לקרוא את המרחב הביתי

architexture

קובי פלד, ארכיטקסטורה: הבית הערבי כטקסט חברתי, הוצאת רסלינג, 295 עמודים.


כיצד להסתכל על הבית? על הבית הערבי? באלו כלים ובאיזו דרך נבחן את המרחב היומיומי של תושבי הכפרים או הערים הערביות? האם המרחב הביתי של ערביי ישראל מצדיק בחינה ממוקדת? השאלות הללו אינן חדשות. הידע האדריכלי והגיאוגרפי על אודות הבית הערבי שקדם למחקר בספר שלפנינו נפרש מהמאה ה-19 ועד ימינו. החל בספרות הנוסעים לארץ הקודש (כמו למשל בספריהם של פיליפ ג' באלדנספרגר ומרי אליזה רוג'רס) שסיפקה עבורנו תיאורים לעיתים ציוריים – לעיתים מדוקדקים של אורחות החיים והבנייה בפלשתינה העות'מאנית, דרך חיבורו של החוקר הפלסטיני תופיק כנעאן ועד לחוקרים ישראליים כמו יזהר הירשפלד, רון פוקס, ואחרים. האחרונים נטו להתמקם בעמדה פרופסיונאלית בעלת גבולות ברורים – בחינה טיפולוגית של דפוסי הבנייה הערבית, או אפיון מרחבי של התפתחות היישוב הערבי על צורותיו השונות.

קובי פלד, אדריכל והיסטוריון המרצה במכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מבקש בספרו "ארכיטקסטורה: הבית הערבי כטקסט חברתי" לבחון את הזירה של הבית הערבי מחדש ומציב לעצמו מטרה כפולה: ראשונה, מיפוי כרונולוגי של המפגש בין צורות מסורתיות שונות (של בנייה, של מרחב, של תנועה, של מחייה) לבין צורות חדשות בבית המגורים ביישוב הערבי בישראל. שנייה, התעסקות וחשיבה על המתודולוגי, קרי על האופן בו אנו אוספים חומר ומבינים אותו. פלד בוחר להתבונן במרחב החברתי והתרבותי, תוך כדי התייחסות לסביבה הבנויה כטקסט חברתי, כארכיטקסטורה.

כדי להשיג את מטרותיו, פלד בוחר בוואדי עארה כמקרה מבחן וכזירת התרחשות. יחידת הניתוח שלו היא הבית הבודד, אך הוא אינו כבול לדיון הצורני-הנדסי המנסה להעניק לבנייה מאפיינים מובהקים. הוא מבקש לאמץ ראייה רחבה ממגוון דיסציפלינות כגון לימודי פולקלור, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה וכמובן ארכיטקטורה – וזאת, טוען פלד, כדי להשיג תמונה נאמנה של "האני המרחבי" עבור שוכני אותם בתים.

הבחירה להתמקד בבית הערבי של זמננו מציבה במרכז הבמה את אותה סביבה בנויה הקרובה אלינו לא רק בזמן – אלא גם במבט (תנסו להיזכר מתי הפעם האחרונה שנסעתם דרך וואדי עארה – זה וודאי לא היה כל כך ממזמן). לאורך ששת פרקי הספר פלד בוחר באסטרטגיות וזוויות שונות של התבוננות; זמן, דת, טכנולוגיה, משפחה, מגדר, מעמד. הבית הערבי בוואדי עארה נבחן שוב ושוב בקני מידה משתנים, בקונטקסטים תרבותיים והיסטוריים שונים, מבחוץ ומבפנים.

הפרק הראשון של הספר מוקדש לסקירה היסטורית והצגה של המחקר הקיים על הבית הערבי, להנחות היסוד, ההשראות והדיונים מתוכם הספר שואב מוטיבציה ולאסטרטגיות בהן ישתמש. הפרק השני מציג את התמורות שחלו בבנייה הערבית באופן כרונולוגי, וכיצד תמורות אלו מקרינות את עצמן לספירה החברתית. המשפחה הערבית נמצאת במרכזם של הפרק השלישי והרביעי של הספר, אשר בוחנים אותה מול שני מוקדים מרכזיים בבית הערבי: החצר הפנימית, וה"דיוַאן", חדר האירוח. הפרק החמישי מתמקד בעיצוב ובחפצים במרחב הביתי ולמטענים הרגשיים והחברתיים אותם הם יוצרים ומשקפים. הפרק השישי והאחרון בספר נקרא "רשמי השדה", זוהי הצצה ליומן התצפיות של המחבר אשר משלימה עבור הקורא את חלקים מהפאזל המתודולוגי דרכו נערך המחקר.

עבור פלד, הוואדי הוא דוגמה לזירה של קונפליקט שלא מקרין את עצמו רק "החוצה" (מול השלטון הישראלי, מול היהודי, מול זכרונות הממשל הצבאי), אלא גם פנימה, בתוך היישוב (מול החמולות האחרות, מול השכן, מול עצמי). ברצף של תצפיות וראיונות עם משפחות שונות, פלד מתאר קשת רחבה של קונפליקטים זהותיים, ערכיים ומרחביים: כך לדוגמה בפרק החמישי הוא מזהה את הנטייה לקישוטיות יתרה של הבית הערבי של ימינו כמלחמת יוקרה בתוך היישוב הערבי, כ"תחרות עיצוב" אותה הוא מכנה, בהשאלה מיהודה פוליקר, "גם אני רוצה" (גם אני רוצה גגות רעפים, גם אני רוצה קירות בצבעים זוהרים, גם אני רוצה קשתות יוקרתיות סביב כל חלון). וואדי עארה, כך מסתבר, הוא דוגמה מצטיינת לפוליטיקה של קיטש.

השאלות והסוגיות שעולות בספר מתכתבות עם עבודה מוקדמת יותר של אדריכלית איריס לוין על שכונת ה"בנה ביתך" בפוריידיס. אין ספק כי לא ניתן להפריד את המרחב מההקשר בו אנו חיים אבל לא מקני המידה השונים בהם אנו פועלים. ואמנם המחבר בוחר להתמקד בשני מישוריים משמעותיים בעיצוב של חיי היומיום שלנו: המישור המקומי והמישור הלאומי. עם זאת, נדמה כי חסרה התעמקות במישור שלישי ומרכזי, המישור הגלובלי. העיסוק במישור זה מתרכז בעיקר בתיאור וניתוח של הבית הערבי כאתר של לקטנות (של חפצים, סגנונות ורעיונות), אתר המושפע בעיקר משינויים טכנולוגיים או ערוצי תקשורת חדשים.

הספר מעשיר את השיח על הבית הערבי ומשמש כדוגמה מוצלחת לקריאת הסביבה הבנויה כטקסט חברתי. ניתן לומר ש"התבגרנו", ואנו מבינים שהבית הערבי הוא לא רק מרחב פיזי, אלא גם זירה חברתית. לחוקרים הבאים ישנה הזדמנות להוסיף ולהעמיק בממד הגלובלי להצביע על השפעות וחיבורים של הקשר בין הבית לעולם, ולהציע קריאות חדשות.