פרופ' אמיר גולדשטיין שחקר את ההיסטוריה של קרית שמונה מתאר את שנות החמישים באופן שחורג מהשיח הציבורי הרווח שנוטה לייצוג דיכוטומי בין אשכנזים למזרחים וטוען לאוריינטליזם וגזענות. הקהילה התימנית שהתיישבה בקרית שמונה לא הייתה פאסיבית או חלשה, היא נאבקה על הזהות והמסורת שלה, כתבה לראש הממשלה בן גוריון ואפילו ניצחה.

פרופ' אמיר גולדשטיין, המכללה האקדמית תל-חי

מהו הנרטיב של ערי הפיתוח? ואולי יותר מכך, כיצד לספר אותו? אם מקבלים את הרעיון שנרטיב הוא הבנייה אזי שאלות אלו הן מרכזיות. הסיפור של ערי הפיתוח סופר בדרכים שונות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. גישה נרטיבית בולטת, שנכחה מאוד בסדרה סאלח פה זה ארץ ישראל, 1 נטתה לראות בממסד כמחולל והיוצר של הנרטיב. לקולות של האנשים שחיו והתגוררו במקום לא היתה נוכחות. גישה זו, המבוססת על ביקורת מבנית, רואה בסדר החברתי מסגרת קשיחה המכתיבה נורמות ואת סדרי הפעולה של האנשים. גישה אחרת, המתפתחת בשנים האחרונות בשיח הביקורתי ובכלל, מבקשת להסתכל על האנשים כשחקנים בעלי כוח, סוכנים היוזמים פעולות ושינויים. גישה זו מאפיינת את הכתיבה של פרופ' אמיר גולדשטיין, ממכללת תל חי, יליד קרית שמונה, השוקד בשנים האחרונות על איסוף חומרי ארכיון במטרה לחשוף את הנרטיב של העיר. ייחודו של הקול של גולדשטיין הוא במיקום של הנרטיב לא רק בהקשר של עיר מול מדינה, תושבים מול ממסד, אלא גם ראייה של העיר בהקשר אזורי, קרי תושבים מול תושבים אחרים במרחב. על עבודותו של גולדשטיין ונקודת מבטו ברשימה הבאה.

"השיח הציבורי בישראל, על שנות החמישים, נטה, לאורך שנים להיות דיכוטומי", אומר פרופ' אמיר גולדשטיין, "מצד אחד, תאוריית המודרניזציה, שתלתה את אי השוויון בחוסר ההתאמה של המזרחים למציאות הישראלית ובהמשך גישה גורפת שמציגה את מדינת ישראל כמי שקלטה את העולים באופן המיטבי וההוגן ביותר שניתן, בנסיבות המאתגרות של הקמת המדינה והיקף העלייה. מצד שני, תפיסה שמציגה את אי השוויון כמכוון, כביטוי של אוריינטליזם ואף גזענות.  חוקרים חשובים הראו שסיפור הקליטה בשנות החמישים דואלי ומורכב יותר, אבל השיח הציבורי, ולא רק הוא, נוטים לקצוות, לפשטנות, מתעלמים ממורכבות ולטעמי, מחמיצים את היכולת לספר את הסיפור השלם. ודאי שברקע נמצאות זהויות ופוליטיקה."

החמצה של מה? מה החסרונות של הגישות הללו?

 "אחד החסרונות הבולטים הוא ששתי הגישות הללו מרדדות, לרוב, את תפקידם של העולים עצמם בתהליך הקליטה, הופכים אותם לאובייקטים של היעדר ברירה או לקורבנות חסרי השפעה, בשעה שהמחקר בשנים האחרונות מלמד אותנו דווקא על המעורבות שלהם ועל הדרכים בהן השמיעו את קולם."

כך כותב למשל גולדשטיין במאמר מרתק בשם "היום השחור של קרית שמונה", מאי 1956: פיתוח, עבודה, קליטה ומחאה בעמק החולה בשנות החמישים" על ההתנגדות בעיר. 2

"ביום ראשון 6 במאי 1965 בשעות הבוקר, פרצה מחאת פעולים המונית בקריית שמונה. רבים מפועלי העיירה סירבו לצאת למקומות העבודה שסודרו להם. הסדר הופר למשך ארבע-חמש שעות: כבישים נחסמו, התחוללה הפגנה סוערת, אבנים הושלכו על מוסדות ממשלתיים ונעשה ניסיון להבעיר את לשכת העבודה המקומית. בשעות הצהריים הסדר הושב על כנו ולמחרת שבו הפועלים לעבודתם; עם זאת הארוע הוסיף להסעיר את היישוב וכונה על ידי ראשי המוסדות המקומיים 'היום השחור של קריית שמונה'. (2017; 219).

גולדשטיין ממשיך וכותב,

"יום ההתנגדות בקריית שמונה שקע בתהום הנשייה כמו ארועים מחאה דומים, שהתרחשו בפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית-חברתית לפני אירועי ואדי סאליב, שפרצו בחיפה בקיץ 1959 ונחקקו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כביטוי אקטיבי ראשון של הכעס והתסכול המצטברים של העולים המזרחיים על תהליך קליטתם בארץ" (שם).

דברים אלו של גולדשטיין באים על רקע מחקר ארכיוני ממושך שערך על קרית שמונה בו התחקה אחרי הנרטיב וההיסטוריה של העיר. סיפור היסטורי שחלק מיסודותיו מתקיימים גם היום. אולם הבחירה לעשות זאת, איננה ברורה מאליה. שהרי למה קרית שמונה? מה ייחודי בה? עיר רחוקה שעבור רבים נתפסת כשכוחת אל.

קולנוע חדש בקריית שמונה 1966 (באדיבות אמיר גולדשטיין)

קולנוע חדש בקריית שמונה 1966 (באדיבות אמיר גולדשטיין)

 מה הוביל אותך להעמיק בארכיון ולחפש מסמכים על קרית שמונה, עיר קטנה, הרחוקה מהעין ומהלב?

"גדלתי בקרית-שמונה וזכיתי להיות מחנך בבית הספר התיכון המרכזי בעיר –  'דנציגר'. לאחר שסיימתי שש שנות ניהול של בית-הספר ופניתי לאקדמיה, היה חשוב לי להמשיך בפעילות חינוכית בקהילה. חשתי שחסר לקרית-שמונה סיפור היסטורי ונרטיב מקומי. אני מנסה, עם מתנדבים שותפים, לקדם חידוש של המוזיאון המקומי, בתהליך שאנחנו מכנים 'קהילה בונה מוזיאון', כלומר לערב תושבים באיסוף החומרים וביצירת הנרטיב. זה הולך לא קל, אבל, כהיסטוריון, אספתי מקורות ראשונים שיהוו בסיס לכתיבת תולדות העיר ואף פרסמתי כמה מאמרים על סוגיות שונות הקשורות בשנותיה הראשונות של קריית שמונה. התגלה לי סיפור מרתק, חלקו ייחודי, חלקו 'גנרי' למעברות ועיירות פיתוח אחרות. אני מקווה שגם המוזיאון המקומי יקום ויתקיים בעתיד הקרוב."

במהלך השנים האחרונות כתב גולדשטיין מאמרים רבים, אולי אחד מן המאמרים המרתקים על העיר הוא הסיפור של הקהילה התימנית בקרית שמונה. סיפור המתאר לא רק את היחסים בין העולים למדינה ולממסד, אלא גם את היחסים בין תושבי הארץ הותיקים, אנשי הקיבוצים באזור, והעולים החדשים. אזור הגליל העליון לא היה יעד מועדף עבור העולים החדשים. אנשי הקיבוצים שיוועו לידיים עבודות וביטאו תסכול רב מן המצב. נציגים נפגשו עם דוד בן גוריון ושטחו את צורכיהם. נחום הורביץ מוותיקי כפר גלעדי נדרש להכין את הקרקע להתיישבות עולים מתימן בבתי חלסה הריקים. ללחץ של אנשי הקיבוצים התווסף הלחץ מלמעלה למצוא פתרונות יישוב לגל העלייה הגובר לארץ.

מעברת חלסה (באדיבות אמיר גולדשטיין)

מעברת חלסה (באדיבות אמיר גולדשטיין)

בנייה ופיתוח קריית שמונה (באדיבות אמיר גולדשטיין)

בנייה ופיתוח קריית שמונה (באדיבות אמיר גולדשטיין)

וכך הוא כותב,

"עיתון 'דבר' שיתף את קוראיו בתהליך הקמת היישוב החדש שנקרא 'קרית יוסף' על שמו של יוסף טרומפלדור. הדיווח הכתיר את העיירה המתוכננת בתואר 'עיר גנים', ברוח המודל התכנוני שיובא מאירופה וקבע 'עתיד מזהיר נשקף לה!'. כפר גלעדי, הקיבוץ הותיק בצפון עמק החולה והקרוב ביותר לחלסה סיפק לחם וחלב לעשרות משפחות עולי תימן שהתיישבו בה במשך שלושת החודשים הראשונים. בפסטמבר 1949 נשלח חבר קיבוץ כפר גלעדי אליעזר קרול, איש השומר, לנהל את 'קרית יוסף'. (2018:282).3. אולם תהליך האכלוס והקליטה היה מורכב, ויצר קונפליקט מתמשך בין הזהות של הקהילה הקולטת לזו הנקלטת. המסמכים שמצא גולדשטיין מעידים מצד אחד על היחס המתנשא והאורינטליסטי של הקיבוצים ומן הצד השני מאירים את האופן שבו הקהילה התימנית לא עמדה מנגד והחליטה להתכתב ישירות עם בן גוריון על מנת לשנות את המצב. סלע המחלוקת הוא הזהות של הקהילה והאופן שבו חשו כי הקיבוצים בתפיסת עולמם, מאיימים עליה.

"בניגוד לנטייה לייחס לחברי הקיבוצים מגמת הסתגרות בשנות המדינה הראשונות, מרבית הקיבוצים ביטאו עמדה שחתרה לאינטגרציה מלאה ככל האפשר של קריית שמונה עם היישובים השיתופיים." (2018:287). קצרה היריעה מלתאר את הדינמיקה בתוך הקיבוצים אל מול קרית שמונה אותה מפליא לתאר גולדשטיין.

אולם, חלופת מכתבים של הקהילה התימנית לבן גוריון ובהמשך האיומים של הקהילה, משקפים את יכולת ההתנגדות של העולים ובהמשך גם את ההצלחה של המאבק שלהם אשר בסופו הממסד מספק להם מקום מגורים חלופי. מקום בו יוכלו לממש את אורח חייהם וזהותם.

אליעזר קרפול (מזוקן) מכפר גלעדי בקרית יוסף 1950 (באדיבות אמיר גולדשטיין)

אליעזר קרפול (מזוקן) מכפר גלעדי בקרית יוסף 1950 (באדיבות אמיר גולדשטיין)

הנחת בלוקים בקריית שמונה (חלסה) (באדיבות אמיר גולדשטיין)

הנחת בלוקים בקריית שמונה (חלסה) (באדיבות אמיר גולדשטיין)

הסיפור של הקהילה התימנית בקרית שמונה, הוא סיפור על היכולת לחולל שינוי. לתבוע את המקום שלך במרחב. איך אתה מסביר את העובדה שתמיד השיח על עיירות הפיתוח הוא שיח המציג או את הנרטיב של הקורבן, או את הנרטיב של "מדינה שבדרך"?

"בשנתה הראשונה, היה רוב מכריע של תושבי 'קרית יוסף' (שמה, בשלב זה של 'קרית שמונה'), עולים מתימן. תחילה מצאתי בעיקר חומרים שמתארים אותם 'מבחוץ': כיצד ראו אותם אנשי הממשלה, המפלגה, הקיבוצים, העיתונאים… חשתי שהתיאור החיצוני יוצר הטיה של הסיפור והיכולת לחלץ את קולם של מייסדי היישוב, מהטקסטים השונים, נותרה מוגבלת. לשמחתי, מצאתי בהמשך עשרות רבות של מכתבים שנשלחו על ידי קבוצת המשפחות הזו, והם בהחלט הטילו אור חדש על הסיפור."

"הקהילה התימנית שהקימה את קרית שמונה, התגלתה מהמקורות, כקבוצה שפועלת באופן מגובש ומבוסס אתוס, נחושה, אקטיבית ולא פחות חשוב, משפיעה ומעצבת את דרכה. הם התעקשו לבטא את תפיסתם, את תחושתם, את ציפיותיהם מהמדינה (בה חשו כבעלי בית, על אף שהיו עולים חדשים) ואף את דרישותיהם. הם חשו שיש מי שמקשיב להם ומוכן לסייע. הפעלתנות שלהם הביאה להצלחה לא מבוטלת לגבש את דרכם (כאן, כמובן אין מקום לפרט זאת)."

כאמור נרטיב הוא הבנייה, ובשנים האחרונות קיים מאבק ממשי על הנרטיב של ערי הפיתוח ושל העליות של שנות החמישים בכלל. מעט ביקורת נשמעה על הסדרה "סאלח פה זה ארץ שיראל" וסיקרן אותי לשמוע את תפיסת עולמו של גולדשטיין בנושא.

קרית שמונה בשנות החמישים (באדיבות אמיר גולדשטיין)

קרית שמונה בשנות החמישים (באדיבות אמיר גולדשטיין)

 בעידן של "סאלח פה זה ארץ ישראל" האם יש לדעתך לעצב מחדש את השיח על עיירות הפיתוח? ואם, כן, איך ולמה זה חשוב?

"'סאלח פה זה ארץ-ישראל' הוא פרויקט חשוב וחיוני. בה בעת, ברור שהוא חד ממדי ומספר חלק מהסיפור. לדוגמא, בקריית שמונה, היו כרבע מהתושבים בעשור הראשון רומנים, הונגרים ובסוף התקופה גם פולנים. הם נשלחו ליישוב המרוחק, בדיוק כמו המזרחים. הציטוטים מהפרוטוקולים שהוצגו בסרט הציגו תמונה חלקית ולא מדויקת. בנוסף, במקרים לא מעטים, אנשים בחרו להגיע לקרית-שמונה ולא נשלחו אליה במרמה. הסיפור מורכב הרבה יותר ממה שהוצג בסרט. די לראות גם את הפעילות העניפה של הסתדרות העובדים במקום בתחומים השונים בשנים ההן, כדי להתקנא, על כך, שאין גוף חזק כזה היום שישקיע ביישובים המוחלשים."

 "ובכל זאת, החשיבות של הסרט והסדרה בעיני, היא בעובדה שהם נתנו לגיטימציה לתחושות לא קלות שיש לאנשים שהסיפור שלהם מושתק או מודחק ולא מקבל הכרה ציבורית. בלי לחשוף את הסיפור הזה באופן רחב לאור השמש – יהיה קשה להתקדם. אנשים וקהילות עלולים להיצמד לחוויות הקשות ולחוש קורבנות. אני מקווה, אם כי איני בטוח, שבשלב הבא ניתן יהיה לפתח דיון אקדמי וציבורי רחב, מורכב, לא פשטני, על הקליטה בשנות החמישים והשישים הראשונות וממנו גם ניתן יהיה לזקק בסיס משותף, מבלי להתעלם מהכוונות הטובות, מהמעשים הטובים או מהאוריינטליזם והעוולות, לקראת העתיד."

אם כך במבט לעתיד, אתה מדבר הרבה על הכמיהה של קרית שמונה להיות עיר. האם היא יכולה להיות עיר?

"עיירות הפיתוח הוקמו כידוע, מתוך כוונה להקים עיירות שדה שתהוונה מרכז להתיישבות הכפרית שסביבן. בפועל, הסביבה הקיבוצית, ולעיתים גם המושבים השכנים לעיירות, היו חזקים יותר כלכלית, פוליטית וייצגו תרבות הגמונית, כך שהן לא נזקקו לעיירות הפיתוח כמרכז והיו אמביוולנטיים כלפי הפיכתן לכאלה. העובדה שהמדינה הצליחה באופן מרשים לשכן אנשים, להעניק להם חינוך ובריאות בתנאים מאתגרים, אך לא השכילה, או לא היתה מסוגלת, להשקיע בעיירות בתחום התשתיות הכלכליות ובעיקר התעשייתיות, הפכה אותן לפריפריה כפולה, כלפי מרכז הארץ וכלפי היישובים הכפריים שסביבן."

"קריית שמונה ולא רק היא כמהו לאורך השנים לממש הלכה למעשה את היותן עיר, להשיג מסה קריטית של תושבים, בתקווה שתיווצר פעילות כלכלית ושתמיכה ממשלתית משמעותית תגיע ותעניק להן תשתית כלכלית מספקת ובעקבותיה גם תצמח פעילות תרבותית עירונית. זה קרה בקרית שמונה לאט מאוד ולא הגיע לסף הנדרש. בכלל, בצפון הארץ, יש כמה עיירות, אך אין מטרופולין מרכזי, צפונית לחיפה, שיכול להוות אבן שואבת לאזור, כפי שמתרחש בבאר-שבע. נראה כי רק החלטה אסטרטגית של השלטון המרכזי, שתהיה מלווה במעורבות של הדור הצעיר בקריית שמונה ובייצור של תרבות פוליטית אפקטיבית, תוכל להפוך את קריית שמונה לעיר, ולחלץ אותה ממלכודת הפריפריאליות. הקמה של מרכז אוניברסיטאי בתל-חי וסיוע משמעותי להעברה של מפעלי עוגן, המעסיקים ברמת שכר גבוהה יחסית, יכולים להיות בסיס למהפכה כזו. לו יהי."

  1. לרשימה: סאלח פה זה ארץ ישראל- לספר סיפור ולעשות נזק עצום לערי הנגב, טלי חתוקה, אורבנולוגיה, 12.3.18
  2. אמיר גולדשטיין, 'הקיבוץ והמעברה: המקרה של קיבוצי הגליל העליון וקרית שמונה', בתוך: דבורה הכהן ואניטה שפירא (עורכות), ספר הוקרה לזאב צחור עם צאתו לגמלאות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד 2017, עמ' 274 – 314.
  3. אמיר גולדשטיין, ' "היום השחור של קרית שמונה", מאי 1956: פיתוח, עבודה, קליטה ומחאה בעמק החולה בשנות החמישים', בתוך: ציונה גרוסמרק, חיים גורן, מוסטפא עבאסי וזאביק גרינברג (עורכים), מחקרים חדשים של הגליל – ספר שלישי, תל-חי, הוצאה המכללה האקדמית תל-חי, 2018,  עמ' 219 – 237.