האם ניתן לתכנן דיור המוני מבלי ליפול לאחידות ושכפול גנריים? המקרה של שכונת בייקר בניוקאסל, בצפון אנגליה, מציג את המורכבות של אספקת פתרונות דיור המוניים ללא זניחת היצירתיות ושיתוף הקהילה.

Byker

ניסיון לייצר "כפר אורבני" ולא רק לספק פתרון מגורים. שכונת בייקר. (צילומים, מימין למעלה בכיוון השעון: Ned Trifle, Phil Thirkell, kaysgeog אתר flickr)

במהלך השנים יצא שם רע לשיכון הציבורי. פרויקטי דיור להמונים ביקשו לפתור בעיה סוציאלית, אבל לעיתים קרובות עשו זאת תוך היענות לציווי "מינימום עלות, מקסימום יעילות". אך האם ניתן לתכנן דיור לרבבות תושבים ויותר — תחת פטרונות ממסדית, עם הגבלות תקציביות, ולוח זמנים דוחק — ולהצליח להימנע מסטנדרטיזציה? זו בהחלט משימה מאתגרת. לכן אין פלא מדוע מדיניות השיכון הציבורי ברחבי העולם אימצה את הגישה הפונקציונליסטית הרואה בבית "מכונת מגורים", הנענית לחוקי היעילות. המאמץ, כמו גם היומרה, לתכנן פתרונות דיור אוניברסליים המתאימים לכל מקום והקשר, גרמו לשעתוק של דירת השיכון הסטנדרטית בכל העולם. נדיר למצוא דוגמאות לשיכון ציבורי המדגיש את המקום של הדייר ומתרחק מאחידות צורנית. מקרה מעניין של שיכון ציבורי מסוג זה הוא פרויקט שכונת בייקר בניוקאסל-על-נהר-הטיין, בתכנון האדריכל ומתכנן הערים הבריטי-שבדי ראלף ארסקין.

בשנות ה-50 הוכרזה שכונת בייקר בניוקאסל כלא ראויה למגורים. השכונה הוותיקה היתה בנויה כגריד רחובות עם בתים מהתקופה הוויקטוריאנית, אותם אכלסו בעיקר עובדי המספנה הסמוכה. ב-1968 ארסקין הוזמן על ידי מועצת העיר לתכנן מחדש את השכונה לאספקת כ-3,000 יחידות דיור. ארסקין התחייב בפני מועצת העיר לתכנן מתוך שיתוף פעולה והיכרות עם התושבים וצרכיהם, תוך שמירה על המסורת והמאפיינים של השכונה, שיכון מחדש של תושבי השכונה המקוריים, ושבירה מינימלית של קשרים משפחתיים וקהילתיים קודמים. כוונות אלו פתחו פרק מרתק ולא אופייני של פרויקט שיכון ציבורי. הבנייה נמשכה לאורך שנות ה-70 והוקפאה בשנות ה-80, בעקבות השינוי במדיניות הרווחה בבריטניה.

ארסקין בקש לייצר בבייקר "כפר אורבני" ולא רק לספק פתרון מגורים. מקור ההשראה שלו היה העיירות מימי הביניים על מגוון תפקודיהן. כך למשל, שולבו בשכונה, בין מבני המגורים, חללים עבור חנויות, פעוטונים ופאבים. סוגים וגדלים שונים של חללי מגורים הוצעו לדיירים, והתאימו לצרכיה של קהילה מגוונת, בודדים ומשפחות. בנייני המגורים תוכננו בתשעה מקבצים סביב חצרות משותפות בחלקים השטוחים של בייקר (במקור תוכננו 11 מקבצים). במורד הגבעה נבנו בתים טוריים, המסודרים לרוב על קווי הגובה של הגבעה. כך נהנים כל הבתים מנוף הנהר, משמש ומאוויר. בקרב בתי המגורים יצר ארסקין מגוון צבעוני תוך תשומת לב יוצאת דופן לפרטים. לכל יחידת שכונה אפיון צורני משלה, עם וריאציות בעיצוב הבית, בצבע ובחומר, שמשווה לה ייחוד וזהות, ומקל על ההתמצאות בשכונה. צבעי המעקות, המרפסות והדלתות עזים ומגוונים, ובשילוב הגגות הכחולים נוצר אפקט עליז מכל נקודת מבט. תנועת המכוניות הוסטה לכבישים היקפיים, ודגש ניתן לרווחתם של הולכי רגל, ולפיתוח של מרחבים בטוחים למפגש, משחק ומנוחה.

סימן הזיהוי הבלתי מעורער של השכונה הוא "הקיר" – בלוק דירות ארוך, שתוחם מצפון את מקבצי המגורים הנמוכים. גובה הבלוק נע בין 3 ל- 12 קומות, ותפקידו היה לגונן מפני רוחות צפוניות מהאוקיינוס, ומרעש המכוניות של כביש מתוכנן (אשר במקומו הונחה מסילת רכבת קלה). בניין הדירות, שזכה לכינוי בייקר וול, הפך לסמל האיקוני של השכונה, המפריד ומייחד אותה מן העיר. בצורתו המתפתלת והאורגנית ובדגמיו הצבעוניים, בייקר וול מהווה אלטרנטיבה מרשימה וייחודית לשיכונים האחידים שהעמידו מדינות הרווחה.

13219885495_db283c5899_o

צורה מתפתלת וצבעוניות מגוונת — אלטרנטיבה ייחודית לשיכונים האחידים. "הקיר" בשכונת בייקר (צילום: kaysgeog אתר flickr)

13220233484_016530cce2_o

הסמל האיקוני של השכונה. "הקיר" בשכונת בייקר (צילום: kaysgeog אתר flickr)

אלמנט מרכזי נוסף בתכנון של בייקר היה הגינון. לפני השיקום היתה השכונה עירומה מצמחיה. אדריכלות הנוף האינטנסיבית שנכללה בשיקום נועדה לשוות למקום מראה כפרי, ולרומם את רוח הקהילה. בזמן הבנייה הוקמה באתר משתלה, ודיירים עודדו לקחת צמחים (בחינם) ולהשתתף בטיפוח סביבתם. בנוסף, לכל בית מגורים יועדה גינה, ולכל דירה בבניין הקומות נבנו מראש אדנית גדולה וספסל ליד דלת הכניסה, כתחליף לגינה פרטית. גם שובכי ציפורים שולבו בחלק מהמבנים כבר בשלב התכנון, מתוך מחשבה על התחביב האנגלי הטיפוסי. הגינון והשובכים הם דוגמאות מעניינות להנדסה חברתית והטמעת נורמות באמצעות המרחב הבנוי.

ניכר, שעיקר המאמצים של ארסקין הוקדשו לטיפוח ערך הקהילתיות ועידוד השיטוט והמפגש באמצעות גינות ציבוריות בהן פזורים ספסלים ושולחנות רבים. שבילי הליכה וגשרים עיליים מחברים ומקשרים בין המבנים, ומעל 60 מועדוני תחביב וסדנאות פזורים ברחבי השכונה. מדובר בחללים בגדלים משתנים שאת ייעודם אמורים לצקת המשתמשים באופן התואם את הזמן והחיים במקום.

Byker Wall Triptych

לכל בית מגורים יועדה גינה, ולכל דירה בבניין הקומות נבנתה מראש אדנית גדולה. שכונת בייקר (צילום: George Rex אתר flickr)

בעוד קידום של פרויקט פרטי מכתיב באופן טבעי דיאלוג עם המשתמש העתידי, נדיר למצוא פרויקטים ציבוריים גדולים, שנרתמים לפוגג את אנונימיות המשתמש, לעודד מפגש ושיחה ולאתגר את  הסטנדרטיזציה התכנונית והאדריכלית. ארסקין נקט במספר צעדים משתפים שעודדו היכרות ושיח מתמשך בין המתכננים לדיירי השכונה. אחד המהלכים המקוריים של ארסקין היה מיקום משרדי התכנון והביצוע של הפרויקט בלב השכונה. במשרד הונהגה מדיניות דלת פתוחה, כך שהאוכלוסייה המקומית קיבלה הזדמנות לפגוש את מובילי החשיבה והתכנון של הפרויקט, להעלות הצעות והערות, להשפיע על דעתם ולדון על חששותיהם ושאיפותיהם. צעד חריג זה נועד לפוגג את הילת המסתורין והחשדנות המלווה את תהליך התכנון האדריכלי ולקדם דיאלוג ישיר.

עם תחילת העבודה באתר נעשתה תכנית פיילוט עם קבוצה ניסיונית של 40 משפחות לערך. המשפחות הוזמנו למפגשים עם צוות התכנון, התוודעו לתכניות ועודדו להציע רעיונות. לאחר שיכון קבוצת הפיילוט ירדה האינטנסיביות של התכנון המשתף. אמנם נעשו ניסיונות של משרד האדריכלים לקיים דיונים פתוחים עם כלל תושבי השכונה, אך הם נכשלו ברובם. עדות מאכזבת זו אודות מגבלות השיתוף בתכנון, מנוגדת להצהרת הכוונות הראשונית של ארסקין. אמנם ארסקין הפך בעיני הציבור לסמלה של התנועה לאדריכלות קהילתית, הדוגלת בתכנון משתף ואקטיביסטי, אך למעשה הוא נבדל מתנועה זו במידה רבה. לכן, ככל הנראה, עוררה פעולתו בבייקר ביקורת כה יוקדת בחוגים אלה ממש. לדידם, ארסקין היה שליח הממסד, שהשתמש ברטוריקה הלוקלית והרציונל הקהילתי כאמצעי להנדסה אזרחית ולא ככלי להעצמת ושיתוף הציבור. לדעתם, רבות מפעולותיו נבעו מחזון אישי, אסתטי וחברתי, שהונחת באופן פטרוני על קהילת בייקר.

5415886562_1fc4348753_o (1)

גם המבקרים הקולניים ביותר מסכימים שחזונו הצורני והפונקציונלי של ארסקין יצר סביבת מגורים ייחודית. שכונת בייקר (צילום: Ned Trifle אתר flickr)

לדעת רבים, ארסקין נכשל בשתי המשימות אליהן התחייב מלכתחילה: חיזוק מעורבות הדיירים בעיצוב מגוריהם וניסיון לשמר את הקהילה הקיימת. עם זאת, גם המבקרים הקולניים ביותר מסכימים שחזונו הצורני והפונקציונלי של ארסקין יצר סביבת מגורים ייחודית. כבר עם בנייתו, פרויקט בייקר נודע כפנינה אדריכלית, וזכה לשבחים על תכנון ורנקולרי, מותאם למקום, לאקלים ולצרכי התושבים. לאחרונה השכונה אף הוכרזה כאתר מורשת בריטי המיועד לשימור.

למרות זאת, ההכרזות על כישלון הפרויקט מבחינה חברתית, הפכו שכיחות. המבקרים מצביעים על נטישת התושבים הוותיקים ועל העמקת העוני, המצוקה והניכור בשכונה. בעיני אחרים, הדרדרות התחזוקה בשכונה והזנחת המרחבים הציבוריים הם עדות נוספת לכישלון הפרויקט. הביקורת החריפה ביותר נמתחה דווקא על ידי הדוגלים בתכנון משתף. מבחינתם הדיון בבייקר על טובת הציבור נעשה, כרגיל, הרחק מעל לראשו. אפילו ארסקין עצמו הגדיר את עבודתו בבייקר כשילוב של  "a bit of poetry and social engineering". כיום, הגדרה כה מפורשת מפי מתכנן יכולה לגרום לרבים לנוע בחוסר נוחות. המונח "הנדסה חברתית" אינו תואם, כביכול, את השיח הפוסט-מודרני וההיפר-אינדיבידואליסטי של ימינו. במבט היסטורי, היעדים הקהילתיים של בייקר, והיצירתיות הרבה שהושקעה במימושם, מהווים דוגמה לערכים שהניעו את אדריכלות השיכון הציבורי בשלהי מדינת הרווחה. בעידן של הפרטה והתנערות הרשויות (והאדריכלים בעקבותיהן) מאחריותם על רווחת האזרחים, פרויקט כמו שכונת בייקר נראה אוטופי ואנכרוניסטי בו בזמן. קשה להאמין שכל כך הרבה מחשבה, תשומת לב ופואטיות צורנית הושקעה במשכנות עוני.

האם פרויקט בייקר נכשל? תלוי את מי שואלים. השכונה חיה ונושמת, סופגת דברי הלל וגנאי על במות אקדמיות ובטוקבקים כאחד. השאלה האמיתית היא האם יש מקום לבחון ולקדם פרויקטים מסוג זה גם היום? פרויקט בייקר, על אף פגמיו, מציג ניסיון אמיתי לתת מענה סוציאלי לאלפים, תוך קשב לצרכי הקהילה ולאינדיבדואלים בתוכה. האם ניתן לקדם את פרויקט מסוג זה היום? האם יש מקום לפרויקטים כאלו בישראל? האם זהו מתווה העשוי להיות פתרון לדיור בר השגה? ברור כי שאלות אלו חייבות בדיקה מעמיקה אבל אין ספק כי כיום עם העלייה במחירי הדירות והרצון לקידום של מגוון אורחות חיים, בקרב צעירים ומבוגרים כאחד, יש צורך בקידום של סביבות מגורים חדשות ויצירתיות כמו המקרה של שכונת בייקר.

* תודה לד"ר רועי קוזלובסקי על ההיכרות עם פרויקט בייקר וההנחייה הנלהבת.

להרחבה:

בלוג מצולם של תושבי השכונה

פרויקט צילום של שכונת בייקר מהתקופה לפני השיקום וכיום

פרויקט צילומים של ה-BBC המציג את שיקום השכונה

לקריאה נוספת:

– "ניסוי וטעייה", מאת מיכאל יעקובסון

– "החיים בתוך משבר דיור", מאת רוני בר

– "ברשות הציבור", מאת מתן סעד

– "תכנון בין ניכוס להסדרה", מאת יואב זילברדיק