פתרון הקסם של משרד הבינוי בדמות בניית אלפי יחידות דיור בקיבוצים באזור המרכז אינו מענה אמיתי למצוקת הדיור, אלא הוכחה לכך שהמדינה מתמידה במדיניות פיזור האוכלוסין האנטי-עירונית שלה. בטווח הארוך כולנו נשלם על כך ביוקר.

DSC_0442

האם הפתרון למצוקת הדיור טמון בבניית שכונות פרבריות חדשות בשולי הקיבוצים? ההרחבה של קיבוץ בארות יצחק (צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני)

לאחרונה פורסם בתקשורת כי משרד הבינוי מגבש תוכנית לבניית אלפי יחידות דיור בקיבוצים באזור המרכז, כמענה למצוקת הדיור בישראל. בהחלט משמח לראות כי שר הבינוי (וכבר-לא-השיכון) אורי אריאל מכיר בבעיה, וניאות למצוא לה מענה. אך האם הפתרון הוא בבניית שכונות פרבריות חדשות בשולי הקיבוצים? מה הן הסכנות הכרוכות בפתרון בזק מסוג זה? אילו בעיות עלול הוא לייצר, ומה המחיר שיגבה?

על פי הצעת משרד הבינוי, יבנו בהדרגה כשישים אלף יחידות דיור בשולי הקיבוצים. רק כמחצית מהדיירים החדשים יהיו תושבים שיגיעו מחוץ לקיבוץ – זהו אותו קובץ נבחרים אשר יזכו להיכנס בשערי היישוב בתנאי שיעברו מסננת בדמות ועדת קבלה. אחרים יישארו בחוץ. כביכול נרקמת עסקה בה כולם נהנים: משרד הבינוי יצטייר כקשוב לרחשי הלב של הציבור ופעלתן מול מצוקות הדיור, ובמקביל תנועת הקיבוצים תזכה להפשרה מאסיבית של קרקעות ובהיתרי בנייה בהם היא חושקת כבר שנים רבות. כהרגלם של פתרונות בזק, צירוף האינטרסים צפוי להיות מועיל בטווח הזמן הקצר של השנים הקרובות. יש, אם כן, להבין את נזקיו בטווח הארוך, שנים קדימה.

השכונות הפרבריות החדשות רק יעצימו את משבר הזהות של הקיבוצים. ההרחבה של קיבוץ בארות יצחק (צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני)

סביר להניח שמקום העבודה של "הקיבוצניקים החדשים" יישאר באזור עירוני, והתוצאה — הגדלת היוממות על הכבישים. ההרחבה של קיבוץ בארות יצחק (צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני)

בהנחה שאותם "קיבוצניקים חדשים" לא בדיוק הולכים להתפרנס מסיוע למוישה ברפת או בלול, נוכל לשער בביטחון שחלק לא קטן מהם יתמידו בעיסוקיהם וישמרו על מקום עבודתם. מקומות העבודה של ה"קיבוצניקים החדשים" יישארו באזורים עירוניים. המשמעות היא שיותר ויותר אנשים יאלצו (בהיעדר קווים חדשים של תחבורה ציבורית) להגיע לעבודה בכל בוקר ברכבם הפרטי. ניתן להעריך כי מצב זה יעמיס על תשתיות הכבישים (העמוסות ממילא), תרחיש שלא ישפיע לטובה על סטטיסטיקות תאונות הדרכים ומדדי זיהום האוויר. בטח לא על הזמן הנוסף שכולנו עומדים לבלות בכבישים בכל בוקר.

לקיבוצים, למושבים ולמגזר הכפרי כולו – לכולם יש תפקיד משמעותי בהיסטוריה ובעתיד של החברה והמרחב בישראל. עם זאת, רבים היישובים המתמודדים כבר שנים במשבר זהות ממשי, כשרבים מתושביהם זונחים את העבודה החקלאית לטובת מקצועות חופשיים. המגזר הכפרי נאבק במטרה להצדיק את עצמו, והזרמת עשרות אלפי תושבים חדשים שלא מתכוונים להתחיל לעסוק בחקלאות, אלא הולכים לאכלס שכונות פרבריות חדשות בשולי הקיבוצים, עלולה להעצים משמעותית את המשבר הזה.

השכונות הפרבריות החדשות רק יעצימו את משבר הזהות של הקיבוצים. ההרחבה של קיבוץ בארות יצחק (צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני)

השכונות הפרבריות החדשות רק יעצימו את משבר הזהות של הקיבוצים. ההרחבה של קיבוץ בארות יצחק (צילום: יונתן גת, המעבדה לעיצוב עירוני)

המהלך האחרון של משרד הבינוי ממחיש עבורנו כיצד מתמידה המדינה במדיניות פיזור האוכלוסין האנטי-עירונית שלה. הן משרד הבינוי והן משרד האוצר, אשר בידיו ההחלטה אם לאשר את התוכנית, צריכים למצוא פתרון אחראי ומעמיק שיביא להגדלת ההיצע, הורדת מחירי הדיור, חיזוק הערים והזרמתן של אוכלוסיות חדשות אל תחומן. קשת האפשרויות היא רחבה ומגוונת, ויכולה להתמקד בעיבוי וציפוף המרקמים העירוניים הקיימים, ללא פגיעה מיותרת בשטחים פתוחים ותוך ניצול תשתיות קיימות. זהו חזון שרחוק מלהיות פתרון בזק, ויש להשקיע בהגשמתו מאמצים רבים של תכנון מורכב ומהלכים לא פשוטים של שיתוף ציבור והתחדשות עירונית. נכון, זה בהחלט יקר, אבל בטווח הארוך פתרון הקסם של משרד הבינוי עלול לעלות לכולנו לא פחות.

יש להדגיש: איננו עוסקים במלחמה על משאבים בין הערים לבין המגזר הכפרי. להפך. הבנייה הפרברית היא ה"אויב" הגוזל משאבים הן מהעיר והן מהמושב או הקיבוץ. בנייה חדשה בקיבוצים משמעותה הרחבתם על חשבון השטחים הפתוחים המקיפים אותם, בניגוד מוחלט להמלצות ארגוני הסביבה אשר מזהירים מפני התכלות גוברת של קרקעות באזור המרכז. בנייה בשולי יישוב קיים דורשת הנחה של תשתיות חדשות, יקרות ובזבזניות. הרי ניתן להמיר שכונה חדשה שלמה של בניינים צמודי קרקע בשולי הקיבוץ תמורת מספר בודד של בנייני דירות בתוך העיר. התושבים יזכו לגור קרוב יותר למקומות העבודה שלהם, יצרכו פחות קרקע לנפש, יפלטו פחות זיהום בנסיעתם בפתרונות יעילים של תחבורה ציבורית. התמונה הזאת איננה פנטזיה אוטופית, היא אפשרות הכרחית עבור עתיד של קיימות עירונית.

הבנייה הפרברית היא ה"אויב" הגוזל משאבים הן מהעיר והן מהמושב או הקיבוץ. (מקסים וגבריאל שמיר, "מן העיר אל הכפר", 1955. בתוך: עומר, מ. מגדלי מים בישראל, 1891-1993. תל-אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל-אביב, 1994)

הבנייה הפרברית היא ה"אויב" הגוזל משאבים הן מהעיר והן מהמושב או הקיבוץ. (מקסים וגבריאל שמיר, "מן העיר אל הכפר", 1955. בתוך: עומר, מ. מגדלי מים בישראל, 1891-1993. תל-אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל-אביב, 1994)

לקריאה נוספת:

-"מה למוסר ולתכנון?", מאת יואב זילברדיק

– "צריך לחדש בהתחדשות עירונית", מאת כרמל חנני

– "החיים בתוך משבר דיור", מאת רוני בר

– "איפה נגמר המרכז ומתחילה הפריפריה?", מאת יוברט לו-יון

– "איך פותרים את משבר הדיור?", מאת חן רוזנק