עיר מדבר

cover

דב פוניו, מדריך למטייל בדרום מדבר יהודה, הוצאת עמותת תיירות ערד, 112 עמודים.


העיר ערד עלתה לאחרונה לא מעט לכותרות, ולא בנסיבות משמחות במיוחד. סגירת המפעלים והאבטלה בעיר, לצד המאבקים הסביבתיים נגד הכרייה בשדה בריר הסמוך לה – מסמנים את ערד כעיר פריפריאלית הנאבקת על קיומה באופן יום-יומי. אך לצד האתגרים הקשים איתם מתמודדת העיר, קיימות גם הזדמנויות חיוביות. הספר החדש "מדריך למטייל בדרום מדבר יהודה" מאת דב פוניו מציג הזדמנות אחת כזו: פיתוח הממשק והקשר שבין העיר ערד לנופי המדבר המקיפים אותה.

פוניו, סייר ידוע ומוכר בעיר אשר יחגוג השנה את יום הולדתו ה-84, היה אחראי בעשרים השנים האחרונות לתכנונם ופריצתם של עשרות קילומטרים של שבילי טיול והליכה מסביב לעיר, אשר מושכים מידי שנה מטיילים ומבקרים רבים. "אני חולה מדבר", סיפר לנו פוניו בראיון טלפוני. "אני מכיר את כל הוואדיות והכיפות והאוכפים במדבר יהודה לא פחות טוב מהבדואים. לאחר שעברתי את השואה הגעתי לישראל, ארץ חדשה לחלוטין עבורי, שונה מכל מה שהכרתי. פעל בי הרצון להתחבר אל הארץ, לא דרך תמונות או מיתוסים או סיפורים – אלא בפועל – דרך הרגליים. כאן בערד אני מסוגל לחיות בלי נתק לטבע ולמדבר".

העיר ערד הוקמה בשנת 1961, אחת מאחרונות הערים החדשות ("ערי הפיתוח") שהוקמו בשנים שלאחר קום המדינה. העיר ממוקמת בגבול מדבר יהודה והנגב, על רכס בגובה של 600 מטר מעל פני הים התיכון, בין ים המלח לעיר באר שבע. כבר בשלב תכנונה יועדה ערד לתפקד כמרכז אזורי לנגב המזרחי, אשר ימשוך מבקרים ויציע שירותי תיירות, מרפא ונופש. בפועל, חלק מהמלונות היוקרתיים אשר נבנו בערד נסגרו לאחר הקמת מתחם המלונאות בעין בוקק, לחופי בריכות האידוי בים המלח. כיום החזון התיירותי לערד חוזר ומתעורר, עם פתיחתם של מסעדות, חדרי אירוח, הקמת עמותת התיירות המקומית, וכמובן – פיתוח רשת סימון השבילים אל תוך המדבר.

דב פוניו: "להכיר את הארץ לא דרך תמונות או מיתוסים או סיפורים – אלא בפועל – דרך הרגליים" (צילום: באדיבות דב פוניו)

דב פוניו: "להכיר את הארץ לא דרך תמונות או מיתוסים או סיפורים – אלא בפועל – דרך הרגליים" (צילום: באדיבות דב פוניו)

ספרו של פוניו כולל כ-40 מסלולי טיול מפורטים בדרגות קושי שונות, מטיולי משפחות ועד טיולים למיטיבי לכת. המדריך מכוון את המטיילים בליווי מפות, תצלומים ואיורים למגוון נקודות עניין בסביבה המדברית של ערד, כגון גבי מים, אתרים עתיקים, חניוני לילה ומצפורים ותצפיות. "לא צריך ללכת קילומטרים כדי להגיע לנוף הזה, עשר דקות ואתה בנחל טביה", מספר פוניו, "הספר הזה הוא הזדמנות בשבילי לשתף ולשמור את הידע שצברתי במשך שנים, חבל שהידע הזה ילך לאיבוד".

אז מה למעשה הקשר בין ספר טיולים לבין תכנון ועירוניות? מקרה המבחן של פוניו הוא דוגמה מוצלחת ליוזמה אינדיבידואלית של בעל חזון ביחס לסביבה הפיזית והאנושית בה הוא נמצא, יוזמה שנולדה מתוך חזון אישי שתרמה ותורמת לכלל הציבור. היכרותו עם השלוחות, הגאיות ובורות המים תורגמה לתוואי תנועה בשטח המונגשים גם על גבי המפה העירונית. באמצעות השבילים המסומנים העיר אינה מסתיימת בקצה האספלט או המדרכה אלא זולגת אל הנוף הרחוק, בשבילים צרים לתוך המדבר. גם אנו, בביקורנו בערד, בהמלצת המקומיים, הגענו בשעת בוקר מוקדמת ל"תצפית הרומנטית" בקצהו של רחוב נוף שם מתחיל אחד מן השבילים היוצא מנקודת התצפית אל נחל טביה או אל מאגורות כידוד

חשיבה על פיתוח הממשק והקשר שבין העיר לנופים המקיפים אותה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

חשיבה על פיתוח הממשק והקשר שבין העיר לנופים המקיפים אותה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

 

"לא הייתה כאן אמירה תיירותית אלא רצון להביא לטבע את התושבים של ערד עצמה", הוסיף פוניו, "השבילים מאפשרים את החיבור לנוף, לטבע. עד שפרצנו את השבילים אנשים בערד היו מנותקים. היום אלפי אנשים מגיעים כל שנה לערד בזכות השבילים". "המטרה של השבילים היא להביא מטיילים וליצור אתגר", כך מספר ומוסיף מוטי בן שטרית, מנהל הועדה לסימון שבילי ישראל בחברה להגנת הטבע, הארגון האחראי על מערך סימון השבילים בישראל. "לשבילים יש תרומה ופוטנציאל לצמיחת הכלכלה והתיירות בעיר, כשהם מושכים מבקרים חדשים. עבור אוכלוסיית העיר עצם ההיכרות עם הסביבה הקרובה הוא חשוב מאוד, אנשים לא תמיד מכירים את מה שיש להם מתחת לאף".

החיבור בין הטבע לעיר ערד מציג לנו מודל מוצלח של איזון בין היוזמה הפרטית-וולונטרית בדמות רשת סימון השבילים – לבין העשייה התכנונית-ממסדית, בדמות רשת הרחובות העירונית. המגזר השלישי, ובמקרה זה – החברה להגנת הטבע, הוא הצד המתווך. אנו רגילים לחוות ולתאר את הנוף כמשהו השייך לכולם ומנוהל על ידי הרשות. מעין שדה בו לממסד יכולת עיצוב והשפעה בעוד שהמשתמש חווה את המרחב אשר תוכנן עבורו. המקרה של ערד מציג מקרה מאוד חריג המעלה שאלות רבות: איך מעודדים יוזמה פרטית המקדמת את טובת הכלל? מה התפקיד של הרשות במהלך זה? אלו יוזמות פרטיות נופיות חשוב וראוי לקדם אלו ראוי לגנות? יש להמשיך ולחשוב כיצד לאמץ את המקרה של פוניו אינו ברור מאליו ויש לשוב ולבחון אותו. המקרה של ערד מציג מסגרת של שיתוף פעולה בין המגזר הפרטי, הציבורי והשלישי בתהליך יצירתו של נוף מקומי – ראוי שכל עיר תחשוב על מרחב הפעולה של אזרחיה בעיצוב נוף זה.