האם נכון לכתוב ספר שלם על שני אירועים שנמשכו חודשים ספורים? האם ניתן לגשר על התהום בין מרכז לפריפריה בישראל? האם יתכן שאותו אירוע יהיה גם הצלחה וגם כישלון? ומה הקשר בין שינוי של היחיד לבין שינוי פוליטי? שיחה עם פרופסור הנרייט דהאן כלב בעקבות ספרה "נשים בישימון: מרי וסירוב בשולי החברה" על פמיניזם, מרי, פוליטיזציה ושינוי תודעה.

ספרה של פרופסור הנרייט דהאן כלב, "נשים בישימון: מרי וסירוב בשולי החברה"1 מציב במרכזו שני סיפורי מרי של נשים. סיפורה של חבצלת אינגבר, שהיא וחברותיה למפעל הטקסטיל במצפה רמון ביקשו להביא לשיפור בשכרן ולמנוע את פיטוריהן החוזרים ונשנים, וסיפורה של ויקי כנפו, גם היא ממצפה רמון, שצעדה לירושלים במטרה לפגוש את שר האוצר ולמחות על הקיצוץ בקצבאות. שתיהן, כפי שדהאן כלב כותבת בהקדמה לספר, "לא החלו את מסען במטרה לרשום דף בהיסטוריה של מאבקים חברתיים בישראל, אך סופן שכך עשו." בעקבות הספר, שוחחתי עם דהאן כלב על התהום בין מרכז לפריפריה, פמיניזם, מרי, פוליטיזציה ושינוי תודעה.2

הנרייט דהאן כלב (צילום: הנרייט דהאן כלב, Cc-by-sa-3.0)

הנרייט דהאן כלב (צילום: הנרייט דהאן כלב, Cc-by-sa-3.0)

הבחירה לכתוב ספר שלם על סיפורי המרי של אינגבר וכנפו אינה ברורה מאליה, אבל עבור דהאן כלב, פרופסור אמריטה מאוניברסיטת בן גוריון שיסדה והייתה יו״ר ראשונה של תכנית המגדר באוניברסיטה, המקרים האלה הם רק נקודת ההתחלה לדיון תיאורטי ופוליטי שהמשמעויות שלו חורגות בהרבה מהמקרים הספציפיים. "אני עוסקת במקרים האמפיריים של חבצלת אינגבר וויקי כנפו מראשיתם. אנחנו מדברים על 18 שנה של מעקב אחרי אירועים שבמרכזם נשים שחיות בשוליים ובעוני, שיום אחד החליטו לעמוד על הרגליים ולקרוא תגר על הממסד. במקרה הראשון על ההסתדרות והממשלה, ובמקרה השני על שר האוצר."

"הצטבר אצלי המון חומר במהלך התקופה, שחלקו לא התפרסם. לכן בחמש-שש השנים האחרונות הקדשתי את הזמן לכתיבת הספר, כשאני עוטפת את המקרים האמפיריים בעטיפה תיאורטית פמיניסטית עבה. כך יצא ספר שעוסק בסיפור שהוא בסך הכל ידוע, אבל העטיפה הפמיניסטית ממשיגה אותו מחדש, ואני מקווה גם תורמת לשיח הפמיניסטי בתוך ומחוץ לאקדמיה."

"העטיפה הפמיניסטית" שדהאן כלב מזכירה בולטת מאוד כבר מהעמודים הראשונים של הספר המציגים סדר יום תיאורטי עמוס, שעשוי להיות אף מאיים. למרות זאת, לדהאן כלב היה חשוב להדגיש שהספר דווקא מאמץ עמדה ביקורתית חזקה כלפי תיאוריות פמיניסטיות. "אני חושבת שישנן אשליות יתר שתולים בפמיניזם ובפעילות ציבורית לשינוי גורלן של נשים עניות, והיה לי חשוב לנפץ אותן. בהקשר זה, אני חושבת שכותרת משנה שהייתי צריכה לתת לספר היא "הטרגדיה של סינדרלה". כי הן [חבצלת אינגבר וויקי כנפו – מ"ו] מתחילות כסינדרלה, כלומר הן מתחילות במהלך שהופך אותן מבחינה ציבורית לסינדרלה. אבל בסוף בסוף הן נשארות עם הלכלוכית."

תהום בין מרכז לפריפריה

העובדה שהמהלכים האמיצים של אינגבר וכנפו לא הובילו בסופו של דבר לשינוי משמעותי במצבן הכלכלי שבה וחזרה לאורך השיחה עם דהאן כלב. אחד ההסברים לכישלון הזה לתפיסתה, הוא המרחק האדיר בין מרכז לפריפריה בישראל. "ישראל היא מדינה קטנטנה מבחינת המרחב הגיאוגרפי ולמרות זאת יש בה מרחקים עצומים בין מרכז לפריפריה, פערים כלכליים, פערים של הזדמנויות לשוויון ולחינוך. מבחינה גיאוגרפית, המרחקים הם זניחים במונחים של מדינות בינוניות שלא לדבר על מדינות גדולות, ואף על פי כן הם מייצרים תהום חברתית כלכלית ותרבותית, שהחיים בפריפריה לא מצליחים לגשר עליה."

עטיפת הספר "נשים בישימון"

"לאלה שחיים במרכז אין מוטיבציה לגשר על התהום, אבל גם לאלה שחיים בפריפריה ויש להם מוטיבציה, למשל נשים עניות, זה נראה ממש מעבר להרי החושך. אני חושבת שהספר מחדד את התהום הזאת של "המאבק האבוד". אם נחשוב לדוגמה על ויקי כנפו, היא פיזית הלכה וסגרה את הפער כשהיא צעדה למרכז. האם זה סגר את התהום? האם זה הוביל לשוויון? לא. כנראה שהמבנה העמוק של מדינת ישראל לא מאפשר את סגירת הפערים הזאת."

הפער שלא נסגר בין מרכז לפריפריה נוכח במחקר גם כבעיה אתית. "במישור האתי, הבעיה המרכזית שלי כחוקרת הייתה תמיד איך אני יוצרת קשר עם אנשים "חלשים", מבקשת מהם ידע ונותנת לידע הזה ביטוי אקדמי, ומסיימת את הקשר איתם בהרגשה שלא ניצלתי אותם," הסבירה דהאן כלב. "פתרתי את הבעיה הזו בצורה מהופכת – מבחינתי לפחות, אין מצב שבמחקר מכל סוג שהוא עם בני אדם לא יהיה ניצול אתי. היה ברור לי שאני הולכת לנצל אותן אתית, גם אם פעלתי בדרכים שונות כדי לצמצם את זה. אני מאמינה שהתרומה שלי, לא רק לאקדמיה, אלא לאור העובדה שאני גם פעילה מבחינה חברתית עולה על הדילמות של הניצול וכן הלאה."

דילמה נוספת שליוותה את העבודה על הספר הייתה "עד כמה זה ראוי לכתוב ספר שלם על שני סיפורים שאחד נמשך שלושה חודשים והשני ארבעה חודשים?" התשובה לשאלה קשורה במשמעות שעשויה להיות למעשי מרי, גם כאשר הם לא מובילים לשינוי שאליו קיוו אלה שהובילו אותם. "חשבתי שיש משמעות לשים את האצבע על המרי של נשים, שלא מצופה מהן למרוד והן צייתניות, נשים שנולדות – ולצערי גם מתות – כמי שלא הרימו קול אפילו פעם אחת. האמנתי שהמהלך הזה הוא מספיק מהפכני, ויכול להראות שאנחנו נמצאים בתקופה שאולי בכל זאת יש בה נשים שיכולות לעמוד על הרגליים."

דיברנו על המרחק בין מרכז לפריפריה ועל האתגר שעומד בפני החוקר או החוקרת שניגשים לכתוב על אנשים "חלשים", אלה שממוקמים בפריפריה החברתית או הכלכלית. אבל מן העבר השני של מושא המחקר, גם החוקרת לעולם אינה לוח חלק, ובמקרה של דהאן כלב היא בחרה לתאר את עצמה הן כחוקרת, הן כאדם פוליטי והן כאישה שגרה בפריפריה. כשביקשתי שתרחיב היא הסבירה את הדברים כך: "באופן אישי אני באה מהפריפריה הכלכלית, מרקע קשה מבחינת עוני. אני גם באה ממשפחה שקידשה השכלה, אמא שלי ואבא שלי הם ילידי מרוקו והם הטמיעו בנו את החשיבות של השכלה. כשחציתי את הקווים ונהייתי אשת אקדמיה בעצם מעולם לא הצלחתי לטשטש את הגבול בין הבית לבין האקדמיה, ואת חציית הקווים ביניהם. כשהלכתי לאקדמיה הלכתי למקום בורגני, הרבה פעמים אשכנזי, וכשחזרתי הביתה, חזרתי למקום יחסית עני. האישיות של הילדה הענייה לא נמחקה אף פעם לאור העובדה שהצלחתי להשתכר קצת יותר ועברתי למעמד הבינוני גבוה מבחינת השכלה, ולמעמד הבינוני מבחינה כלכלית.

מעבר לכך, בהשוואה לחברים שלי באקדמיה, עד היום אני חושבת אני משתייכת לאלה שאין להם. ההכנסות שלי הן עדיין הכנסות של בן אדם עני. גם כי אני אמא חד הורית כל השנים ולכן הבאתי תמיד חצי מהשכר הממוצע שאנשי אקדמיה הביאו הביתה, וגם כי הייתי עסוקה בלסגור פערים כלכליים ואף פעם לא הגעתי לסגירה מלאה שלהם. מבחינה זו אני עדיין חיה בפריפריה הכלכלית, גם אם לא בפריפריה האקדמית וההשכלתית, ולכן כל הזמן יש אצלי דיסוננס. אני שייכת להם מבחינת השכלה אבל אני לעולם לא אהיה שייכת עד הסוף מבחינה מעמדית וכלכלית. אני חושבת שיש כאן יסוד מאוד חשוב שלא נחקר ושאני חווה אותו. אולי יהיה נכון לכתוב מאמר בעניין, כמו שנשים כותבות על הפריפריאליות שלהן כנשים באקדמיה, יש מקום לכתוב על נשים עניות באקדמיה."

מעמד ומגדר

האירועים שמהווים את נקודת המוצא לספר התרחשו בהקשר כלכלי ספציפי והיו למעשה תוצר שלו. דהאן כלב מבקשת לחזור כמה עשרות שנים אחורה כדי להבין את המציאות הכלכלית הזו. "ישראל עוברת גלובליזציה כבר משנות ה-80 והחקיקה נעשתה בזמנו של בגין. מה שמעניין הוא שאת בגין בכלל לא עניין להביא אותנו לתהליך הגלובלי או לתהליך ההפרטה, המניעים שלו היו מאוד לוקאליים. הוא לא התכוון לשים אותנו על מפת הגלובליזציה וההפרטה אלא דווקא היה מאוד מחויב לשיקום שכונות ולפרויקטים של רווחה. אבל כל כך הרבה שנים באופוזיציה, וכל כך הרבה שנים של מיסוד הנכסים של מפא"י, גרמו לכך שכשהוא קיבל את השלטון לידיו הוא בעצם לא קיבל מספיק כוח. המנגנון שעמד לרשותו כדי להתמודד עם המציאות הזו היה מנגנון ההפרטה. רוב העובדים של הנכסים הלאומיים (צים, שדות התעופה, חברת חשמל ומע"צ) היו נאמני מפא"י והדרך היחידה להעביר את השלטון הייתה למכור את הנכסים האלה, זאת אומרת לוותר על המעמד הלאומי שלהם."

"מבחינה כלכלית המחקר הזה מבקש להזכיר שהצעד הראשון של כניסה לתהליך הגלובליזציה בישראל לא הגיע ממניעים של רצון להתמקם בתוך העולם הגדול מבחינה כלכלית של נאו ליברליזם. בהמשך, מי שנתן תנופה למהלכים נאו ליברליים היה בנימין נתניהו. הזמן של המחקר מבחינה כלכלית ממוקם בלב ליבו של הניאו ליברליזם, בלב ליבו של הקפיטליזם הפרוע, ובמובן הזה בלב ליבו של הוויתור על שוויון חברתי, אזרחי וכלכלי בישראל."

הוויתור הזה, והמציאות שנוצרה בעקבותיו, השפיעו באופנים שונים על קבוצות חברתיות שונות. כפי שדהאן כלב מסבירה "היה לי חשוב להראות בספר שיש כאן מציאות כלכלית שמשפיעה על נשים עניות, וממקמת אותן עוד הרבה יותר למטה ממה שנדמה שהן ממוקמות בפריפריה של מדינת ישראל. הניסיון הוא להבין לעומק איפה נמצאת החברה הישראלית ולהסביר את הבעיות האלה, ולא לספר אנקדוטה על שתי נשים."

אחד ההיבטים המעניינים של הספר "נשים בישימון" הוא הנכחת האופן שבו קבוצה חברתית מסוימת (נשים בפריפריה) נתונה לריבוי של מנגנונים מחלישים (שהמציאות הכלכלית של הניאו-ליברליזם היא רק אחד מהם) ומתן תוכן ומשמעות לחיים תחת ריבוי המנגנונים האלה. דהאן כלב קושרת את המהלך הזה לנקודת המבט הפמיניסטית של הספר ומסבירה אותו. "המהלך הדרמטי בפמיניזם הוא לקחת דבר שלא נחשב לפוליטי ולהפוך אותו לפוליטי, פוליטיזציה של בעיות שנראות פרטיות. הסיסמה הזאת שחוקה ומשתמשים בה יותר מידי עד כדי כך ששוכחים מה קבור תחתיה. מה זה אומר בפועל להגיד 'האישי הוא פוליטי'? המשמעות היא שכשהמוכר במכולת שנותן בהקפה, באשראי אומר לאישה – 'אני לא יכול לתת לך יותר' הוא לא אומר את זה לאישה ספציפית, הוא אומר אמירה פוליטית. במציאות של חיים כלכליים שמסתמכים על מנגנון של אשראי שכולם חיים לפיו, יש קבוצה של אנשים שמוּצָאים מחוץ לגבולות האשראי, וזו בעיה פוליטית. זה לא סיפור על איש מכולת "קמצן" או "רשע", זו בעיה פוליטית שהיא תוצר של המתחים הכלכליים שנוצרים בתוך העולם הפרוע של הקפיטליזם. לכן אנחנו צריכים לחשוב על פמיניזם אנטי-קפיטליסטי."

שינוי תודעה ושינוי פוליטי

החזרה לנקודת המבט הפמיניסטית שמנחה את הספר מאפשרת לפתוח מחדש את השאלה אם אמנם נכון לתאר את הפעולות של אינגבר וכנפו כפעולות שנכשלו. לפי דהאן כלב התשובה היא לא. המושגים של הצלחה וכישלון בחיי נשים הם לדבריה "מושגים מלהטטים" – "הנשים הנחקרות לא שינו את גורלן, הן חזרו לאותו מקום, הן עדיין מתמודדות עם איך לגמור את החודש והבעיות שלהן לא נפתרו. אף על פי שהן רשמו דף בהיסטוריה של הנשים בישראל – והרישום הזה נקרא ולא נשכח לדעתי – אפשר לסכם את המרי שלהן בכישלון. אבל יחד עם זה, ההתפכחות של הנשים האלה כנשים שעברו שינוי רדיקלי של תודעה היא לא כישלון."

"לעניות דעתי, היום כשוויקי כנפו תהיה עם עצמה מול המראה, היא תהיה מוכנה לומר לעצמה שכל המהלך הזה ממצפה רמון לירושלים היה שטויות. מנקודת מבט של תודעה מפוכחת, תודעה שעברה התבגרות פוליטית, היא תצטרך להגיע למסקנה שאף על פי שהמהלך הזה שעשתה היה מהלך דרמטי, מהלך שמשך תשומת לב של תקשורת, מהלך שזעזע לשתיים וחצי דקות את המדינה, בסופו של דבר הוא נוצל פוליטית על ידי כל מי שהקיף אותה."

"ההתפכחות הזו היא שינוי תודעה בעל חשיבות ראשונה במעלה. כשאנחנו מסתכלים על נשים צייתניות במפעלים או במקומות עבודה פריפריאליים אנחנו מגלים שהרבה נשים מאמינות לפוליטיקה ולפוליטיקאים, הן לא ביקורתיות, הן לא מפוכחות. המהלכים האלה גרמו לשתי הנשים האלה להתפכח, ושינוי התודעה הזה הוא הצלחה."

"הבעיה היא ששינוי מהסוג הזה מתחולל רק באופן אישי, נשים עוברות התפכחות ושינוי והחלטה, להיות מודעות למה שסובב אותן רק במהלך אישי. בספר אני מדברת בהקשר הזה על "הספירה השלישית", הספירה שנמצאת בין הפרטי והציבורי, שזה מין בית ספר תודעתי של נשים שעוברות את התהליכים ששתי הנשים שתיארתי עברו. זה תהליך כואב מאוד של התפכחות שבו מתחילים להבין שכללי המשחק של הספירה הציבורית הם לא כמו אלה של הספירה הפרטית. אני רוצה לקוות שזו תרומה מחדשת לתיאוריות הפמיניסטיות."

הפגנת אמהות חד הוריות בהובלת ויקי כנפו, יולי 2003 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

הסטת המבט לשינוי התודעה כביטוי להצלחה של המרי היא אחד המהלכים המרכזיים והמשמעותיים ב"נשים בישימון". עם זאת, המהלך הזה, ששם את הדגש על השינוי של היחיד, עשוי להעלות שאלות מנקודת המבט של מחשבה על שינוי פוליטי. משום שבעוד שינוי תודעה שהוא שינוי של היחיד או היחידה, שינוי פוליטי הוא שינוי של קבוצה, קהילה או חברה.

דהאן כלב הציעה הקבלה בין הפער הזה והאתגר שהוא מעמיד, לבין אתגר מחקרי מתודולוגי שנוכח בספר. "כשאנחנו עושים הכללות במחקר, אנחנו תמיד מסייגים אותן. אם אני עושה מחקר סוציולוגי על אלף נשים, אז בהגדרה אני לא מכניסה את כל הקבוצות, למשל – אני מוציאה את הנשים הנכות, או במחקר אחר את הנשים המזרחיות. הסייגים האלה, שהם חלק מהמחקר, מביאים לרדוקציה שבעקבותיה אני מזקקת טענה למקבץ מאוד מוגבל של נשים או של בני אדם. זו דילמה מדעית שלא נפתרה."

"עם השנים הגעתי להחלטה, שבמקום לעשות הכללות ולהטיל קביעות, אני מעדיפה שקוראים משכילים יעשו את ההכרעות האלה בעצמם. אני לא רוצה להחליט אם רק ויקי כנפו עברה שינוי תודעתי או אחרות עברו. באופן עקרוני אני יכולה להניח וגם לשער שנשים נוספות הושפעו מהסיפור הזה. אין לי דרך לבדוק איך הן הושפעו (לחיוב או לשלילה) והאם הן הלכו בעקבותיה, גם אם לא במישור הציבורי. למשל עמדו מול הבוס שלהן ואמרו – 'אני לא מוכנה יותר לקבל את הצמצומים האלה או את הניצול הזה'."

"הגעתי למסקנה שזה נכון יותר מבחינה מחקרית לחקור לעומק ולמצות מקרה אחד, כשאני מניחה שאם מקרה כזה הגיע לספירה הציבורית אז אותה אישה הייתה השראה להקשר המרחבי שבו היא פועלת. למשל במקרה של ויקי כנפו, אפשר להגיד שארגונים שלא למטרת רווח למדו מזה, אמצעי תקשורת למדו מזה. העובדה שאני לא מגיעה למסקנה שמדובר כאן בסחף שכל הנשים הושפעו ממנו, או שכולן עברו תהליך תודעתי, זה לא אומר שזה לא קרה. זה אומר זה שמבחינה מחקרית אני בוחרת להיות זהירה."

למרות הזהירות, דהאן כלב כן סבורה שלשינוי של היחידות שהספר חושף יש משמעות חברתית רחבה. "מעבר לשינוי שהיחידה עברה, כשאני אומרת שהנשים האלה רשמו דף בהיסטוריה של המחאה של נשים בישראל אני מתכוונת שאנשים לא שוכחים את זה. זה יכול להתבטא באישה בחצור הגלילית שאומרת 'אם אתם לא נותנים לי את התקציב פה יהיה ויקי כנפו מספר שתיים'. המשמעות היא שגם האירוע הספציפי לא סחף את הציבור, הוא  נמצא בתודעה הציבורית ולכן בלי הסיפורים האלה לא ניתן להבין את החברה הישראלית. זה סיפור של החברה הישראלית ולא סיפור של אישה פרטית פה ושם."

דהאן כלב לא מציעה תמונה פשוטה של החברה הישראלית. בספרה ובשיחה איתה היא משרטטת תמונה של מציאות כלכלית וחברתית שביסודה פערים כמעט בלתי ניתנים לגישור, שבתוכה ניתן לאתר קולות בודדים של מרי שאף הם בסופו של דבר אינם מצליחים להביא לשינוי של ממש. אם בכל זאת יש מקום לאופטימיות בעקבות השיחה איתה, נדמה לי שהיא נובעת מעצם ההצבעה על השינוי התודעתי שעברו חבצלת אינגבר וויקי כנפו ומן ההכרה בכך שהשינוי הזה לא חייב להיות רק שלהן. בדרכו, גם הספר מרחיב את המשמעות החברתית של מעשי המרי של השתיים ופותח פתח למעשי מרי נוספים בעקבותיהם.

  1. הנרייט דהאן כלב, נשים בישימון: מרי וסירוב בשולי החברה (תל אביב: רסלינג, 2018).
  2. השיחה התקיימה בטלפון ב-11.11.2018. היא נערכה וקוּצרה לקראת הפרסום באורבנולוגיה.