איך עצרת, מצעד או מרתון גורמים לנו להתבונן אחרת על העיר? מה קורה כשמשהים את הפעילות המוטורית במרחב העירוני? ואיך זה משפיע על היחסים החברתיים? שלושה מבטים על התרחשויות עירוניות המוניות.

Maraton_Tel_Aviv_2014

האירוע יוצר קשר בין משתתפים אנונימיים. מרתון תל אביב. צילום: Ilan Costica, Wikimedia Commons, License SA 3.0

"המדרכה לאיש- הרכב לכביש". זה המוטו שלמדתי בשיעור זהירות בדרכים בכיתה ב' והבהיר לי כבר אז את יחסי הכוחות המרחביים בין הולכי רגל למכוניות. בעוד שהמכונית נהנית ממרחב תנועה מתוחזק ורחב בכל חלקי העיר, הולך הרגל נדחק למדרכה (לרוב צרה) בשולי הכביש ומסתכן אם יחרוג ממרחב זה. יחסי הכוחות הברורים הללו מלווים את הערים מראשית המאה ה-20 ולמדנו לקבל אותם כמובנים מאליהם. עם זאת, לעיתים, אירועים עירוניים או לאומיים, שוברים את השגרה ומדירים את המכוניות לזמן מה מהכבישים (בדרך כלל לשעות ספורות בלבד). על אף הזמניות של אירועים אלו, הם בדרך כלל מחוללים הדים זמן מה לאחר שנסתיימו. חלק מהסיבה לכך היא שהמבקרים באירועים אלו חורגים במסגרתם מהאינדיבידואליזם שמאפיין את חיי היומיום המודרניים ומוסיפים לעצמם זהויות נוספות- "הולכי רגל", "משתתפים", "רצים", "חוגגים" וכן הלאה. זהויות אלו תורמות ללכידות חברתית זמנית בין האנשים במרחב החדש שנפתח בעיר.

כך למשל אירע במרתון תל אביב האחרון בו מסלול הריצה עבר בכבישים בכל רחבי העיר. כמשתתפת במרתון, נהניתי לראות את תגובות האנשים שחוו את הכביש וצידיו – ללא החציצה ביניהם לבין המרחב שנעשית בדרך כלל על ידי המכונית. קטע הדרך הראשון עבר מתחת גשר להולכי רגל, עליו עמדו עשרות צלמים, מעודדים וצופים אקראיים. לקראת הגשר הרמתי מבט והפכתי לפתע מודעת לעובדה שמישהו מתבונן בי מלמעלה. המצב הזה (או החתך העירוני הזה) תורם לחוויה חדשה וזמנית בעיר אשר אינה קיימת בחיי היום-יום—בדרך כלל כשעוברים מעל גשר אין סיבה להסתכל מטה על המכוניות, אך כעת המפגש בין אדם לאדם הוליד מבט משותף, מעלה-מטה, שיצר קשר בין משתתפים אנונימיים. המשך המסלול עבר על גבי גשר. אז מבטי הופנה לאחור, ויחד עם רבים אחרים שעשו בדיוק כמוני, צפיתי בפס ארוך של אנשים שנמשך מאות מטרים עד לנקודת ההזנקה. התופעה תועדה על ידי צופים רבים שמיהרו לשלוף מצלמות. כך ובניגוד לחיי היום-יום, כשכל אחד מתקדם לכיוון אחר במרוץ האינסופי של החיים, הופתעתי לגלות (ולדעתי גם הרצים האחרים), עד כמה אינני יחידה בפעולה אלא חלק מקולקטיב ענק שנע כמקשה אחת על פני המרחב.

Maraton_Tel_Aviv_2014_Rokach_Street

קולקטיב שנע כמקשה אחת במרחב. מרתון תל אביב. צילום: Ilan Costica, Wikimedia Commons, License SA 3.0

התחושה הקולקטיבית של פעולה משותפת במרחב, שנפרשה על פני כמה שעות במרתון, חזרה על עצמה גם ביום הזיכרון האחרון בכיכר רבין. שוב המרחב נסגר למכוניות אך הפעם רבבות האנשים שהו במקום אחד, מבלי לנוע למקום אחר. בשעה 20:00 בדיוק, זמזום הדיבורים נפסק וכולם נעמדו ושתקו. האקט הקולקטיבי הזה קטע לרגע את רצף החיים במרחב היומיומי הסואן שמזוהה כל כך עם העיר ללא הפסקה, והעביר את הסיטואציה כולה לנקודה שנמצאת על רצף לאומי, מחוץ לזמן ולמקום. לאחר מכן החל הטקס והקהל כולו נותר לעמוד. עם הזמן ההקשר התפוגג ואנשים החלו לדבר ולנוע לעיסוקיהם, אך הזיכרון של היותך חלק מפעולה קולקטיבית- לאומית שמתממשת במרחב העירוני הקונקרטי, נחרט עמוק בתודעה.

הפעולות הללו, אינן שייכות באופן בלעדי למקום כזה או אחר אלא מאפיינות ערים רבות בעולם המבקשות לתת הזדמנות לתושבים ולמבקרים בה לחוות אחרת את העיר. כך למשל בביקור בלונדון ביום פטריק הקדוש (המזוהה עם אירלנד), התקיימה חגיגה בכל רחבי העיר. רבבות אנשים לבושים בכתום וירוק גדשו את הרחובות ונעמדו לאורך תוואי המצעד. מחצית מרחובות העיר נסגרו ותהלוכה ארוכה התקדמה באיטיות אל כיכר טרפלגר שם הוקמה במת ענק להופעות. מעניין היה לראות את ההתפרסות של צופי המצעד במרחב ואת ההבנה ללא המילים שייצרה אותה. לאורך תוואי המצעד נפרשו כמובן אנשים, אך מי שלא הצליח למצוא מקום בשורה הראשונה או השנייה- העדיף למצוא מקום שאולי קרוב פחות להתרחשות אך מאפשר לו לראות אותה טוב יותר.

London_Carmel1

מבטים שונים בחתך הרחוב. מצעד לרגל יום פטריק הקדוש ברחובות לונדון. צילום: כרמל חנני

כמו במרתון תל אביב- גם כאן נוצל החתך של הרחוב ועל אף שהמרחב כולו פונה מתנועת כלי רכב האנשים העדיפו לעמוד במדרכות המוגבהות (או במדרגות, אדני חלונות ושאר מקומות שמאפשרים השקפה מגובה) כדי לראות את שיירת המצעד. הנקודה המעניינת היתה האופן בו אנשים הסתדרו לפי גובה במקומות המוגבהים כך שלא הסתירו זה לזה. ילדים מקדימה מבוגרים נמוכים וגבוהים מאחוריהם. אולי זה הנימוס הבריטי ואולי אני עושה אידיאליזציה של המצב אבל נראה היה שהרצון לראות את המצעד הביא לאיזו הסכמה שקטה בין אנשים והכל נעשה ללא צעקות ובהסכמות. כיבוש המרחב על ידי הולכי רגל נראה אלים הרבה פחות מזה הנעשה על ידי מכוניות בכביש (בעת עקיפה למשל).

London_Carmel2

כיבוש המרחב על ידי הולכי הרגל. מצעד לרגל יום פטריק הקדוש ברחובות לונדון. צילום: כרמל חנני

ביום-יום כשאנו "מוגנים" בבועה של פרטיות שנוצרת בזכות דלתות הפח וחלונות הזכוכית של המכונית הפרטית שלנו, נדמה שאנחנו נוהגים באגרסיביות כלפי מי שנמצא לצידנו. לעומת זאת באירועים שאוזכרו נוצרו תחושות של זהות קולקטיבית, שייכות לאומית ואף כבוד הדדי בזכות האינטראקציה הלא מתווכת בין אנשים.

ברור לי שמאחורי האירועים הללו עומדים כוחות עמוקים ורחבים; הון, שוק ולאומיות המבססים את אחיזתם בחיי היום-יום באמצעות "טקסים שכאלו" ויוצרים אלטרנטיבה חילונית לקהילות הדתיות שהיו נהוגות במאות ה-18 וה-19. עם זאת, למרות שהקולקטיביות מונעת על ידי מניעים מסחריים או פוליטיים, היא מספקת למשתתפי האירוע דרך שונה להסתכל על המרחב העירוני, שמלווה בתחושת שייכות שרבים כמהים לה. גם הידיעה שמדובר באירוע חד-פעמי יוצרת תחושה ש"לא כדאי להרוס את הרגע" בזוטות. ייתכן כי אלו הגורמים ליחסים החברתיים האחרים שנוצרים במרחב.

סך הכל ההשהיה הזמנית של כלי הרכב מהכבישים היא כלי זול וקל ליישום במיוחד כאשר הוא מיושם בקנה מידה מקומי וקטן. מעניין לחשוב האם הרשות יכולה לרתום כלי זה לטובת אירועים מקומיים שיקרו בתדירות גבוהה יותר (ולא רק לאירועים עירונים או לאומיים בטקסיות גבוהה). הבלתי אמצעיות שבמפגש תסייע אולי ביצירת קשרים בין אישיים ותוך קהילתיים, ותפיג ולו זמנית את הבדידות של האדם החילוני המודרני.

לקריאה נוספת:

– "מרחב ציבורי למכירה", מאת כרמל חנני

– "הישרדות במרחב הציבורי", מאת ענבל קידר

– "מדרכה להשכיר", מאת אלדד שילה

– "החניון כמשל", מאת טלי חתוקה