כיצד סיפורי העבר חודרים ליום יום שלנו ומעצבים את החוויה העירונית? אנדרטאות רבות ממלאות את המרחב העירוני, רובן בעלות נוכחות מונומנטלית וקשה להתעלם מהן. האנדרטה של מיכה אולמן בברלין מראה שאפשר לזכור גם אחרת.

העיר של תחילת המאה ה-21, היא מרחב ארכאולוגי, עמוס. אנחנו חיים בעידן זוכר, משמר, אוגר. הזיכרונות נכתבים בספרים, מאמרים ולעיתים אף מתורגמים למרחב הממשי בצורה של אנדרטאות, פסלים, שלטים. האחרונים נמצאים בכל פינה בעיר, באופן שלעיתים חונק את ההווה. יחד עם זאת, למרות הריבוי צריך לזכור כי גם הוא מוגבל וקשור למה שאנו בוחרים לזכור ולמה שאנו בוחרים לשכוח. זהו הממד הפוליטי של הזיכרון הרגיש כל כך במיוחד במדינת ישראל. רבות נכתב על כך, על הפוליטיזציה של הזיכרון, וחשוב להיות מודעים לכך. כל אנדרטה היא בחירה של נרטיב אחד על פני אחר. רדוקציה, תמצית של סיפור, יש שיגידו מומצא. אולם, ברשימה קצרה זו אינני רוצה להתעכב על הפוליטי, כלומר, "על מה אנו זוכרים?", אלא יותר להתייחס לשאלה "איך אנו זוכרים?" והאופן שבו סיפורי העבר חודרים ליום יום שלנו ומעצבים את החוויה העירונית.

הרבה אנדרטאות ממלאות את המרחב העירוני, רובן בעלות נוכחות מונומנטלית וקשה להתעלם מהן. כך למשל, האנדרטות לשואה ברחבי העולם, בבוסטון, ברלין, תל אביב.1 יותר מאשר הן אובייקטים, הן "סביבות" המייצרות חוויה במרחב העירוני. לא ניתן לברוח מהן או להתעלם מהן. המופע שלהן הוא דרמטי וקבוע, בזמן ובמרחב. עונות השנה לא ישפיעו על מופען. זוהי מהותן, קיבוע של נרטיב באמצעות חומר. ואולם אפשר גם אחרת.

יותר מאשר הן אובייקטים, הן "סביבות" המייצרות חוויה במרחב העירוני. האנדרטה לשואה בבוסטון, ארה"ב (צילום: robdebsgreen Follow, flickr.com)

יותר מאשר שהאנדרטה היא אובייקט, היא "סביבה" המייצרת חוויה במרחב העירוני. האנדרטה לשואה בבוסטון, ארה"ב (צילום: robdebsgreen Follow, flickr.com)

המופע שלה האנדרטה הוא דרמטי וקבוע, בזמן ובמרחב. האנדרטה לשואה בברלין, גרמניה (צילום:Chaosdna, Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons)

המופע שלה האנדרטה הוא דרמטי וקבוע, בזמן ובמרחב. האנדרטה לשואה בברלין, גרמניה (צילום:Chaosdna, Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons)

קיבוע של נרטיב באמצעות חומר. האנדרטה לשואה ולתקומה שיצר הפסל יגאל תומרקין. כיכר רבין, תל אביב (צילום: Lishay Shechter, ויקישיתוף)

קיבוע של נרטיב באמצעות חומר. האנדרטה לשואה ולתקומה שיצר הפסל יגאל תומרקין. כיכר רבין, תל אביב (צילום: Lishay Shechter, ויקישיתוף)

אחת הדוגמאות הבולטות לחשיבה מורכבת, שונה, על ה"איך", מגולמת באנדרטה של האמן והפסל הישראלי מיכה אולמן "הספריה". זוהי אנדרטה אהובה עלי במיוחד ובכל פעם שאני מבקרת בברלין, אני מוצאת זמן להגיע למקום. לתפיסתי, האנדרטה הזו מבקשת לסמן, לזכור באופן מאופק, מדויק ופואטי, משתנה, את האירוע שסימן באופן סימבולי וממשי את העתיד לבוא בגרמניה של הרייך השלישי.

האנדרטה ממוקמת בכיכר בֶּבֶּל (Bebelplatz) במרכז ברלין. בכיכר מבנים חשובים, כמו בית האופרה, מבני אוניברסיטת הומבולט וקתדרלת הדוויג הקדושה, כנסייה רומית-קתולית עתיקה.2 ב-10 במאי 1933 נשרפו כ-20,000 ספרים בכיכר. שריפת "הכתבים הלא גרמניים" אורגנה על ידי "איגוד הסטודנטים הגרמניים" וקבוצות לאומניות אחרות של האוניברסיטאות בברלין. מעריכים שכ-5,000 סטודנטים נטלו חלק בטקסי הבעירה ובמסע הלפידים שנערך לאחר מכן ברחבי העיר. באותו יום נשא יוזף גבלס את "נאום האש" והרדיו ויומני הקולנוע תיעדו את הטקסים בהם נטלו לפי הערכות שונות בין 40,000 ל-80,000 איש ברחבי הרייך.

אנדרטה שמבקשת לסמן, לזכור באופן מאופק, מדויק ופואטי, משתנה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

אנדרטה שמבקשת לסמן, לזכור באופן מאופק, מדויק ופואטי, משתנה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

האירוע אז והיום נתפס כמטלטל.

לקראת יום השנה השישים לשריפת הספרים הוזמנו 30 אמנים להשתתף בתחרות להקמת מצבת זיכרון לאירוע. ההצעה של אולמן נבחרה על ידי חבר השופטים בראשותו של מארק שפס, מנהל מוזיאון לודוויג בקלן, וכך הוא כותב:

"האנדרטה נראית כספרייה עשויה בטון וטיח וצבועה לבן. 14 קומות המדפים יכולות להכיל 20,000 ספרים, כמספר הספרים שנשרפו באותו אירוע. בספרייה זו אפשר להתבונן רק דרך חלון הזכוכית הקבוע באבני המרצפת של הכיכר, כך שרצפת הכיכר היא גם תקרת הספרייה. אפשר לעמוד או ללכת על הזכוכית האופקית. כתוצאה מעומקו של האולם מתקבלת תחושה של חוסר ביטחון. האולם הלבן מואר באור מלאכותי קבוע. הסביבה והשמים משתקפים בזכוכית בהתאם לזווית הראיה ולתנועת הצופה. הספרייה מבודדת מן העולם החיצוני. הפסל מתרחש מתחת לרגלינו. הספרייה נפתחת אל ההווה דרך הסביבה המשתקפת בזכוכית. המראה משתנה בהתאם למזג האוויר ולעונות השנה, ביום ובלילה."

אנדרטה שמבקשת לסמן, לזכור באופן מאופק, מדויק ופואטי, משתנה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

האנדרטה ממוקמת במרחב היומיומי, אך אינה כופה את עצמה. יש מי שיעבור ולא יבחין בה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

"הספרייה נפתחת אל ההווה דרך הסביבה המשתקפת בזכוכית". האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

"הספרייה נפתחת אל ההווה דרך הסביבה המשתקפת בזכוכית". האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

האנדרטה מעוררת מחשבה על הנוכח ועל הנפקד. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

האנדרטה מעוררת מחשבה על הנוכח ועל הנפקד. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

הקמתו של החלל התת קרקעי (ששטחו 50 מ"ר וגובהו 530 ס"מ) ארכה כשנתיים וחייבה תכנון הנדסי ומדעי ברמה טכנולוגית גבוהה ביותר: היה צורך להתמודד עם מי התהום מתחת לכיכר ולהימנע מפגיעה ביסודות של המבנים ההיסטוריים שמסביב לכיכר, למצוא פתרון לבעיית התחזוקה של חלל שאין גישה אליו, להתאימו לטמפרטורה ולתנאי הלחות – כל אלו דרשו פתרונות הנדסיים מורכבים. ב-20 במרץ שנת 1995 נחנכה האנדרטה בכיכר בבל שבמזרח ברלין.

הספריה של אולמן מעוררת מחשבה על הנוכח, על הנפקד ועל הבחירה למקם את האנדרטה במרחב היומיומי באופן חבוי כל כך, קבור. ניתן להסתכל על הספריה, בהשאלה מבורחס, כמטאפורה ליקום;3 כמרחב, בתוכה אנו מהלכים ומשתקפים, בני אנוש לא מושלמים שכמונו. במרחב ספריה הריק מזכיר את הנפקד ("הנשרף") אך גם את זה שעשוי להתמלא. במובן זה ההיעדר הופך את הספרייה לאינסופית, להמשכית, לעולם בלתי מוגבל של אפשרויות פרוזאיות ופואטיות. זה הכוח של האנדרטה שאינו טמון בגודלה, במונומנטליות שלה, בחומריות או באופן שהיא כופה עצמה על המבקר. שהרי יש מי שיעבור בכיכר ולא יבחין בה. אולם אחר יעמוד ויביט פנימה, ויצפה בדמותו המשתקפת. בעצמו. וכך דרך השתקפותו בזכוכית או בצל שהוא מטיל – ימצא עצמו בתוך הבור וייעשה חלק מן האנדרטה.4 כך הצופה, כך גם אני, הפכתי לחלק מן המסע בזמן.

יש מי שיביט פנימה ויצפה בדמותו המשתקפת. וכך ימצא עצמו בתוך הבור וייעשה חלק מן האנדרטה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

יש מי שיביט פנימה ויצפה בדמותו המשתקפת. וכך ימצא עצמו בתוך הבור וייעשה חלק מן האנדרטה. האנדרטה "הספריה", של מיכה אולמן, בברלין (צילום: טלי חתוקה)

  1.  אנדרטת השואה בבוסטון ממוקמת בפארק כרמן שבמרכז העיר ומורכבת משישה מגדלי זכוכית מלבניים, בגובה 16.4 מטרים. היא תוכננה על ידי האדריכל סטנלי סייטוביץ; אנדרטת השואה בברלין תוכננה על ידי האדריכל פיטר אייזנמן, והיא ממוקמת בצידה המזרחי של העיר, בסמוך לשער ברנדנבורג. האנדרטה משתרעת על שטח של 19,000 מ"ר והיא כוללת 2,711 קוביות בטון בגבהים שונים, המסודרות בגריד מתמשך זו לצד זו; האנדרטה לשואה ולתקומה מאת הפסל יגאל תומרקין מוצבת בכיכר רבין בתל אביב. האנדרטה היא מבנה של פירמידה הפוכה, העשויה מתכת, בטון וזכוכית.
  2.  בעבר נקראה הכיכר "כיכר האופרה" (Opernplatz) על שם בית האופרה, אולם לאחר מלחמת העולם השנייה הוסב שמה על שם אוגוסט בבל, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה במאה ה-19.
  3.  הספר גן השבילים המתפצלים, חורחה לואיס בורחס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: יורם ברונובסקי, 1976.
  4.  בתוך, מרדכי עומר, "מיכה אולמן: מאחזים בלא אמור," ספריה\ רישומים, מוזיאון תל אביב לאמנות.