במהלך פסטיבל ברנינג מן בארה"ב מוקמת עיר לכל דבר ועניין המפורקת עד היסוד בתום החגיגות. מה סוד ההצלחה של העיר הזמנית שמוכיחה ש"פופ-אפ" לא חייב להיות רק אמצעי למיתוג ומסחר?  

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Bexx Brown-Spinelli אתר flickr.com

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Bexx Brown-Spinelli אתר flickr.com

תל אביב היא עיר ללא הפסקה. השילוב של מסעדות, מגורים ובתי בילוי זה לצד זה מציע למבקר שלל פעילויות במהלך היממה. אך תל אביב לא לבד. כיום כל עיר שואפת לשילוב מנצח של שימושים שיעלה את אווירת החיוּת העירונית, יגדיל את קופת העירייה ויציל את העיר מלהיות עוד "פרבר שינה". במציאות של הליך תכנוני ארוך ומייגע, נתלות התקוות לא פעם בפיתרון יצירתי של התערבות זמנית במרחב.

הרי אזורים עירוניים פועלים בפאזל עדין של יחסי גומלין. שינוי של כל מרכיב בעיר משליך על שלל פרטים אחרים באופן שמקשה על התערבויות תכנוניות ומביא (לצד גורמים אחרים) להתארכותו של ההליך התכנוני.1 מִשכו של התהליך עלול להוביל ליצירת תוצר תכנוני לא רלוונטי לסביבות שעברו שינויים רבים מתחילת התכנון ועד לאישורו. בנוסף, לא פעם ההליך הקיים מייצר סביבות סטטיות בעלות היגיון פנימי, שאינו תמיד מתחשב בסביבה החיצונית ומקשה על שינוין. במידה ורוצים להתערב מרחבית בסביבות אלו יש להתחיל שוב בהליך התכנוני המסורתי והארוך ובכך מובטח המשכו של מעגל הקסמים המתסכל.

מתוך מודעות לקשיים אלו, גמישות הפכה להיות מילת הקסם העכשווית בתכנון. הניסיון להשיג את אותה גמישות בא לידי ביטוי באמצעות גיבוש תכניות אסטרטגיות שמאפשרות שינויים רחבים, או מנגד כאמור דרך התערבויות זמניות ונקודתיות במרחב. התערבויות אלו אינן דורשות בהכרח הליך תכנוני ממושך ומורכב וביכולתן לחולל שינוי תדמיתי משמעותי. אחת משיטות ההתערבות היא Pop Up Spaces– אכלוס של מרחבים פנויים בעיר עם פונקציות זמניות (למשל מרחבים מסחריים או מרחבי פנאי) באופן שאינו דורש מאמץ תשתיתי ניכר. ואכן מדי פעם צץ קמפיין פרסומי לחנות מעצבים זמנית או לפסטיבל נושאי שמתקיימים במתחמים נטושים בעיר ומעלים את יוקרתם לשבוע. לחלופין, יש ערים שמשתמשות בקונספט זה לשיקום המרחב העירוני, למשל במקרים של אסונות טבע. כך לדוגמא בעיר קרייסטצ'רץ' (Christchurch) שבניו-זילנד הוקם קניון פופ-אפ המורכב ממכולות באזור שנמחק לחלוטין כתוצאה מרעידת אדמה.2

עם זאת, ההתערבויות הזמניות הללו הן בקנה מידה מקומי. מדובר באזור פרטני בעיר שעובר טיפול לפרק זמן מוגדר. מכאן מעניין לבחון האם רעיון הפופ-אפ יכול להתקיים גם בקנה מידה עירוני? האם עיר שלמה יכולה להיות זמנית? האם המרחב העירוני כולו יכול לקום ולהיעלם תוך מספר שבועות?

ניסוי אדריכלי. פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

ניסוי אדריכלי. פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבלים רבים ברחבי העולם מוכיחים שעיר פופ-אפ היא אפשרית ואף יותר מכך- מתפקדת מצוין. כך למשל העיר Black Rock city ("עיר הסלע השחור" בתרגום חופשי) הממוקמת במדבר במרכז מדינת נבדה שבארה"ב. המרחב המדברי עומד שומם במשך 357 ימים בשנה ובשמונת הימים הנותרים, במסגרת פסטיבל Burning man, מתמלא ברחובות ארעיים, מתקנים למגורים (אוהלים וקראוונים), מסעדות, ברים, מיצגי אמנות, שבילים, שירותי כבאות, שירותים ואפילו סניף דואר ושדה תעופה. מרבית התשתית העירונית נבנית על ידי מתנדבים אשר מתגוררים במקום מספר שבועות לפני ואחרי הפסטיבל. שאר העיר, כולל המחנות (camp), הבתים הזמניים ומיצגי האמנות, נבנית על ידי כ-60,000 איש המשתתפים בפסטיבל.

 ממבט-על העיר יוצרת צורת קשת ברדיוס של 2.4 קילומטרים. במרכז השטח ניצב פסל עצום מימדים של איש עשוי מעץ, הנשרף בתום הפסטיבל. הכיוון אליו פונה האיש מסמל את השעה 12:00, ופרט אליו נמתחים רחובות אורכיים (הנקראים בפי המשתתפים שדרות) החוצים את שורות האוהלים מהיקף הקשת ועד למרכזה ומסמלים כל אחד מהם שעה אחרת, להקלה על ההתמצאות. מסביב לפסל מסודרים עשרות אלפי אוהלים בשורות הולכות ומתארכות, כאשר כל שורת אוהלים מהווה רחוב המקבל שם אחר לפי נושא הפסטיבל באותה שנה.

9697222690_2cc8340c04_c

כאן רק לשמונה ימים. העיר Black Rock city, פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Duncan Rawlinson אתר flickr.com

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Sterling Ely אתר flickr.com

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Sterling Ely אתר flickr.com

אחד מעקרונותיו הבסיסיים של הפסטיבל הוא שבסופו העיר מפורקת לחלוטין (למעשה מיצגי האמנות נשרפים והאוהלים והקראוונים מפונים), ונעלמת מעל פני השטח מתוך שאיפה "לא להשאיר כל סימן" (leave no trace) . ניתן לתהות עד כמה פסטיבל בו שורפים כמעט בכל ערב מיצגי ענק ופולטים פחמן דו-חמצני ורעלים אחרים לאוויר הוא באמת בעל אג'נדה ירוקה, אך זהו נושא לפוסט אחר. בכל מקרה, מה שבטוח הוא שבסוף הפסטיבל לא נשאר זכר לקיומו, וצוות של מתנדבים אף נשאר לסרוק ולנקות את האדמה ליתר ביטחון.

ניתן היה לשער כי התקבצות של 60,000 איש במרחב אחד די מצומצם, ללא כל גוף מפקח וללא תשתית פיזית מוצקה שתסדיר את הארגון המרחבי תסתיים באסון (תברואתי או פיזי), אך ההיפך הוא הנכון. במשך שמונה ימים, המרחב כולו מתפקד בצורה אופטימלית עבור משתמשיו; הם עוברים ממיצג למיצג וממסיבה לסדנא בקלות יחסית, כמות התאונות היא מינימלית (וזאת למרות שבמקום יש עשרות אלפי אנשים, מכוניות ואופניים, ללא תשתיות תחבורה של כבישים סלולים), הפסולת ממוחזרת ונעלמת והשטח נותר נקי. כיצד ניתן להסביר זאת? האם הרצון הטוב המשותף של המתנדבים בפסטיבל הוא שתורם להצלחה? האם ארגון מעולה מצד מנהלי הפסטיבל הוא המפתח? או שמא אלו מאות ההתארגנויות "מלמטה", פרי יוזמתם של משתתפים רנדומליים בפסטיבל שיוצרים כל אחד את "חלקת האלוהים שלו", שאחראיות להצלחת היצירה המשותפת? אם זהו המצב, אולי צודקים אלו הטוענים כי יש לבטל את הדיסציפלינה התכנונית כיוון שאנשים כבר יסתדרו והתכנון רק מפריע.

אמנם, קשה לפצח את נוסחת ההצלחה המיוחדת של הפסטיבל אך העובדה היא שברנינג מן הוא רק דוגמא אחת לאופן שבו עשרות אלפי אנשים יכולים להתאגד וליצור עיר חיה ומתפקדת לזמן קצוב. ישנם פסטיבלים נוספים ברחבי העולם, שמושכים אליהם אף יותר אנשים, המוכיחים גם הם שניתן לקיים עיר ארעית ומתפקדת (למשל הפסטיבל הדתי קומבה-מלה שבהודו).

מסתדרים בלי מתכננים? פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

מסתדרים בלי מתכננים? פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

אז מה ניתן ללמוד מכך? ראשית שניתן ליישם את הקונספט של פופ-אפ גם בקנה מידה עירוני. שנית, שהרבה מההצלחה של המרחב העירוני הארעי תלויה במפגש בין רצונות של אנשים "מלמטה" ורשויות מסדירות "מלמעלה" (כגון הנהלת הפסטיבל), החותרים יחדיו לקיומו. בנוסף, נראה כי שימוש יצירתי בחומרי גלם תורם רבות לגמישות של המרחב.

כיום, כאמור, משתמשים ברעיון הפופ-אפ בעיקר במרחבים קטנים וייעודיים לצרכי מיתוג והגברת תחושת החיוּת העירונית. מתחם נטוש, מוזנח או הרוס הופך כבמטה קסם לקניון חדיש עשוי מכולות או שוק מעצבים מעוצב וייחודי. אך האם כלי זה מסוגל ללכת את המייל הנוסף (פיזית ורעיונית) ולטפל בקנה מידה רחב יותר תוך יישום שימושים מגוונים יותר? הפסטיבלים השונים מראים שניתן לקיים גם מגורים ותשתיות באמצעות הפופ-אפ ולא רק "פאן". השאלה כעת היא האם גם "העיר" תאמץ את הרעיון בקנה מידה רחב, או אולי נכון יותר- מי בעיר יאמץ אותו? המתכננים "מלמעלה" או התארגנויות תושבים ספונטניות "מלמטה"?

Oh, the Places You'll Go מאת דוקטור סוס בביצוע משתתפי הפסטיבל:

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

חתונה בפסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

חתונה בפסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Cory Doctorow אתר flickr.com

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: Cory Doctorow אתר flickr.com

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

פסטיבל ברנינג מן, נבדה. צילום: אביב דגני

הטקטס פורסם בנוסח דומה באתר Xnet

  1. נושא זה עלה לאחרונה לכותרות סביב משבר הדיור, כאשר הוטחה ביקורת רבה במערכת התכנון על כך שלוקח בין 7-10 שנים לאשר פרויקט, מה שגורר עיכוב ביצירת דירות חדשות.
  2.  להרחבה, ראו  http://www.lonelyplanet.com/new-zealand/travel-tips-and-articles/76957