על אדריכלים, מתכננים ודרכים צדדיות

בעידן של סטארים וסטארט-אפים, גם דמותו של האדריכל והמתכנן מעוצבת סביב "החלום הגדול". נראה ששכחנו שהעולם המקצועי הוא שדה של עשייה סיזיפית מאחורי הקלעים, ובכך טמונים היופי והתגמול שבו.

steric

צילום: steric, אתר www.flickr.com

לא כברוש / יהודה עמיחי

לא כברוש,

לא בבת אחת, לא כולי,

אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות- ירוקות,

להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק

ואחד מחפש.

 

לא הצלצול החד, המעורר

בשער הרופא התורן,

אלא בדפיקות, בהרבה אשנבים

בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב.

 

לא כגבר היחיד,

כבן–קיש, שמצאוהו רבים

ועשו אותו למלך.

אלא כגשם בהרבה מקומות

מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי

פיות רבים להיות נשום

כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.

 

ואחר כך היציאה השקטה, כעשן

בלי תרועה, שר מתפטר,

ילדים עייפים ממשחק,

אבן בגלגולים האחרונים

לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל

מישור הוויתור הגדול, אשר ממנו,

כתפילות המתקבלות,

עולה אבק בהרבה ריבוא גרגירים.

 

בסוף השבוע שעבר הופיע במוסף ידיעות אחרונות הראיון האחרון עם שולמית אלוני. הראיון התקיים ב-2012 טרום הבחירות לכנסת והיה מעין סיכום דרך. שיטוט בין האישי, הפוליטי והרעיוני אצל אלוני. בין שאר הדברים, היא הזכירה את הגן בביתה ובו הברוש שנטעו בחצר היא ובן זוגה. הקריאה של הראיון, הברוש בחצר, המחויבות למהות וסדר יום מובהק, יצרו אצלי חיבור אסוציאטיבי עם שירו של יהודה עמיחי "לא כברוש". השיר עוסק בחיים ובעזיבתם, בחוויה של החיים. לכל אורך השיר מציג עמיחי דימויים דיכוטומיים, הברוש והדשא, המלך והגשם, עם העדפה ברורה לאחרונים. הברוש, מתנשא ורם, ייחודי, יש לו נוכחות בולטת ומוצקה, ואילו הדשא הוא המחלחל, הנטמע, האחד מיני רבים, הריבוי, החופשי. ההמלכה של בן קיש (שאול), הנתפסת כמיותרת בעיני האלוהים ובעיני המשורר לעומת הגשם, האוויר, ההכרחיים לקיום. ייתכן כי לא כולם יסכימו עימי אבל השיר, כמו גם תאור המוות בו, היציאה השקטה, מישור הויתור הגדול, הזכירו לי את אלוני.

השיר, שהשפיע עלי מאוד בשנות העשרה שלי בתיכון תלמה ילין (עד כדי כך שהכנתי תעתיק שלו מעל שולחן עבודתי), עורר אותי לחשוב גם על המודל של האדריכל והמתכנן. במבט לאחור, כנערה מתבגרת, השיר הציע עבורי תפיסת עולם שונה מהמסגרת התחרותית של בית הספר. במידה רבה הוא השפיע גם על הבחירה שלי במקצוע הארכיטקטורה והתכנון (ולא באמנות), שנתפס בעיני כמקצוע של אנשים הפועלים מאחורי הקלעים, "כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות".

הלך רוח זה איננו ברור מאליו כאשר דנים בשדה המקצועי, יש שיאמרו, נאיבי. בעידן של סטארים, של "כוכבים נולדים", התרבות הפופולארית משפיעה גם על הדרך המקצועית של האדריכל והמתכנן, וכיום כל סטודנט (לתואר ראשון ושני) רוצה להגשים את ה"חלום הגדול". היציאה לדרך עצמאית מיד לאחר הלימודים, מעבר לחו"ל ועבודה במשרדים של בעלי שם, הרצון ל"הצליח" ובגדול. הרבה אי שקט, התנגדות לצבירה איטית. אין פלא שהסטאז' הנדרש על מנת לקבל רישיון אדריכל נדמה כאפור, מכשלה בדרך לדבר האמיתי.

"החלום הגדול" כיום אינו רק משאת נפשם של אדריכלים אלא גם של מתכננים, מעצבי מוצר ואנשים העוסקים בחקר העירוניות. פתאום השדה המקצועי אינו רק תחום שמשרת אנשים ועונה על צרכיהם, אלא תחום בו ניתן לקדם סטארט-אפים מצליחים, אופניים חכמות, אפליקציות טכנולוגיות, בתים ממדפסת תלת מימדית- כל אלו הם רק מדגם בשדה רחב של מיזמים חדשים בתחום העיצוב העירוני. אך נדמה כי מעבר לברק ולנוצץ, מעבר ליוזמות, אנחנו לא עוצרים מספיק לשאול מה המשמעות של מיזמים אלו ומה אנו משיגים באמצעותם? מהי המהות?

המודל הסטארט-אפיסטי המחלחל לעולם המקצועי אינו קוסם לי. גם ההאדרה של המעצבים, האדריכלים והמתכננים על רקע המיזמים הללו נראית לי מוזרה. מעולם לא אהבתי או האמנתי לספר "כמעין המתגבר".[1] אני חושבת שהמקצוע שלנו הוא שדה של עשייה סיזיפית יומיומית שכוללת הכנה של כתבי כמויות, רשימות נגרות ואלומיניום ותכניות עבודה. גם בזירה האקדמית הסיזיפיות לא נעדרת וכוללת הכנה של רשימות ביבליוגרפיות אינסופיות וליטוש חזרתי של רעיונות  וטקסטים. בסיזיפיות יש יופי וגם תגמול. התמורה היא הידיעה כי יש לנו השפעה עצומה על חיי היומיום של האנשים, על האופן שבו ידברו זה עם זה בחלל הבית, על הצורה בה יתקלחו בחלל האמבטיה, על הדרך בה ייפגשו במרחב הציבורי. ההשפעה הזו באה עם אחריות, ומחויבות לציבור, לא לנו כפרטים. וחשוב לא פחות, ההשפעה הזו סמויה. היא אינה מוכרזת בקול תרועה. אם תרועה מוכרזת היא אך לוואי למהות. זהו כל היופי במקצוע הזה, החיפוש אחרי המהות, אחרי ההגדרה והשכלול שלה דרך עבודה יומיומית סיזיפית. במובן זה "הדרך" שאנו עוברים היא רק צבירה של העשיות שלנו, אין לה שום משמעות כשלעצמה. כך גם ההכרה, היא לוואי, כיוון שאנו במהלך חיינו איננו הצלצול החד, אלא הדפיקות בהרבה אשנבים. זה אולי מה שחשוב לזכור בדרך למישור הויתור הגדול, עד לרגע בו ניהפך לאבק, ריבוא גרגרים.


[1] איין ראנד, "כמעין המתגבר" (1943). הפרק הראשון בתרגום החדש של אינגה מיכאלי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן (2012)