בניין משרדים חדש בקיבוץ גלויות מתייחס למרחב כטאבולה ראסה ומתעלם ממורכבותו. ייתכן שהאדריכלים רצו לייצר דופן לשכונה הסמוכה, אך מה שהתקבל הוא חומה חוסמת, ללא כל רגישות לאנשים המתגוררים במקום. בניין תחת זכוכית מגדלת.

בעשורים האחרונים, ניתן לראות כי מבני משרדים הממוקמים על צירים מהירים מעוצבים ומתוכננים באופן המבקש להתייחס למרחב התנועתי. תופעה זו בולטת בציר איילון ויש שייקשרו אותה לתכנית האב של מזור-פירסט משנות ה-80. תכנית זו הטתה את מרכז העסקים הראשי מציר מרוטשילד לכיוון איילון והיתה נקודת מפנה בתפיסה ובחוויה של מרכז העסקים של תל אביב. אין ספק כי ההצבר של מבני המשרדים ומגורים באיילון הפכו את הציר למרחב של ראווה וכוח ובהתאם גם את חווית הנסיעה ברכב לאחרת. תל אביב אינה לבד ובוודאי אינה ראשונה, מתחם הבורסה ברמת גן הצליח לעשות זאת לפניה וכיום באזור התעשייה הרצליה מבקשים לייצר אפקט דומה.

הגישה של תכנון ועיצוב הצירים המהירים באופן המתייחס למבט והחוויה של הנוסע ברכב על פני זה הולך הרגל, ראויה בהחלט. השאלה היא האם תפיסה זו, מתאימה לכל אתר? שאלה זו עולה על רקע בנייתו של מבנה משרדים על ציר קיבוץ גלויות בתל אביב בתכנונו של משרד האדריכלים בר-אוריין. לכאורה, ציר ראשי מהיר בתוך העיר. לכן, יש היגיון רב בתכנון המבנה בזיקה לתנועה והמבט של נהג הרכב. אך בכל זאת, הבניין מעורר שאלות רבות.

מיועד למבט של הנהג בכביש המהיר. מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מיועד למבט של הנהג בכביש המהיר. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לבניין, תיבה אופקית, שתי דפנות מרכזיות, האחת על ציר קיבוץ גלויות והשנייה לשכונת קרית שלום (גילוי נאות, הכותבת היא תושבת השכונה). האלמנט המחולל של הבניין הוא המעטפת המבקשת לייצר מתח בין הצורה הדו מימדית להיותה קולט נפח תלת ממדי, פעם היא נתפסת כנפח ופעם כקליפה. המעטפת, לשם מופנים המאמצים האדריכליים והתכנוניים, היא מינימליסטית ואין בה קישוטי צבע וחומר. אך השאלה היא האם בצמצום, בגישה העיצובית המינימליסטית הזו, ניתן מענה למורכבות ולמכלול ההזדמנויות במקום?

שתי הערות יש לי על התכנון של המבנה. הראשונה נוגעת לנקודת המוצא של התכנון האדריכלי. הבניין מתייחס למרחב בו הוא ממוקם כטאבולה ראסה ואינו מתייחס לאתר במורכבותו. למרות שמיקומו הוא בסביבת מגורים, נקודת המוצא בתכנון של הבניין היא המבט של נהג הרכב הפרטי החולף בציר קיבוץ גלויות וחווה את הבניין במהירות הנסיעה באופן דינמי. הארכיטקטורה של המבנה אינה מתייחסת לאתר בה היא ממוקמת אלא לעצמה. הבניין לא משתנה ביחס למבני המגורים הסמוכים, הוא ממשיך בשלו. אפשר להעריך כי האדריכלים רצו לייצר דופן לשכונה. אך מה שהתקבל הוא חומה החוסמת כל מבט בציר היציאה מהשכונה. לא נראה כי היה פה מאמץ לעשות איזו מחווה כלפי השכונה. החוויה של המבנה בעיני דיירי השכונה נפקדה מעיני האדריכלים אך גם מעיני אלו שאישרו את התכנון בעיריית תל אביב.

הארכיטקטורה של המבנה אינה מתייחסת לאתר בה היא ממוקמת אלא לעצמה. מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הארכיטקטורה של המבנה אינה מתייחסת לאתר בה היא ממוקמת אלא לעצמה. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מבנה המשרדים של בר אוריין מרפסת מול קיר אטום. בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מה רואים מהמרפסת? חומה אטומה. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לא נראה כי היה פה מאמץ לעשות איזו מחווה כלפי השכונה. מבנה המשרדים בתכנון משרד בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לא נראה כי היה פה מאמץ לעשות איזו מחווה כלפי השכונה. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הערה שנייה נוגעת למאמץ הרב בעיצוב המבנה והמחיר שלו. המעטפת של הבניין מבקשת באמצעות חילון לא רגולרי, לייצר אפקט של קיפול. לפנים המבנה, אין קשר למעטפת. כפי שניתן לראות בתמונות המעטפת היא למעשה פנלים טרומיים שיש בהם חלון אחד אמתי ושני דמה, שלאחר מכן הודבק עליו פנל המדמה חלונות. מאמץ רב הושקע ביצירת המעטפת, כל פנל יוצר בנפרד, במידות שונות. האם המאמץ שווה? מי נהנה ממנו? לתפיסתי, הבחירה להתמודד עם המורכבות של האתר באמצעות בניין שעיקר מאמציו מופנים למעטפת, הופכת את התכנון לנכה. ולכן גם המאמצים העיצובים בטלים, בגלל הנזק שהוא עושה במקומות אחרים. הכישלון הוא חוסר היכולת של הרעיון העיצובי המחולל להתאים עצמו לכל אחת מדפנות האתר. אך בשביל להבין שהאתר מורכב, צריך רגישות לאתר, צריך אמפתיה לאנשים שחיים מעבר לכביש.

מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לפני הדבקת הפנלים המדמים חלונות. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

. מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לראות את הבניין בכל פעם שיוצאים מהשכונה. מבנה המשרדים בתכנון בר-אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ועכשיו לשלב השאלות הקשות: מדוע תוכנן הבניין באופן הזה? הביקורתיים יטענו כי זה שוב היחס כלפי דרום העיר תל אביב המניח כי אין שם אנשים או ארכיטקטורה ראויה לשמה להתייחס אליה 1. האידיאליסטיים יאמרו כי בארץ לא מבינים את המושג הקשר ובכל אתר מתייחסים למקום כאילו נברא מחדש. 2 הפרגמטיים יטענו כי מדובר באילוצי תכנון דרישות של יזם ומנהל ההנדסה. תושבי השכונה (כולל אני) נצפה במראה של הבניין בכל פעם שנצא מהשכונה לכיוון ציר קיבוץ גלויות. צוות דרום, אדריכל העיר, אדריכל הפרויקט? מה העליתם על דעתכם כאשר אישרתם את הפרויקט הזה?

מתוך התכניות למבנה:

plans 4הדמיות

plan 2plan_3

  1. להרחבה ראו, "עיר לבנה, עיר שחורה", שרון רוטברד. הוצאת בבל, 2005
  2. להרחבה ראו, פרסומי עמותת מרחב לעירונית מתחדשת בישראל