקודים בה היא פועלת (ברום, 2013). גם מודל WE LIVE וגם מודל הקומונות מתאימים לסוג אוכלוסייה מסוים ומצומצם, האם ניתן לחשוב על צורות של שיתוף בדיור שיתאימו לקהל רחב יותר של אנשים?

מתוך התצוגה של WELIVE (צילום:kennejima, Flickr.com)

מתוך התצוגה של WELIVE (צילום:kennejima, Flickr.com)

קהילות שיתוף עירוניות: אוטופיה אפשרית

דמיינו מרחב בשינוי מתמיד… מעין תפאורה המשתנה בהתאם להתרחשות על הבמה. אלא שהשחקנים הם תושבי העיר והמחזה הוא חיי הקהילה…

המרחב כולו בנוי ממערכת קונסטרוקטיבית תלת ממדית ובתוכה נעות מחיצות, נוצרים ונעלמים חללים, חוץ ופנים מתערבבים… בתת הקרקע מאוחסנים חללים רבים הצומחים ומתפתחים כלפי מעלה בעת הצורך, ונארזים חזרה עד לפעם הבאה. החומרים קלים, עמידים וברי מחזור, מיני סגסוגות, פרי מוחו של האדם.

בתוך המערכת ניתן להבחין בחלקי מבנים וחללים מחומרים שונים ומתקופות שונות, מעין שכבות ארכיאולוגיות הנושאות זיכרונות מזמנים אחרים… ובל נשכח את אימא אדמה, המצמיחה חלקי טבע עירוני, מטהרת את האוויר ומרחיבה את ליבנו.

דיירי המרחב הם חברי קהילה הנמצאת בהתגבשות והתחלקות תמידיים…גבולותיה החברתיים והפיסיים גמישים…הם נעים בחופשיות בין החללים הפרטיים שלהם, דרך חללי עבודה, חללי משחק, חללים קהילתיים משותפים, ואל החללים הכלל ציבוריים, בהם נחפפות מספר קהילות. התנועה בין החללים השונים נחווית כחוויה דינמית, נוכחת, המשנה תדירות את המרחב ומייצרת מפגשים אינסופיים. הכאן ועכשיו, המשחק, המפגש, המגוון… הקבלה, העזרה ההדדית, הגדלת הטוב… הם הם המהות…   

דיירי המרחב חווים חופש אישי. הם בוחרים אם להצטרף לקהילה ולאיזו קהילה, הם בוחרים במה לעסוק למחייתם מתוך נטיית ליבם והם בוחרים את מידת השיתוף המתאימה להם. לצד החופש והביטוי האישיים, נוצרים חברותא, סולידריות ורגעי שיא של עשייה קבוצתית, יצירה ואירוח עירוני והכל מתוך דיאלוג דמוקרטי ומחויבות אישית.

ויהיו גם מחלוקות וקונפליקטים… ויהיו עימותים ופרצי אלימות (שהרי הם נולדו הרבה לפני הקפיטליזם…) וגם להם תהיה במה… וגם מהם נצמח.  אולם, בשל הפחתת השיקול הכלכלי, הקטנת הקיטוב והניכור… בשל צמצום הבדידות והגדלת החברות… בשל גמישות הגבולות וריבוי המרחבים… יתכן והעולם יהיה טוב יותר.   

קהילות חברתיות גמישות (צילום: Martin Ohlsson, Flickr.com)

קהילות חברתיות גמישות (צילום: Martin Ohlsson, Flickr.com)

 

האוטופיה

 האוטופיה מבקשת לאפשר לתושב העיר דיור בהישג יד ואורח חיים חברתי, שיתופי וחסכני יותר, לצמצם את השעבוד הכלכלי ובכך להסיט את המיקוד מהמרוץ אחר הכסף לטובת עשייה קהילתית, יצירה וחיים של משמעות. האמצעים להשגת האוטופיה משנים את המנגנונים המכתיבים את חיינו ובעזרת התערבות ממשלתית, מקרבים אותנו לסדר יום חדש בתחום המגורים. האוטופיה, בשלביה המוקדמים, מכוונת בעיקרה לדור הצעיר אך בכוונתה וביכולתה לסחוף אחריה כל אדם באשר הוא. היא יכולה להתאים לאוכלוסיות מרמות סוציואקונומיות שונות, הרכבים משפחתיים שונים וסגנונות תרבותיים מגוונים, בפרט שתתפתח בקרבם תשוקה ופעולה מתוך בחירה מלאה להיות שותפים. עיקרי החזון למודל הדיור החדש:

עקרונות חברתיים וכלכליים

  1. הקהלה (בין הווירטואלי לפיסי). יצירת קהילות עירוניות על בסיס בחירה אישית ותוך גמישות מרבית. העיר מורכבת ממעגלי חיברות דינאמיים, בקני מידה שונים, החל מהאדם הבודד ועד לרמה העירונית. העידן הטכנולוגי שינה את זירת החיברות; העשיר את מעגלי החיברות הווירטואליים והגדיל את חופש הבחירה מחד, אך בשל מיעוט המפגש הפיסי, הותיר את האדם בודד יותר, מאידך. מתוך הבנת המתח שבין הרצון לביטוי עצמי לבין הצורך בקהילה, אוטופיית קהילות השיתוף ממנפת את הכלי הווירטואלי להתארגנות וליצירת קהילות פיסיות בעלות ערכים מוספים (חברתיים וכלכליים), הממשיכות לפעול גם במארג הווירטואלי. הקהילות יכולות להתאגד תחת נושא, ערך, נטייה, מיקום פיסי או כל מכנה משותף אחר. הקהילות השונות יחיו "זו לצד זו" במארג חברתי מרחבי עשיר וגמיש היוצר את חיי העיר.
  2. ביטול הקניין על הדיור ע"י התערבות ממשלתית. מתוך הכרה בתפקידה כאחראית על רווחת תושביה, הממשלה תעודד ותממן מעבר מקניין של דיור פרטי לדיור קהילתי המבוסס על התארגנות עצמית. קבוצה המבקשת להקים קהילת שיתוף, צריכה להקים חברת ניהול שתוכר ותאושר ע"י הרשויות. לרוב, חברת הניהול תהיה מורכבת מחברי הקהילה ותייצג את צרכיה. עם זאת, ייתכנו גם חברות ניהול ניטרליות, יזמיות, עירוניות או ממשלתיות, המובילות הקמת קהילות דיור לקבוצות המתקשות בהתארגנות עצמית. חברת הניהול תקבל מהממשלה סמכות, קרקע בחכירה ותקציב לבניית מרחב חיים קהילתי. בישראל, בשל העובדה שמרבית הקרקעות הינן בבעלות המדינה, יישום השיטה אפשרי בקלות יחסית.
  3. המנגנון הכלכלי. תושב בדיור קהילתי ישלם מס דיור ממשלתי, שיחושב ממשכורתו, עבור הזכות להשתייך לקהילה ולהשתמש בנכסיה. בנוסף, ישלם דמי ניהול חודשיים שישמשו לשירותים, פעילויות משותפות ותחזוקת המרחב הפיסי. התושב מחויב לרוח השיתוף וההשתתפות, על פי יכולותיו, והוא מוגן בקהילה כל עוד הוא עומד במחויבותו זו. הממשלה רשאית לשלב בקהילה, אחוזים מסוימים של אוכלוסיות חלשות או מוגבלות במימונה (דיור ציבורי למיניו) וחלק ממחויבות הקהילה תהיה לאמצם אליה ולשתפם בחייהם. בנוסף, ניתן יהיה לצרף לקהילה, בהסדר כלכלי מיוחד, בני משפחה מבוגרים, הנזקקים לטיפול ועזרה מצד ילדיהם (נטל כלכלי ורגשי, הולך וגדל, על דור הילדים, עם העלייה בתוחלת החיים והיעדר מנגנונים פנסיוניים וסיעודיים מספקים).   
  4. שיתוף. הנחת היסוד מבוססת על ההבנה שעודף צריכה ועודף נכסים משחית את רוח האדם, מעמיס על הסביבה ומרחיק מחיים של משמעות. לפיכך, אורחות החיים בקהילה יותאמו לרוח התקופה ויכללו אלמנטים של כלכלה שיתופית, במטרה להוזיל עלויות, לחסוך זמן, לצמצם את הפגיעה בסביבה ולאפשר צמיחה שאינה כלכלית.

תחומי השיתוף ורמת השיתוף יהיו תלויים באופי וברצון הקהילה, ילוו בדיאלוג מתמיד ובמנגנונים כלכליים תומכים המאפשרים עצמאות כלכלית לכל דייר, לצד ההתאגדויות השיתופיות:

  • הקמת קואופרטיבים לרכישת מזון. רכישה סיטונאית של מצרכי יסוד במחירים נמוכים יחסית, וחלוקתם לחברי הקהילה תמורת תשלום נמוך.
  • שיתוף רכבים. באופן כללי, המגורים העירוניים בהישג יד והחלוקה המרחבית החדשה, המאפשרת שילוב מגורים ותעסוקה, יפחיתו את הצורך ביוממות ובשימוש ברכב. בנוסף, הקהילה תפעיל שיתופי רכב מסוגים שונים החל בקניין משותף, דרך שכירות משותפת וכלה בשימוש באפליקציות הנשענות על מאגרי רכב חיצוניים לקהילה.
  • שיתוף בשירותי דיור. הקמת מערכות אנרגיה ומים יעילות ומשותפות, תחזוקה משותפת של המבנים והשטחים הפתוחים ושימוש משותף בשטחי שירות כגון מכבסה ומחסן כלי עבודה. אין צורך שכל אדם או משפחה יחזיקו בביתם מכונת כביסה, שואב אבק, סולם או מברגה…
  • שיתוף בשירותי משרד. המתחם הקהילתי יכיל גם חללי עבודה משותפים לעצמאים וחברות קטנות, בהם ניתן יהיה לחלוק ציוד משרדי כגון מדפסות, מקרנים, מסכים וכד'.
  • שיתוף בחינוך ושמרטפות. אחד הקשיים העומדים בפני זוגות צעירים בישראל הוא העלות הגבוהה הנדרשת לטיפול בתינוקות ופעוטות מחד, והבדידות ההורית הכרוכה בטיפול ביתי מאידך. במסגרת הקהילה יתאפשר שיתוף בגידול הילדים, בשירותי שמרטפות וחינוך מתוך הקהילה או ע"י גורמים חיצוניים, בחללים משותפים ייעודיים, דבר שיפחית עלויות ויגדיל את תחושת ביטחונם של ההורים.
שיתוף בשירותי דיור- מה הטעם בבעלות אישית על מכונת כביסה, הצרך הוא בשירותי כביסה ולא במכונת כביסה. מתוך התצוגה של WELIVE (צילום:kennejima, Flickr.com)

שיתוף בשירותי דיור- מה הטעם בבעלות אישית על מכונת כביסה, הצרך הוא בשירותי כביסה ולא במכונת כביסה. מתוך התצוגה של WELIVE (צילום:kennejima, Flickr.com)

  1. "חלון ראווה עירוני". המודל הקהילתי יעודד יוזמות חברתיות וכלכליות משותפות, עשייה ויצירה קבוצתיים. היוזמות המשותפות יאפשרו לקהילה לייצר במה לביטוי עצמי וקבוצתי ולייצר ערך מוסף לעיר, לשתפו ולהציגו בפני התושבים האחרים. היוזמות יכולות להיות בתחומים שונים ובעלות אופי שונה כגון פעילויות התנדבותיות, מיצגים אומנותיים, שווקים מסחריים וכד'.
  2. גמישות וניידות. כאמור, הקהילות תוקמנה סביב גרעין או שלד מובנה, אך אין הכוונה לייצר קהילות סגורות וקשיחות. מנגנוני ההקהלה יאפשרו מעבר מחברות בקהילה אחת לאחרת ויעודדו את קבלת האחר במטרה לאפשר חופש לצד המחויבות והסולידריות הקבוצתית. תוקם רשת קהילות אינטרנטית שתגדיל את הקישוריות בין הקהילות השונות כך שניתן יהיה, גם ברמה הגלובלית, להתארח, לארח ולהתנייד בין קהילות. קישוריות מסוג זה תייצר תיירות אירוח, עם ערכים חברתיים מוספים, תאפשר ניידות נוחה של בודדים או משפחות בשל שינויי תעסוקה או שינויים אחרים ותייצר עושר וגיוון חברתי.

הכלים המרחביים

  1. חלוקה מרחבית חדשה. שיקולי יעילות כלכלית ליזם והגדרה ברורה של בעלויות פרטיות יצרו טיפולוגיות בניה שבלוניות, חזרתיות ומנוכרות..

מודל קהילות השיתוף מצדד ביעילות כלכלית לתושב ולצרכן ומבטל את הקניין הפרטי על הדיור. שיקולי היעילות נובעים מאמונה שחיסכון במקום, במשאבים ובהוצאות יאפשר חיים עירוניים לכל ויעודד ערכי קיימות. נוספת לכך מגמת ההקהלה החדשה, ולפיכך ניתן לפתח מרחבי מגורים חדשים, המושתתים על ערכים שונים.

חלוקת המרחב החדשה תאפשר מרחב אינטימי אישי לכל דייר ולתאים המשפחתיים השונים, לצד חללים משותפים קהילתיים, לצרכי מגורים, עבודה ופנאי, בדרגות שיתוף שונות. חללים עירוניים ישרתו מספר קהילות ותיווצר מעין רשת מורכבת של מעגלים עם אזורי חפיפה ורמת קישוריות גבוהה, קצת בדומה לשיטוט וירטואלי. המודל המרחבי החדש יגמיש את המרחב הפיסי ויטשטש את גבולותיו.

  1. גמישות מרחבית. תחום התכנון סובל מרמת רגולציה גבוהה ותהליכים איטיים, רבי שנים, שאינם תואמים את הקצב והדינאמיות של אורחות החיים העכשוויים. ביטול הקניין הפרטי בתחום הדיור והגדרות החכירה הקהילתית יאפשרו התאמה של המרחב הפיסי, בהתאם לצרכים המשתנים תדיר. "תכנית מתאר ארצית לקהילות שיתוף עירוניות" תעניק סמכויות לחברה המנהלת לפעול במרחב הפיסי הקהילתי ולבצע שינויים ותוספות בניה בכפוף לתקנונים שייקבעו ע"י הרשויות. שינויים במצב המשפחתי כגון נישואים, גירושים, התרחבות התא המשפחתי והצטמצמותו, יוכלו לקבל מענה פיסי מהיר וקל יותר ע"י החלפה בין חללים, שינוי בגבולות בין חללים ותוספת או החסרה של חללים (שינוי גבולות בין פנים וחוץ).

למרות שטכנולוגיות הבנייה בעולם הולכות ומתפתחות, השימוש בהן בישראל מועט, הן בשל מגבלות רגולטוריות והן מסיבות תרבותיות ופסיכולוגיות. בחזוני, המרחבים החדשים יתוכננו כמערכת תשתיתית, מעין מערכת "פיגומים" מרחבית, שלתוכה ייצקו חברי הקהילה תוכן לפי צרכיהם וכראות עיניהם. המערכת תעודד שימוש בחומרים קלים, חדשניים, מחיצות נעות וחללים ניידים על מנת לאפשר גמישות מרבית.

  1. יצירת המרחב. כל חברה מייצרת מרחב שהינו ייחודי ונבדל ממרחבים של חברות אחרות. לפבר מציע את רעיון הרבגוניות, ריבוי מרחבים, הנבדלים מהתפצלות, מחלוקה עד אינסוף (לפבר 2005). כך גם בקהילות השיתוף האוטופיות, האג'נדה הקהילתית תתבסס על מעורבות תמידית במרחב ומתן במה לביטוי עצמי וקבוצתי במובן הפיסי. "יצירת המרחב" תבוא לידי ביטוי ביצירת מקומות, בנייה עצמית, גינון, חקלאות עירונית , עיצוב "חלון ראווה לעיר", בניית מרחבים זמניים לאירועים, מיצגים, שווקים, אירוח וכד'.

לסיכום

העצמה שבאוטופיה היא באפשרותה להשיב את החשיבה החזונית והמצפונית  לארכיטקטורה, זירה שנכבשה ע"י עבודה יצרנית תחת פטרונותם של המדינה ושל בעלי הכוח, בליווי סיסמאות של שיתוף ציבור ומתן חופש. עבודה זו מאמצת את החשיבה האוטופית ומתמקדת בתשוקה ובדחף לאוטופי כמנועים המרכזיים שלה. כוח השינוי צומח מתוך החברה ותפקיד האדריכלות הוא לספק את הכלים המרחביים ליצירת סביבות של פוטנציאל.

האוטופיה המוצעת מותאמת למאפייני הדור הצעיר בעידן של קפיטליזם המאוחר שמביעים מחאה על המצב הקיים ומשמיעים קולות של חיפוש, תשוקה, כמיהה ויצירה. זוהי הזירה המצמיחה מודל דיור עירוני חדש, הקורא לשינוי סדר היום המדיני, לקיחת אחריות ממשלתית, ביטול הקניין הפרטי בתחום הדיור והתארגנות קהילתית לקראת חיי שיתוף ומשמעות ברוח הזמן. סדר היום החדש חותר למציאת נקודת איזון אופטימלית, בין האינטרס הפרטי לאינטרס הקבוצתי, מתוך הבנה שיש לספק חופש ותחרות על מנת להניע את גלגלי הכלכלה ולעודד ביטוי עצמי, אך יש לייצר הגבלות והתערבויות שישמרו על חברה יציבה ובריאה.

היווצרותה של רוח חדשה, ביקורתית ויצירתית כאחד, טומנת בחובה פוטנציאל מהפכני בתפיסה הערכית של חיינו וכתוצאה מכך גם בתפיסת המגורים בעיר הישראלית העתידית. אך על מנת לחולל שינוי אמיתי, אין די ב"רוח החדשה" אלא נדרש ערעור של סדר היום המדיני, פירוק הניאו ליברליזם, ומיתון הקפיטליזם. מתוך הסדר והדמוקרטיה החדשים, בעידן של ריבוי קשרים ומציאויות רבודות ולצד ההבנה שעיור וציפוף הינם כורח המציאות, האוטופיה מציעה מודל של ארכיטקטורה עירונית שיתופית הבנויה על דיאלוג, חופש וגמישות מרבית ומעודדת התערבות מתמדת של תושביה ביצירת המרחב. ההנחה היא שהחזרת ערכי הקהילה לחברה תפיג את הבדידות, הייאוש וחוסר האונים הנפוצים ותגדיל את תחושת השייכות, הביטחון והאושר הנכספים.