על מה מעידים הסימנים של שינוי הבלוק על ידי דייריו? איזו משמעות יש לצורות החדשות המתפתחות על מעטפתו בהקשר של מושג הביתיות? חקירת הארכיטקטורה כמערכת סמיולוגית חושפת את השימושים היומיומיים, הסימבוליים והאידיאולוגיים המקודדים בבלוק המגורים.

פרויקט השיכון הציבורי בישראל יצר סביבות מגורים בעלות מאפיינים אסתטיים ופונקציונליים ייחודיים. קנה המידה העצום של הפרויקט ותפוצתו בכל רחבי הארץ הפכו במהלך השנים את המאפיינים הללו לחלק מהנוף הארכיטקטוני והחברתי של ישראל, עד כי איננו מבחינים בהם עוד: מבטנו רגיל אליהם כמו לבבואתנו במראה. כ-60 שנה עברו מאז שיאו של הפרויקט הישראלי ועד ימינו. צורתו המקורית של הבלוק, המושתתת על עיקרי האדריכלות הבינלאומית של תחילת המאה ה-20, עברה תהפוכות וטלטלות. מסביבנו ערים ושכונות של בניינים מגובבים, מטולאים, מעוותים. סביבות כאוטיות המשקפות לכאורה את כשלון האידיאולוגיה שכוננה אותם.

ברשימה זו, באמצעות כלים סמיולוגיים, אני מנסה לענות על השאלות: על מה מעידים הסימנים של שינוי הבלוק על ידי דייריו? איזו משמעות יש לצורות החדשות המתפתחות על מעטפתו בהקשר של המושג הבסיסי של כל מבנה מגורים: הביתיות. במוקד הרשימה עשרה צילומים של חזיתות בנייני מגורים בשכונת הדר יוסף בתל אביב. כל הבניינים המצולמים הם בעלי תבנית מקורית זהה, ולכן השוני הרב במצבם הנוכחי נובע מתוספות ושינויים שבצעו הדיירים, ללא ארכיטקטים, במהלך השנים. שינויים אלו, הם המערכות הסמיולוגיות החדשות חורגות משדה הארכיטקטורה הקלאסי ועונות לדרישות החברתיות המתפתחות.

למושג ארכיטקטורה ברשימה זו משמעות רחבה: הוא מתייחס לכלל התופעות המופיעות במבנה הבלוק: גם הבניין כפי שהוא תוכנן ונבנה וגם השינויים והאלתורים שדייריו ביצעו בו. במושגים סמיולוגיים, שני מישורים אלו, המקורי והמאולתר, מוגדרים כ"לשון" ו"דיבור" בהתאם. בבלשנות, הלשון היא המכלול השיטתי של המוסכמות החיוניות לתקשורת. היא נטולת מניע, שרירותית, מערכת חוקים מופשטת וטהורה, מושלמת והגיונית. הלשון מבוססת על אמנה קבוצתית, נורמה העולה על היחידים. הדיבור הוא ההבאה הקולית, המימוש היחידני של הכללים הלשוניים דרך מיון, צירוף והנכחה. צירופים באמצעותם הדובר יכול להשתמש במטרה לבטא את מחשבתו. בשפה, אין לשון ללא דיבור. הלשון איננה קיימת אלה בתוך הדיבור: הדיבור משקע את המטען התרבותי של הלשון בסובייקטים של קבוצה חברתית. באופן דיאלקטי, הדיבור איננו אפשרי ללא כללי הלשון, ללא ההסכמה החברתית על הקודים לתקשורת. לסיכום: בשפה, הלשון היא המכשיר והתוצר של הדיבור.1

השינויים שביצעו הדיירים, ללא ארכיטקטים, במהלך השנים, הם המערכות הסמיולוגיות החדשות החורגות משדה הארכיטקטורה הקלאסי. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב. מקרא בתחתית הרשימה (צילום: יואב מאירי)

השינויים שביצעו הדיירים, ללא ארכיטקטים, במהלך השנים, הם המערכות הסמיולוגיות החדשות החורגות משדה הארכיטקטורה הקלאסי. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב. מקרא בתחתית הרשימה (צילום: יואב מאירי)

במערכת הסמיולוגית של בלוק המגורים (צילומי חזיתות בלוק המגורים), הלשון היא הסגנון הבינלאומי על כלליו ומאפייניו והדיבור הוא החריגות (צירופים, תוספות, עיוותים) מהמתווה של הסגנון. אם כך, משמעות הסימנים תיבדק במרחב שבין הסגנון האדריכלי (כללי הלשון), לבין השימוש שעושים בו הדיירים (הדיבור). במרחב הזה נוצרות הווריאציות המייצרות את המשמעות הספציפית והעכשווית של המושג "בית".

הכללת האלתור (דיבור) כחלק משדה הארכיטקטורה חיוני לחקירתה כמערכת סמיולוגית. האיחוד בין "גבוה" לבין "נמוך" או "עממי" תחת קטגוריה אחת מאפשר לדון לעומק בתופעות המעצבות את סביבות המגורים ומשקפות צרכים, רצונות וחלומות של האוכלוסייה עבורה קיימת הארכיטקטורה. רק בדרך זו ניתן להעשיר את שדה הארכיטקטורה ולאפשר את הדיאלקטיקה המעגלית בין לשון ודיבור, ההשפעה ההדדית בין המתכננים לבין המשתמשים.

לפיכך, למרות הגישה המקובלת לראות את הארכיטקטורה ב- A גדולה במבנים שתוכננו על ידי ארכיטקטים או במבנים ורנקולריים שהוגדרו כנכסי תרבות על ידי קבוצת החלטה, ישנה חשיבות לאותן תופעות המודרות ממנה: ההתערבויות האישיות, הספונטאניות של דיירי הבלוק בסביבות מגוריהם. 

האיחוד בין ה"גבוה" לבין ה"נמוך" או "עממי" תחת קטגוריה אחת מאפשר לדון לעומק בתופעות המעצבות את סביבות המגורים והמשקפות צרכים, רצונות וחלומות של האוכלוסייה עבורה הארכיטקטורה קיימת. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב (צילום: יואב מאירי)

האיחוד בין "גבוה" ל"נמוך" או "עממי" תחת קטגוריה אחת מאפשר לדון לעומק בתופעות המעצבות את סביבות המגורים ומשקפות צרכים, רצונות וחלומות של האוכלוסייה עבורה קיימת הארכיטקטורה. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב (צילום: יואב מאירי)

ארכיטקטורה כצורת תקשורת

ארכיטקטורה היא מעשה של תקשורת. כל בניין מעביר מסרים על ידי יצירת אסוציאציות במוחו של המתבונן או המשתמש. תקשורת זו מתרחשת ללא קשר לכוונת האדריכל או מתכנן הבניין.2 הסמיולוגיה, תורת הסימנים, יכולה להבהיר את המנגנונים בהם בניינים נושאים משמעות.3 הסמיולוגיה שואפת לקרוא את כל התופעות התרבותיות כמערכות של סימנים, תחת ההנחה שתופעות אלו הן אכן אמצעי תקשורת בין בני אדם; בהתאם לכך, ללא ספק, אחד מהשדות החשובים ביותר היא הארכיטקטורה. לכאורה, הארכיטקטורה איננה מתקשרת, היא משמשת. לכן, אחת מהמשימות העיקריות של הסמיולוגיה היא למצוא את הקשר שבין שימוש לבין המסר התקשורתי (message).

הסימן הארכיטקטוני מאופיין על ידי המשמעות המקודדת (מסומן), שבקונטקסט תרבותי נתון, מוענקת לאובייקט הארכיטקטוני (מסמן). לדוגמה: דלת, צורתה עשויה להיות "מישור מלבני אנכי בפרופורציות של 1:3, עשוי מעץ ומחובר למסגרת היקפית המקובעת למחיצה קבועה על ידי צירים". הצורה המתוארת מצביעה (denotes) על "האפשרות לעבור דרך הדלת את המחיצה" על הבסיס של קוד תרבותי שהמתבונן מסוגל לזהות. זאת, למרות שייתכן כי לעולם אף אדם לא יעבור דרך הדלת הספציפית הזו ושהמתבונן לא ראה אף אדם מממש את פוטנציאל השימוש בה. משמעות השימוש המיידי של האובייקט מוענקת דרך דנוטציה: דרך הצגת פעולתו. בנוסף, ייתכן כי על דלת זו מגולפים סמלים של בית משפחת אצולה. אלו, מעידים על משמעותה הסימבולית של הדלת כדלת שאנשים מסוימים (חשובים, עשירים, חזקים) אמורים לעבור דרכה (ושוב: ללא צורך במעבר ממשי של איש אציל את הדלת). האסוציאציה הסימבולית מתרחשת בדרך של הסמלה, של קונוטציה, וכמו קודמתה הדנוטציה, תלויה בקודים ובקונבנציות.

כלומר, הסימן הארכיטקטוני מורכב ממסמן- דבר ממשי הניתן לחישה ולתיאור, וממסומנים- תוכן ומשמעות, המושלכים על המסמן בדרך של דנוטציה ושל קונוטציה. הסימן הארכיטקטוני מוגדר על ידי נוכחותו של מסומן שמשמעותו הדנוטטיבית היא הפעולה שהוא מאפשר ומשמעותו הקונוטטיבית היא האסוציאציה התרבותית הסמלית שהוא מעורר.4 התקשורת התמונה באובייקט הארכיטקטוני, המשמעות הארכיטקטונית, מתקיימת באמצעות הקודים הקושרים בין הממשי, הפיסי לבין השימושים המיידיים והסימבוליים שהאדם משליך עליהם.

הקודים (בארכיטקטורה) הם מערכות של חוקים, השולטים בהגיון הפנימי של סטרוקטורות משמעיות, העושים את קריאת הארכיטקטורה אפשרית.5 הקוד הארכיטקטוני (למשל "דלת") מקודד לקוד איקוני (צורת הדלת ואופן פעולתה) ומשמש לתקשורת. תהליכי הקידוד בארכיטקטורה שייכים לספירה של ההתנהגות החברתית. הם אינם מחייבים אימות אמפירי (גם דלת שאינה נפתחת תחשב כדלת) אלה מהווים מודלים סטרוקטורליים, קונבנציות המאוששות במשך ההיסטוריה על ידי שימוש החוזר בהן. 

הקודים (בארכיטקטורה) הם מערכות של חוקים, השולטים בהגיון הפנימי של סטרוקטורות משמעיות והעושים את קריאת הארכיטקטורה אפשרית. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב (צילום: יואב מאירי)

הסימנים המקודדים סמנטית בבלוק המגורים

1. שימושים מיידיים: הקטגוריה של שימושים מיידיים חובקת את מרבית היחידות הסינטגמטיות בארכיטקטורה. האובייקטים מציגים בצורתם את השימוש האפשרי בהם באמצעות קונבנציות של התנהגות.

פרקטיקות יומיום:

מעטפת הבניין היא האתר בו החלל הפרטיקולרי, האישי, מרומז על ידי סימנים המציגים את השימושים האינטימיים היומיומיים המתקיימים בו. אנשים מזהים דרך הסימנים את השימושים הללו ומבינים כי קיים קשר, מחויבות חברתית, בין האדם השוכן במבנה לבינם. סימני ההתנהגות מקבעים במרחב פרקטיקות יומיומיות הנתפשות בתרבות הישראלית כמאפיינות מגורים, ומצביעים עליהן.

רבים מהמסומנים שבסימני הפרקטיקות קשורים בגוף: אכילה, שינה, רחצה,  קישוט, בישום, מגע, עינוג. מאפיין זה איננו מקרי: הפרטי הוא המקום של הפנאי. הבית זה המקום בו הגוף החולה מבריא ונח, פתור זמנית מחובותיו החברתיים. הפרטי הוא המקום שבו יש לגיטימציה לבטלה ובהייה. בחברה המודרנית, ככל שהציבורי נעשה שקוף, המוצנע מתכנס לפרטי.  החצנתן של פרקטיקות המגורים בבלוק המגורים איננה ישירה: היא עוברת דרך המסננת של המהוגנות (decency) החברתית.6 המהוגנות היא מערכת של נורמות חברתיות המחזקת את הקשר החברתי ביו חברי הקבוצה באמצעות הגדרת מה מותר להציג ומה לא. סימני הפרקטיקות מרמזים על פעילויות מהוגנות, סטריאוטיפיות, קונבנציונליות של מגורים. מגוון פעילויות ומצבים של מגורים אינם עוברים את מחסום המהוגנות: עשיית צרכים, מין וביטויי מיניות, התנהגויות אובססיביות למיניהן. למרות ההחצנה של הפרטי ושל האינטימי, אין ביטוי לחריגות או לאקסטרווגנטיות. הביתיות לכן היא הקונבנציה של ביתיות. היא הביתיות ה"מותרת".

לדוגמה: דוד השמש הוא בסך הכל מיכל מתכת המחובר באמצעות צינורות ללוחות פח מצופים זכוכית והניצב על הגג (תיאור). כפונקצית סימן הוא מיד מזוהה כמיכל מים וקולטי שמש. זהו המסמן הפונקציונלי (דנוטציה). הקונוטציה הראשונית של דוד השמש היא רחצת הגוף. זהו המסומן מדרגה ראשונה (פונקציונלי אף הוא) המצביע על אידיאולוגיה (פוריסטית) של ביתיות.

לפני מספר שנים התגוררתי בדירה אשר ממנה נשקף חלון חדר הרחצה של הדירה ממול. בדירה זו התגוררה אישה שנהגה להתרחץ כעשר פעמים ביום. רק כעבור חודשים רבים במקרה נתקלתי באותה אישה ברחוב והבנתי שהיא זונה. הרחצה החריגה לא באה לידי ביטוי בסימני הביתיות המיידיים של דירת האישה. הביתיות הוגבלה על ידי הקונבנציה: הרחצה המסומנת היא סטריאוטיפית, נקייה ממיניות, מהיבטים בריאותיים ופסיכולוגיים של אקט הרחצה. הגוף מרומז באופן טהור, מרוחק, כללי. מהוגן.

מעטפת הבניין היא האתר בו החלל הפרטיקולרי, האישי, מרומז על ידי סימנים המציגים את השימושים האינטימיים היומיומיים המתקיימים בו. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב (צילום: יואב מאירי)

מעטפת הבניין היא האתר בו החלל הפרטיקולרי, האישי, מרומז על ידי סימנים המציגים את השימושים האינטימיים היומיומיים המתקיימים בו. שיכונים בשכונת הדר יוסף, תל אביב (צילום: יואב מאירי)

2. שימושים סימבוליים: אלו סימנים המצביעים על השתייכות המשתמש לקבוצה חברתית קונקרטית (משפחה) או מדומיינת (לאום) ועל מיקומו החברתי בתוך הקבוצה. סימנים אלו אינם בהכרח מעידים על ביתיות אך הם סימני ביתיות מותנים היוצרים קשרים עם יחידות סינטגמטיות נוספות. כך לדוגמה, בשכונת נווה שאנן שבתל אביב, הצבת דגל ישראל בחלון דירה איננה פרקטיקה של יום העצמאות בלבד. זו הצהרה על הסטטוס האזרחי והלאומי של דיירי הבית המבדיל אותם מהסביבה. אותו דגל על בניין ציבור משמעותו שונה בתכלית.

3. שימושים אידיאולוגיים: בארכיטקטורה, כל בחירה בתכנון או בביצוע האובייקט מכילה בתוכה את כל האופציות אשר לא נבחרו. במילים אחרות, ארכיטקטורה איננה רק עונה על צרכים, אלה היא קובעת את ההיררכיה ביניהם ואת האופן בו הדרישות נענות. ארכיטקטורה משקפת ומקדמת אידיאולוגיה לא רק על ידי תכנון ממוסד מ"למעלה", המבוקר על ידי המערכת הפוליטית השלטת (הבלוק המקורי), אלה גם על ידי הנכחת אופן המגורים הנראה לדיירים כ"נכון". האידיאולוגיה, באמצעות סימנים רב משמעיים ופתוחים לפרשנות, מערפלת את מקורותיו של הסימן ושוללת את השאלות על אמיתותו של המסומן. צורת המגורים היא תוצר תרבותי, שבמהלך ההיסטוריה נקבע על ידי קבוצות בחירה ואושרר על ידי הקהילה שוב ושוב עד כדי הבנתו כנורמלי: שכך טיבו של העולם ולא יכול להיות אחרת.

האידיאולוגיה השלטת בבלוק המגורים של ימינו (כמו בחברה הישראלית כולה) היא הקפיטליזם הליברלי, והערך המקודש על ידה בארכיטקטורה הוא הקניין הפרטי. הפרטי יוצא מתוך העולם הציבורי באמצעות גבולות מסוגים שונים: ויזואליים, פיזיים, קוגניטיביים – אלו הם סימני בעלות. סימני הבעלות הם המנגנון באמצעותו מתרחשת ההשתלטות של הפרטי על הציבורי. האסטרטגיות של ההשתלטות מגוונות: מחסימה פיזית של המרחב (קיטוע) כגון גידור, סירוג, מיסוך, להפרדה קוגניטיבית כגון "שתילת" חפצים מסמני בעלות (בימוי) ושילוט.

לסימני הבעלות מסומן נוסף חשוב: אוטונומיות או חופש פעולה. סימני הבעלות מעידים על היכולת של אדם לעשות (כמעט) כרצונו במרחב נתון. בעולם בו האדם כפוף יותר ויותר לסייגים חוקיים ונורמטיביים יש בהצגת העצמאות משום ביטוי של סוברניות האופיינית למרחבים פרטיים. גם כאן אנו רואים את פעולתה של המהוגנות: סימני הבעלות מייצגים את יכולתו של היחיד לפעול כראות עיניו, אך תמיד מתוך האינוונטר של ה"מותר" והמקובל. קשה לעלות על הדעת אדם המגדר את חצר ביתו בגדר תיל כמו בית כלא, או אדם החוסם חלונותיו במסמור קרשים לקיר.

תופעת ההשתלטות על המרחב הציבורי איננה מוגבלת לביתיות. ערך הקניין הפרטי בחברות האדם חורגת מתחום האינטימי והופכת ל"טבע": ניכוס הציבורי מתקיים בספרות המסחריות, העסקיות ובכל רובדי החברה והכלכלה. סימני הבעלות הם סימני ביתיות מותנים ברובם המקבלים את משמעותם מתוקף יחסם לסימנים אחרים בבלוק: הם הקשורים בקשרי ההשלכה. חשיבותו של הפרטי חורגת מההיבט האידיאולוגי. המרחב הביתי הוא המקום האישי, שלפי הגדרתו הבסיסית איננו המקום של אחרים. כאן, כל זר הוא משיג גבול אלה אם הוזמן להיכנס. וגם אם הוזמן, אנו מצפים שיידע (הזר) להתנהג לפי גבולות מסוימים ולשמור על מרחק ראוי. 

לסיכום, הצורות המופיעות על בלוק המגורים הישראלי מעידות סימולטנית על הקשר ההדוק שבין ארכיטקטורה לגוף האדם בהקשר של מגורים, ועל תהליכי העומק התרבותיים המתחוללים בחברה הישראלית. לנגד עינינו מתפתחת שפה אדריכלית מורכבת דינמית ועשירה, המייצרת סביבות מגורים בעלות אפיונים מובהקים וערכים הראויים לציון. הבנת הסימנים, מקורם ומשמעותם ופיענוח התחביר הקושר בניהם ובינם לבין הבניין המקורי, עשוי להציע אסטרטגיות חדשות לאבולוציה של אדריכלות המגורים המודרנית בישראל.

*לעיון בחומר ניתוח גרפי נוסף לחצו כאן להורדת הקובץ

**על המחקר האמפירי:

קורפוס העבודה הוא 10 צילומים של חזיתות בנייני מגורים בשכונת הדר יוסף בתל אביב. כל הצילומים צולמו במהלך בוקר אחד. שלבי תהליך המחקר: (א) קביעת הקורפוס וצילומו (בבוקר אחד), ו-(ב) מציאת החריגות מהתבנית המקורית ותיוג הסימנים הללו בכל בניין ובניין על פי קריטריונים פיזיים בסיסיים וגלויים:

קוד קטגוריה
נפחים
B פתחים
C מעברים
D קירוי
  ריצוף
F קירות
מסגרות\נגרות
עטיפות
I    צבע\טיח
J חיפויים
K אינסטלציה\חשמל \גז  
L    הריסה
אמצעי זיהוי
N מערכות טכניות
P גינון
   קישוטים
Q מבנים מנותקים
R חיזוקים הנדסיים
S פסולת
T מכונות
V מסתורים

1- תאור הסימנים השונים לפי צורתם ללא קשר לתפקידם, כדנוטטורים.

2- ציון השימוש הראשוני של האובייקט המסומן על ידי צורתו דרך קודים : טכני (ט), תחבירי (ת) וסמנטי (ס).

3- חלוקה של הקוד הסמנטי על פי קריטריונים

– מיידיים (B)

– סמבוליים (P)

– אידיאולוגיים (C)

7-  ציון הקשרים של הסימן עם סימנים אחרים וקיטלוג טיבם של הקשרים הללו.

methodology

 

  1.  R. Barthes, Elements de Semiologie, Seull, Paris, 1964.
  2.  N. Pevsner, A History of Building Types, Thames and Hudson, London, 1976
  3.  אמנם בתחילה, עסקה התיאוריה הסמיולוגית בבלשנות ובחקר השפה, אך כבר בכתביו של פרדיננד דה סוסיר מופיע הרצון להרחיב את גבולותיה למערכות משמעיות מחוץ לשפה. סוסיר טען כי בני אדם מתקשרים דרך אוכל, ביגוד, טקסים וכי הבנת הדרך בה תקשורות אלו מתקיימות, מחייבת פיתוח מדע כללי של סימנים. רולנד ברט המשיך את פועלו של דה סוסיר וחיפש את הקשר שבין המנגנונים להעברת מסרים בשפה לאלו במערכות משמעיות נוספות (שם). לדעתו של ברט, ככל שנוכחות אמצעי התקשורת ההמוניים בחברה המודרנית גוברת, כך עולה החשיבות של פיתוח שיטה מדעית לבקרה על המסרים המועברים דרכה ועל המנגנונים בהם נוצרים המסרים. מבט ביקורתי על מנגנוני הפצת הידע, הוא חיוני להגבלת כוחה של האידיאולוגיה והשימוש שהשלטון עושה בה.
  4.  U.Eco, Functionalism and Sign: The semiotics of Architecture, The City and the Sign, M. Gottdiener and A.Lagopoulus (eds), New York, Columbia University Press, 1986.
  5.  הקודים ממירים את האובייקט הארכיטקטוני לרעיון של האובייקט, למודל, לטיפוס, לדבר שאיננו קיים באופן קונקרטי אלה מבוסס על האפשרות לזהות אותו כתופעה (המכילה אובייקטים רבים נוספים המשתייכים לאותו טיפוס). המודל או הטיפוס פועל כך שאנו מזהים את האובייקט כשייך לקטגוריה גם אם אין בו השימוש שהגדיר אותו כשייך לאותה קטגוריה.
  6. Michel de Certeau ,Luce Giard, Pierre Mayol, The Practice of Everyday Life, Volume 2:Living and Cooking,University of Minnesota Press, 1998.