שיעור מולדת

מדוע לא רוצים התלמידים בכפר א-רמאדין ללכת לבית הספר? קסאב, אחד התושבים, בשיחה על מצוקות הילדים.

2012-12-21 10.46.11

סימנים קטנים מעידים שזהו בית ספר. כיתת לימוד בכפר א-רמאדין. צילום: הילה לוטן

בית הספר של הכפר א-רמאדין, ליד קלקיליה, ממוקם בחלק העליון של הכפר, על פיסת קרקע ששוטחה, כוסתה באספלט שחור וגודרה ברשת. שלושה אוהלים משמשים ככיתות לימוד. עמודי ברזל מספקים את הקונסטרוקציה וביניהם יריעות ברזנט לבנות שלא באמת מספקות הגנה מפני השמש והרוח. כתמי רטיבות על הרצפה מעידים שגם הגשם מצליח לחדור לתוך המבנים.

סימנים קטנים מגלים שזהו בית ספר: לוח מחיק, פוסטר עם אותיות האלף-בית בערבית שלצידן ציורים של חיות ופירות, כמה חוברות לימוד המונחות בפינה. מילים שנכתבו בקפידה על בריסטול צהוב נתלו על חוטים לאורך החלל ובובות של טלטאביז נקשרו פה ושם לעמודי הברזל, אולי כדי לשמח במעט את התלמידים. באחת הכיתות תלויים זה לצד זה ארבעה ציורי ילדים: גמל ליד עצי תמר, זחל שהופך לפרפר, שקיעה בתוך ים. הציור הרביעי מציג בית באופן בו ילדים, כנראה בכל העולם, מציירים בית. כזה עם גג משולש, עצים ושמש.

בבית הספר לומדים 25 תלמידים, מכיתה א' עד ג'. המקום מופעל על ידי הרשות הפלסטינית אבל הוקם על ידי התושבים עצמם לפני כשלושה חודשים כדי לחסוך מהילדים את המעבר במחסום הניצב בין הכפר לבין בית הספר. הכפר ממוקם במה שמוגדר כשטח C, במובלעת שיצרה גדר ההפרדה. התוואי של הגדר מתפתל באזור זה כדי להשאיר את אלפי מנשה ברצף טריטוריאלי עם מדינת ישראל, אך הפיתול בגדר השאיר מעברה המערבי גם כ-500 פלסטינים, בהם גם את 300 תושבי הכפר א-רמאדין. כמו במקרים רבים אחרים, לקווים המשורטטים על מפות יש השפעה על חיי היומיום ובא-רמאדין משפיע הקו על כל תחומי החיים, החל מעריכת קניות ועד לגישה לשירותי רפואה. אולי יותר מכל הוא משפיע על התלמידים.

"קשה להם והם הגיעו למצב שהם לא רוצים ללכת לבית הספר", מסביר קאסב, אחד התושבים, קבלן בנייה במקצועו. "אנחנו דוחפים אותם בכוח לבית הספר. הם לא רוצים, מהפחד, מההמתנות ומהבדיקות ומכל הבלגן שהם חווים בכל יום, פעמיים ביום. אז אמרנו שאם אנחנו לא נעשה משהו אז אף אחד לא יעזור, ובנינו את המקום הזה. אתם רואים שמאוד קשה ללמוד כאן. לא קל. גם בגשם וברוח וגם בקיץ בחום. בקיץ הוא חם  ובחורף הוא קר."

מכיתה ד' ואילך הילדים אמורים לעזוב את בית הספר המאולתר שבכפר וללכת ללמוד בכפר סמוך, מעבר לגדר. ההתמודדות היומיומית עם המחסומים, טוען קאסב, גורמת לחלקם לפרוש מהלימודים. הבנות עוזבות את בית הספר כבר בגיל 13, "כי ההורים שלהן לא רוצים לשלוח אותן למחסום עם כל הטרטור הזה", מסביר קאסב. רק בשנה שעברה עזבו את בית הספר 14 תלמידים מגיל 11 עד 15. ילדים שנפלטים מהמערכת נשארים בלי תעסוקה.

"הכפר הזה נמצא בערך שמונה שנים בתוך גדר מארבעה כיוונים", אומר קאסב, "בשביל לצאת מהכפר אנחנו נבדקים ובשביל לחזור בחזרה אנחנו נבדקים כאילו אנחנו באים מחוץ לארץ ונכנסים למדינה שניה. אפילו יותר קשה. כל החיים שלנו הם בלתי נסבלים, מכל הבחינות. אם אנחנו צריכים להכניס אורח לפה זה סיפור. אם אנחנו צריכים להכניס קרוב משפחה, אפילו מדרגה שנייה, אתה צריך לעבור את התהליך של כל האישורים וכל הבקשות ולפעמים אין הסכמה להכניס. גם כשיש חתונה אף אחד מחוץ לכפר לא משתתף איתנו, למרות שיש לנו קשרים מחוץ לגדר. בקיצור החיים שלנו בדיוק כמו בבית סוהר. זה ממש כמו בית סוהר גדול עם גדר מסביב."

התכנון, או אותו קו על מפה, משפיע על ההתנהלות היומיומית, השגרתית, הרגילה. הוא משפיע גם על האוביקט עצמו, ובמקרה זה על בית הספר שגם נגדו עומד צו הריסה. אבל אולי יותר מכל הוא מעצב תודעה, ובמקרה זה את התודעה של דור העתיד.

* הביקור בכפר א-רמאדין נערך במסגרת סיור שעסק בתכנון מעבר לקו הירוק ואורגן על ידי קבוצה של מתכננים וסטודנטים מהטכניון.