מי דמיין שהררי השלג, שכיסו את ערי החוף המזרחי בארה"ב, יספקו שיעור חשוב על השלטון המקומי בימינו – על אחריותו כלפי תושבים, הפרטת המרחב והאופן שבו ריבוד אתני נשזר בכל אלה? שיעור בפוליטיקה של העיר.

"אני חוששת", אמרה לי השכנה לפני כחודש. "מזג האוויר האביבי והחם יחסית יתחלף בחורף קשה". מה אני יודע על חורף בחוף המזרחי של ארה"ב? לפחות לא קר כמו שהבטיחו לי. מי דמיין שהאופוריה האביבית תתחלף בסופה בלתי צפויה בעוצמתה ובכמויות השלג שתביא עמה? מאז 1922 לא ירדו כאלו כמויות של שלג. מי דמיין שהררי השלג יספקו שיעור חשוב על השלטון המקומי בימינו, אחריותו כלפי תושבים, הפרטת המרחב ועל האופן שבו ריבוד אתני נשזר בכל אלה? ידיים מיובלות ושרירים תפוסים, כמו היינו עובדי כפיה, הם אקורד הסיום של שיעור זה, שיעור בפוליטיקה של העיר.

שישי אחה"צ, 22 בינואר, פתיתי שלג ראשונים. הבנים שלי, לשונות משורבבות כלפי השמיים, מנסים ללכוד שלג. יחד עם אחותם הגדולה מתכננים בובת שלג. הם עוד לא יודעים שמחר, יחד עם חברים מהרחוב, הם יבנו איגלו. בשבת בבוקר הכל לבן. בקושי רואים את המכוניות ברחוב. בערב השלג כמעט פסק. כל השכנים ברחוב, מצוידים באתי שלג, החלו במלאכת הפינוי. מהר, כל עוד השלג רך ואוורירי קל לפנות אותו. אבל לאן? איך מתמודדים עם כמות כזו של שלג? שבת, ראשון. כולם בחוץ, בכל גיל, חופרים, חוצבים, מזיזים, ודוחפים – שלג. המון שלג. מחר, יום שני. יום עבודה. את השלג מסביב למכונית חייבים לפנות.

בשבת בבוקר הכל לבן, חייבים להתחיל במלאכת הפינוי (צילום: ארז צפדיה)

בשבת בבוקר הכל לבן, חייבים להתחיל במלאכת הפינוי (צילום: ארז צפדיה)

ג'ון קרי מוכר בישראל ממסעות דילוגים במזרח התיכון. גם כאן מכירים אותו – זה הפוליטיקאי הבכיר שקיבל 500 דולר קנס כי לא פינה את השלג מהמדרכה ליד ביתו. מדברים על זה בזמן שמפנים את השלג. השכנים מסבירים לי שאני מוכרח לפנות נתיב הליכה על המדרכה לאורך הבית, מהקצה האחד בו גובל הבית שלי עם הבית השכן מימין ועד הקצה האחר בו גובל הבית עם השכן משמאל. כך מחויבים לעשות כולם כדי ליצור צירים מפונים משלג לאורך המדרכות.

לא בכל מקום בארה"ב יש מדרכות המשמשות את הולכי הרגל. הפרבור והפרדת שימושי הקרקע מייתרים את המדרכות- בפרברים התנועה נעשית רק במכוניות פרטיות, כי ליד בתי המגורים יש עוד בתי מגורים עם גינות, מרוחקים מכל דבר. בעיר שבה אנחנו גרים זה שונה. אין כאן קניונים ולא מרכזים מסחריים. ברחובות הראשיים עוברים אוטובוסים ציבוריים. יש גם תחנות. שימושי הקרקע מעורבים, ואנשים הולכים ברגל. אפילו הילדים הולכים לבתי ספר. ברגל!

erez1

אפילו הילדים הולכים לבתי ספר. ברגל! (צילום: ארז צפדיה)

טנדרים של העירייה מצוידים בכף לפינוי שלג עוברים מדי פעם ברחוב ודוחפים את השלג מהכביש אל עבר המכוניות החונות ולמדרכות. יופי! אני מפנה את השלג עם את חפירה ואלה בשנייה מחזירים את השלג. מה עושים? השכנים מורים לי להעביר את השלג מהמדרכה לגינת הבית. אחרת – כמקרה ג'ון קרי… 500 דולר קנס. שוב אני מפנה את השלג מהמדרכה ושוב הטנדרים של העירייה דוחפים שלג מהכביש למדרכה. מה יהיה?

הגאולה מגיעה. צעירים מגיעים לרחוב ומציעים עזרה בפינוי השלג תמורת תשלום. כולם עטים על המציאה. "מי הם?" אני שואל. "מהגרים מקסיקנים או קולומביאנים, אולי לא חוקיים". עונים השכנים. את התמונה הזו אני מכיר מישראל: שישה-שבעה יהודים עומדים מסביב לשני פלסטינים / פליטים אפריקאים ומייעצים להם איך לחפור. באנגלית זה לא נשמע טוב יותר.

המדרכה איננה רכוש פרטי של בעלי הבתים. היא חלק מן המרחב הציבורי, וככזו אמורה הייתה להיות תחת אחריותה של הרשות המקומית. בפועל הרשות המקומית מעבירה את האחריות על תחזוקת המדרכה לבעלי הבתים, המשרדים והחנויות לצד המדרכה. אחריות זו כוללת לא רק את פינוי השלג, אלא גם את ניקיון המדרכה. כמובן שהעברת אחריות זו איננה מקנה שום זכויות קנייניות על המדרכה, גם לא זכות לעשות בה שימוש כלשהוא, למעט זכויות מעבר. זה אומר משהו על היחסים בין הרשויות לאזרחים: מי אמור לשרת את מי? מי קיים למען מי?

"לא תמיד זה היה ככה", מסביר השכן שלי. "פעם העירייה הייתה דואגת למדרכה ואפילו מפנה ממנה את השלג כשהיה צריך. המצב השתנה מאז שהרשויות המקומיות במצב כלכלי קשה", הוא מסביר. "הרשות שלנו במצב כלכלי קשה?" אני שואל. "ממש לא!" הוא עונה. "אבל זה כבר הפך לנורמה בכל הרשויות בארה"ב".

הרשות המקומית מעבירה את האחריות על תחזוקת המדרכה לבעלי הבתים (צילום: ארז צפדיה)

הרשות המקומית מעבירה את האחריות על תחזוקת המדרכה לבעלי הבתים (צילום: ארז צפדיה)

אז יש לנו מעין הפרטה של האחריות על תחזוקת המרחב הציבורי, אבל ללא הכלים לעמוד בנטל אחריות שכזה, וללא הזכות ליהנות מפירות ההפרטה. מה עושים קשישים שאינם יכולים לפנות את השלג, ואלה שאין ביכולתם לשלם לאחרים שיעשו זאת עבורם? אני נזכר במאמר של ישי בלנק על ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל, בו הוא טען שאין באמת ביזור בישראל, אלא העברת אחריות לשלטון המקומי מבלי לצייד אותו בכלים לעמוד באחריות. זה עובד טוב לרשויות החזקות, ורע לרשויות החלשות. במקרה שלנו, באמריקה, השלטון המקומי שינה את מיקומו: הוא מעביר את נטל האחריות על המרחב הציבורי לתושבים, אך מבלי לצייד אותם בכלים מתאימים למלא אחריות זו, ומבלי שהם נהנים מזכויות קנייניות כלשהן במרחב זה.

כשם שהביזור לכאורה של האחריות לשלטון המקומי בישראל מניב ברוב המקרים תוצאות מזיקות לאזרח, גם כאן, העברת האחריות לפינוי השלג מן המדרכה לידי התושבים, איננה משיגה בהכרח תוצאות טובות – למרות האיום בקנס. ג'ון קרי, זוכרים? ביום שני הלימודים בוטלו. הילדים חזרו לבתי הספר ביום שלישי. אל בתי הספר קשה להגיע ברגל: אף אחד לא פינה את השלג בשולי הכביש ובמעברי החצייה. להיפך, הוא רק הוגבה על ידי מפלסות השלג. והשלג שקפא נעשה חלק ומסוכן. במקומות שבהם אין בתים או חנויות לא היה מי שיפנה את השלג מן המדרכות. לדוגמא, בקצה הרחוב שלנו עומד בית ריק, אנדרטה למשבר הכלכלי של 2008. שם, אין מי שיפנה את השלג מהמדרכה. וכך הררי שלג קוטעים את דרכי המעבר שסללו תושבים על המדרכות שמול בתיהם. לילדים כיף לטפס על ערמת שלג בדרך לבית ספר. המבוגרים לעומתם, לא זזים מהבית.

אף אחד לא פינה את השלג בשולי הכביש ובמעברי החצייה, הוא נעשה חלק ומסוכן (צילום: ארז צפדיה)

אף אחד לא פינה את השלג בשולי הכביש ובמעברי החצייה, הוא נעשה חלק ומסוכן (צילום: ארז צפדיה)

כמובן שבמרחבים המופרטים באמת, אין בעיות שכאלה: בקהילות-השער (Gated Communities), בחלק מהפרברים, בלאו הכי הרשות המקומית איננה עוסקת בענייני פנים השכונה. חברות התחזוקה והבעלים של השכונה בוודאי דואגים לפנות את השלג מהמדרכות ומהכבישים כאחד. מזל של עשירים. וחוץ מזה, את הילדים שם מסיעים לבית הספר במכוניות. אצלנו אי אפשר לדמיין זאת. השלג עדיין ממתין שיפנו אותו ממגרשי החניה ליד בתי הספר. גם במנהטן המצב שונה. הלב הפועם של הכלכלה האמריקאית לא סובל הפרעות למהלך התקין של מסחר וצריכה. בטח לא הפרעות שניתן לנפנף עם חומרי המסת שלג, ולעזאזל הזיהום שחומרים אלה גורמים.

בטלוויזיה ממשיכים לסקר את הסערה שחלפה. מתמקדים בנזקים. בפרסומות התכופות בין לבין, משייטות מכוניות ארבע על ארבע על משטחי שלג, כמו אומרות – זה הזמן לרכוש מכונית שתדע להתמודד עם המצב. אם הרשויות המקומיות לא יודעות לדאוג לכם האזרחים, אנחנו, יצרניות הרכב, יודעות לדאוג לכם הצרכנים.