לתכנן את גן עדן

כרזת הסרט (עיצוב: להב הלוי, צילום: וורנר בראון)

כרזת הסרט (עיצוב: להב הלוי, צילום: וורנר בראון)

רן טל, גן עדן, Yes דוקו ולמה הפקות, 74 דקות, ישראל (2012). לחצו לצפייה מקוונת (Streaming).


הרשימה שלפניכם היא רשימה על סרט דוקומנטרי. במובנים רבים, הקולנוע הוא טקסט –המעלה ומציג סיפורים, רעיונות, דמויות, קונפליקטים ודיונים. הקולנוע משתמש בקשת של אמצעי מבע וכלים שונים לניסוחו ומסירתו של הטקסט אלינו, הצופים. לכן החלטנו להרחיב את היריעה, ומדור זה ייקרא מעתה ספרים (וטקסטים אחרים).

בחרנו לדון תחילה בסרט "גן עדן" של הבמאי הישראלי רן טל, המביא הצצה עדכנית לשגרת החיים המגוונת והמרתקת (מי היה מאמין) בגן השלושה, הוא הגן הלאומי סחנה בבקעת בית שאן. האתר, על בריכות השחייה הכביכול-טבעיות שלו ומדשאותיו המוריקות, הוקם בשנות החמישים של המאה הקודמת לפי תכנונם של אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, ומושך מאז פתיחתו עשרות אלפי מבקרים כמידי שנה.

הסרט מציג את הגן הלאומי בשלושה שמות שונים, כשלושה "מקומות".

השם "סחנה" מזכיר לנו את העבר הערבי של המקום; את מלחמת 48, את הנכבה, את בית שאן הערבית שמאבני הבזלת של בתיה ההרוסים נבנו המפלים המפכפכים והפסטורליים של היום. סחנה מזכיר לנו גם את "בני הדודים" (כפי שהם מכונים בסרט) אשר נוהגים לפקוד את הגן הלאומי, ואת הרצון של הנהלת הגן להתנער מהתדמית שהם מייצרים. בניסוחה של אחת המתדיינות בישיבת רשות הטבע והגנים המופיעה בסרט: "כשאני אומרת סחנה אומרים לי ערבים".

מרחב אחד, שלושה שמות. מתוך הסרט גן עדן (צילום: דניאל קדם)

מרחב אחד, שלושה שמות. מתוך הסרט גן עדן (צילום: דניאל קדם)

השם "גן השלושה" הוא האנטי-תזה של ה"סחנה". זהו השם שמבקש לנכס את האתר לחיק האתוס הציוני-לאומי, לזכרם של השומרים והחלוצים בעמק בית שאן; חיים שטורמן, אהרון אתקין ודויד מוסינזון, אשר נהרגו בשנת 1938 לאחר שבעת סיור עלו עם מכוניתם על מוקש לא הרחק מהגן הלאומי שעתיד להיקרא על שמם. ברוח זו, "גן השלושה" הוא "הגן הכי ישראלי שיש" , בלשונו של מתדיין אחר באותה ישיבת הנהלה.

השם "גן עדן" מייצג סינתזה של שני השמות. זהו הסילוק, השימור וההעלאה בדרגה של שני הקצוות המנוגדים האלו. גן עדן הוא אוטופיה של מרחב קסום, נצחי ומסתורי (המשכשכים במים החמימים מתווכחים וקובעים באחת הסצנות כי מקור נביעת המים הוא בגדר תעלומה מוחלטת). זהו חלום. כפי שמצוטט אדריכל הנוף ליפא יהלום בתחילת הסרט, זהו המקום בו ניתן "להפוך פיסת קרקע לפינות מסתור, לחלום". גן עדן הוא מקום נטול היסטוריה ונטול קונפליקט.

The Garden of Eden Trailer from Lama Films on Vimeo.

The Garden of Eden Trailer from Lama Films on Vimeo

הסרט שלפנינו מבקש לבחון את השמות הללו, את המקומות הללו, לחשוף את הבזות, את שגרת היום יום ואת הגרוטסקות שלנו כחברה. בתיעוד שנפרש על פני שנה שלמה, במשך כארבע עונות, מצטופפים לאורך הסרט אינספור מבקרים שונים של הגן הלאומי. הצופה נחשף לאוסף של דמויות, רובן חסרות שם, אשר הדבר היחיד המשותף להן הוא האתר בו צולמו; סיפורה של כל דמות מובא כמונולוג מוקלט על רקע צילומי השגרה בגן, כשנתק מורגש בין הדמות הדוממת בתמונה, לקולה שנשמע ברקע. אך הנתק, הוא לא רק בין הדמות לבין עצמה – אלא גם בין שלל הזהויות הצבעוניות והתלושות שלוהקו לסרט: מתבודד מזדקן שנפרד מאשתו, אלמנה המתגעגעת לבעלה המנוח, הקופאית בכניסה לגן שסבלה מאלימות במשפחה, צעיר ערבי הסובל מניכור, חרדי מהורהר שמגיע לשחייה לילית, קשיש כבן 90, חיילים, קבוצות מנגליסטים, עולים חדשים, צליינים דוברי פורטוגזית, תלמידי כיתות ה' במחנה שכבתי ברוח יוון העתיקה(!), תחרויות ספורט אתגרי לנכים, ועוד. מה שמתקבל מבליל הדמויות הללו הוא מעין דיסנילנד אנושי, בלתי מוסבר ובלתי קוהרנטי, המופרד לאינספור קבוצות ופרטים המחזיקים ברצונות שונים לחלוטין. ההצלחה של הסחנה, במובנים רבים, היא יכולתו להכיל ולארח את כל הרצונות הסותרים הללו על כברת אדמה אחת.

מתוך הסרט גן עדן (צילום: דניאל קדם)

בליל של זהויות על כברת אדמה אחת. מתוך הסרט גן עדן (צילום: דניאל קדם)

אולם הסרט אינו עוסק רק בנו, כחברה, אלא באופן שבו התכנון מתורגם למציאות בתהליך של ה-"Placemaking", יצירת-מקום בישראל. רן טל, כבמאי דוקומנטרי (יחד עם המעצב להב הלוי), משתמש בקולנוע כמדיום וכמתודולוגיה של מחקר היסטוריוגרפי. לאורך הסרט משובצים את התוכניות המקוריות של הגן הלאומי, אותן תכנן המשרד צור-יהלום, לצד תמונות וסרטונים היסטוריים של האתר.

הסרט מתכתב באופן מודע ועקבי עם הפער שבין התוכנית לבין המציאות שעוצבה לפיה; בין התוכנית של המתכנן המביט על האתר ממעוף ציפור, עם שליטה כמעט מוחלטת לברוא ולהמציאו מחדש אל מול המרחב הקיים והמתוכנן, על ההווה, עלינו. כל אמצעי המבע הקולנועיים; צבע, צורה, סאונד (את פס הקול של הסרט הלחין סולן "נקמת הטרקטור", אבי בללי), עריכה, תנועות מצלמה וכו' – כולם מגויסים כדי לשרטט מחדש את קווי האופי והמאפיינים הייחודיים של הסחנה כמקום.

זהו סרט חשוב עבור האדריכל והמתכנן המבקש להבין את החוויות, הרצונות, הפחדים, התשוקות, הסיפורים והנרטיבים של האנשים המאכלסים את המרחב המתוכנן. ובכלל, הסיפור של הסחנה הוא לא רק של הסחנה, אלא תמונת ראי לחברה הישראלית המשוסעת, המסוכסכת. כיצד להתייחס לשסעים הללו? כיצד למנף את המורכבות הזאת ליצירה של עתיד משותף? כיצד להשתמש בה מבלי להתנגד לה? השאלות הללו, במיוחד עתה בתקופה של טרום-בחירות, אינן ברורות מאליהן ואינן פשוטות. לא בטוח שנצליח אבל כדאי לחשוב על ההצלחה של הסחנה, על בליל הזהויות הזה במקום הזה כאשר אתם מגיעים לקלפי.