רובים ושושנים

הפרבר האמריקני נחשב בטוח. אז למה דווקא בו מתרחשים אירועי אלימות קשים?

שכונת Bethesda, פרבר ירוק במרילנד, ארה"ב. צילום: ערן אלדר

שכונת Bethesda, פרבר ירוק במרילנד, ארה"ב. צילום: ערן אלדר

  מסע הרצח המזעזע שאירע בעיירה ניוטאון (Newtown) בארה"ב העלה לדיון בסדר היום הציבורי שני נושאים עיקרים: הקלות הבלתי נסבלת בה כל אזרח יכול להשיג נשק ולהשתמש בו וביקורת על התרבות האמריקאית המקדשת אלימות. אך מה לגבי סביבות המגורים בהם אירועים אלו מתרחשים?

מאז סוף שנות השמונים, בממוצע אחת לשנה מתרחש אירוע כזה בארה"ב.  לרוב זה קורה בבתי ספר או מוסדות חינוך בפרברים לבנים של בני המעמד הבינוני-הגבוה. הרצח המפורסם מכולם אירע בעיירה קולומבין שבקולרדו בשנת 1999. המקרה תועד בסרט של מייקל מור "באולינג לקולמביין" והעלה נושאים רבים ביניהם נידוי חברתי, אלימות בטלוויזיה ובאינטרנט, שימוש של בני נוער בתרופות. כשצפיתי בסרט לראשונה לפני מספר שנים לא יכולתי להפסיק לחשוב על הקשר בין סביבת המגורים הפרברית ותחושת ה"אחרות" הכל כך עמוקה של שני הרוצחים, כפי שמצטיירת בסרט.

כביכול היינו מצפים שאירועים מסוג זה יתרחשו בערים גדולות. הן כאוטיות, צפופות, אינטנסיביות, אלימות. אולם יתכן כי בעיר, זירה של קונפליקטים תמידיים, הסכנה גדולה יותר וגם המודעות ולכן קיימים מנגנוני הגנה המונעים מאירועים כאלו להתרחש, בניגוד לפרבר הנתפס כבטוח ושקט. יחד עם זאת הסבר זה אינה ממצה משום שהתופעה של אלימות בפרברים חוזרת על עצמה בתדירות גבוהה בסביבות פרבריות דומות.

הפרבר מתאפיין בבניה של בתים צמודי קרקע, בצפיפות נמוכה ובתלות בלעדית ברכב הפרטי. צורת יישוב עירוני זו התפתחה בצורה אינטנסיבית בארה"ב ובקנדה לאחר מלחמת העולם השנייה. צמיחה כלכלית אפשרה למעמד הביניים ולחיילים משוחררים רבים להתרחק מהכרך הסואן והמנוכר ולהתיישב מחוץ לעיר ביישוב קטן יותר או בשוליה, אך בזיקה לה. החל להתפתח קשר של יוממות בין הפרבר והעיר המבוסס על מערך רכבות מפותח ותלות גבוהה ברכב פרטי, כאשר מקומות העבודה נותרו בערים אך הבית, המשפחה והילדים בפרבר.

הפרברים משקפים יותר מכל את תרבות המגורים האמריקאית ומבוססים על עיקרון של דמיון והומוגניות. כביש רחב ידיים, גדר לבנה, שושנים אדומות, מדשאה, חצר אחורית, מכונית גדולה במוסך צמוד, בית צמוד-קרקע עם רעפים, החלום האמריקאי בהתגלמותו. התכנון הינו חזרתי, קופסה ועוד קופסה מונחות ברווחים קבועים על משטחים ירוקים. הכול נראה אותו דבר. גם המשפחות המתגוררות בתוך אותן קופסאות דומות זו לזו מבחינה אתנית, כלכלית, שכבת גיל, דת, סטאטוס, ערכים. בסביבה כזו קשה מאד להיות יוצא דופן. "האחרות" הרבה יותר בולטת ומוקצנת, בניגוד לעיר המציגה סביבה הטרוגנית היודעת להכיל סוגים וקבוצות שונים של אנשים ומאפשרת כמעט לכל אחד להביע את עצמו בין אם הוא שחור או לבן או ממוצא אתני אחר, דתי או חילוני, פנקיסט, גותי, היפסטיר או סתם קצת מוזר. סביבות הומוגניות מובילות למצב של קיפאון, התבדלות, סגירות וחוסר קבלה של כל מי ש"אחר".

חוקרים רבים ניסו לשרטט את פרופיל הרוצח אך ללא הצלחה. לא ניתן להצביע על  גורם ישיר המוביל אדם לפעול בצורה כה קיצונית ונפשעת. לחברה ולתרבות האמריקאית הרוויה באלימות ומקדשת את הזכות של כל אדם לשאת בנשק השפעה עצומה אך גם לסביבה ולמקום. אלו לא נושאים מנותקים אלא שזורים זה בזה. חברה הומוגנית היא אינה אך ורק תוצר של תכנון פיזי, אך יחד עם זאת, אין לבטל את כוחו של התכנון בכינונה וחיזוקה של חברה הנעדרת כל סובלנות כלפי ה"אחר".