רשימה על הויכוח על האוטופי בעקבות עבודתו של הדס עופרת במוזיאון הרצליה, לה רוטונדה ואני: רמיקס. מיצב חשוב עבור כל מי שמתעניין ועוסק באדריכלות, תכנון והנושק להם.

עבודתו של הדס עופרת לה רוטונדה ואני: רמיקס, מציפה מחדש ובאופן מדויק ומעמיק את הוויכוח על האוטופי ואת המתח בין שאר הרוח, המושלם, המקום הבלתי מושג לבין הפגיע, האנושי  והיומיומי. העבודה של עופרת מתמקדת בוילה קפרה לה רוטונדה, לה נבנו העתקים רבים ברחבי העולם, שתוכננה על ידי האדריכל אנדריאה פלאדיו בפאתי ויצ'נזה באיטליה. הוילה, הוזמנה על ידי פקיד הוותיקן שפרש לגמלאות, פאולו אלמריקו, שביקש מפלדיו לתכנן לו בית כפרי. ב- 1567 הוכנו השרטוטים למבנה מרובע שבמרכזו עיגול בעל ארבע חזיתות זהות. ב-1569 הסתיים השלב הראשון של הבנייה שכלל את הבניין, המדרגות והפסלים. הכיפה הושלמה בשלב מאוחר יותר. הוילה מרתקת כיוון שכל החדרים בה שווים, כל הכניסות אליה זהות והמבט הפנורמי אל החוץ נשקף ממנה יפה ופואטי. כיום הבית נמצא בבעלות פרטית של פרופסור להיסטוריה של האדריכלות, מריו ואלמארנה המלמד בארה"ב (לקריאת מאמר מתוך קטלוג התערוכה).

עופרת עושה שני דברים בעבודת המיצג. הראשון, עבודה מחקרית מעמיקה המאתרת את המעורבים בסיפור של הווילה בויצ'נזה באיטליה ובבעלי וילות זהות ששוכפלו במקומות אחרים, אנגליה, פולין, ארה"ב וברשות הפלסטינית ומתעד את שיחותיו בווידיאו. המרואיינים מציפים שאלות רבות ביחס למשמעות של הוילה (ראוי לציין כי בעל הוילה ברשות הפלסטינית לא הסכים להצטלם והוידאו מבוסס על עריכה של קטעים שפורסמו בעבר), מה המשמעות של וילה זו היום? מה היא מייצגת? האם חשוב שמבנים מסוג זה יהיו בבעלות פרטית או ציבורית? במקביל למהלך הזה, מיקם עופרת במרכז החלל מיצב של מיפלס המדרגות של הוילה כבמה ריקה.  ניתן להיכנס למיצב ובו מקרין עופרת את המבטים הנשקפים מהוילות השונות מרחבי העולם. לצד המבט והחיפוש אחרי הנשגב, היפה, האידילי, הוא עצמו רוכן על הרצפה ומטביע באופן סיזיפי הדפס של אבני שביל הגן על הרצפה, אזכור לאותם אנשים שפועלים ועמלים אז והיום לממש את האוטופי, הלא מושג.

עופרת במרכז החלל מיצב של מיפלס המדרגות של הוילה כבמה ריקה. ניתן להיכנס למיצב ובו מקרין עופרת את המבטים הנשקפים מהוילות השונות מרחבי העולם. (צילום: טלי חתוקה)

עופרת במרכז החלל מיצב של מיפלס המדרגות של הוילה כבמה ריקה. ניתן להיכנס למיצב ובו מקרין עופרת את המבטים הנשקפים מהוילות השונות מרחבי העולם. (צילום: טלי חתוקה)

צד המבט והחיפוש אחרי הנשגב, היפה, האידילי, עפרת רוכן על הרצפה ומטביע באופן סיזיפי הדפס של אבני שביל הגן על הרצפה, אזכור לאותם אנשים שפועלים ועמלים אז והיום לממש את האוטופי, הלא מושג. (צילום: טלי חתוקה)

צד המבט והחיפוש אחרי הנשגב, היפה, האידילי, עפרת רוכן על הרצפה ומטביע באופן סיזיפי הדפס של אבני שביל הגן על הרצפה, אזכור לאותם אנשים שפועלים ועמלים אז והיום לממש את האוטופי, הלא מושג. (צילום: טלי חתוקה)

המתח הזה בין האוטופי ליומיומי הוא מתח מובנה בתוך השיח האדריכלי. בשונה מהסוציולוגים המתמקדים באדם, בכלכלנים העוסקים בשוק, המתכננים והאדריכלים לעולם נטועים בין הרצון והיכולת ליצור את הנשגב, למתן מענה לאדם, ברמה הבסיסית ביותר. קורת גג. עבודתו של עופרת מזכירה את המתח הזה וגם את היופי והאתגר שבמקצוע האדריכלי.

הוויכוח על האוטופי       

הוויכוח על האוטופי לא תם.  בתמצית, המושג "אוטופיה" מזוהה עם עבודתו של תומס מור (1516),1 שהגדיר את המונח בה בעת כַּ"מקום הטוב" ו"שום מקום". אולם כרעיון קיים המונח "אוטופי" מאז ראשית ההיסטוריה הכתובה. כך למשל אצל אריסטו (Aristotle), 2 שהתנגד לתפיסתו של אפלטון (Plato) וטען שהבניית תיאוריות פוליטיות, מנקודת מבט של חברה המנהלת את חייה ברוח התבונה ומממשת אידיאל של חיי שיתוף מושלמים, שגויה. לפי אריסטו שכלול המנגנונים החברתיים צריך להתבסס על ביקורת המנגנונים הפוליטיים וצורות ההתנהגות החברתיות הקיימות. גישה זו עדיין משמשת רבים כנקודת מוצא לביקורת על האוטופיה.

בין המבקרים הבולטים של הרעיון האוטופי היו גם קרל מרקס ופרדריך אנגלס, אשר הטביעו את המונח "סוציאליזם אוטופי" ככינוי להצעות האידיאליסטיות של קלוד אנרי רוברוי סן-סימון (Saint-Simon), שארל פוּריֶה (Fourier) ורוברט אוֹאן (Owen), אשר נתפסו בעיניהם כנחותות יחסית לסוציאליזם המרקסיסטי המדעי (scientific socialism).3 מה שהטריד את מרקס וממשיכיו, שחששו שהסוציאליזם האוטופי יגביר את ההתנגדות למרקסיזם, הן הנחותיהם הנאיביות בקשר לטבע האדם וליכולת לנבא עתיד טוב יותר.4

            מעברו השני של המתרס נמצאים הוגים הטוענים כי אוטופיה הכרחית לכל שינוי חברתי. כך למשל ארנסט בלוך (Bloch), שהדגים בספרו העיקרון של התקווה 5 את התרומה של החשיבה האוטופיסטית להתפתחות החברה. בלוך הבחין בין אוטופיה אבסטרקטית, חלומות אשר אינם מעוגנים במציאות, לאוטופיה קונקרטית המושרשת באפשרות להיתכנות. בעיני בלוך האוטופיה היא קו האופק, מקום שאינו מושג, אבל פתוח להיות מושג. בהשגתו משתתפים בני האדם כסוכנים פעילים ביצירה של עתיד טוב יותר. בניסיון להתגבר על הקונוטציות השליליות שדבקו במונח הגדיר קרל מנהיים (Mannheim) 6, 1936 את האוטופיה כאמצעי שדרכו קבוצות מבינות את העולם, כתהליך חשיבה המבוסס על הבניות מנטאליות (חלומות, רעיונות, פנטזיות, סמלים). לאוטופיה לפי מנהיים שתי צורות עיקריות: האחת אידיאולוגית, המשמרת מציאות קיימת, והשנייה אוטופית, השראה לפעילות קולקטיבית אשר מטרתה לשנות מציאות זו.

הוויכוח על האוטופי נוכח גם באדריכלות ותכנון. מצד אחד ניצבים אלו הטוענים כי שלמות אוטופית יכולה להיות מושגת רק במצבים של כפייה, אלימות, טוטליטריות ודטרמיניזם פיזי, ומצד שני – אלו הרואים באוטופיה קטליזטור הכרחי לשינוי חברתי-סביבתי. באופן כללי תורגם המונח "אוטופיה" באדריכלות ותכנון לצורה מרחבית מלאכותית תחת משטר משוכלל שבו כל היחסים החברתיים-כלכליים מאורגנים באופן קוהרנטי. במרחב האוטופי המבנה הפיזי-אדריכלי הוא המייצב את התהליך החברתי, הנתפס כסטטי, בלתי משתנה. שתיים מן האוטופיות המיושמות והמפורסמות של המאה העשרים הן עיר גנים (Garden City) של אבנעזר הווארד (Howard) והעיר הקורנת (Ville Radieuse) של לה קורבוזייה (Le Corbusier). למרות השונות המרחבית בין האוטופיות השונות, המשותף להן הוא הצורה הגיאומטרית השולטת בזמניות והעובדה שהחזון המדומיין שולט באפשרות לשינוי חברתי והיסטורי. תפיסות אלו ספגו ביקורת ובמיוחד הכרה בכך שמערכות התכנון והמסגרות הפיזיות-אדריכליות האוטופיסטיות מקדמות רפורמות כמו גם שליטה וסדר. במילים אחרות, זוהי הדיאלקטיקה של החזון האוטופי באדריכלות, מחד כינון מרחב דמיוני רפורמטיבי ומאידך מִסגור של המרחב באמצעות שליטה וסדר. הכישלון של האוטופיות נעוץ בשתי סתירות מרכזיות: בפער שבין המסגרת המדומיינת, הנמצאת מחוץ למקום, לבין המימוש הפיזי שלה ובניגוד המובנה בהיגיון הבסיסי שלה, שכן האוטופיה אמורה לייצב ולשלוט בתהליכים החברתיים, אולם היא זקוקה לדינמיות של התהליכים הללו כדי להתממש.7

           בחינת האוטופיות של המאה ה-20 במונחים של הצלחה וכישלון גרמה להשתקת השיח האוטופי והובילה לשבר משמעותי בפרקטיקה המקצועית. רם קולהאס 8 היטיב לבטא זאת כשאמר שיש הערכה מוגזמת לטוב שהאדריכלים יכולים לעשות ולרע שהם יכולים לייצר. קולהאס יצא כנגד הביקורת על המודרניזם, שהתרחבה בשנות השבעים והשמונים. לטענתו, העובדה שהאדריכלים קיבלו ביקורת זו והעצימו אותה החלישה מאוד את התחום.9 ערעור גבולותיהם של האמת והידע והשיח הביקורתי שהתפתח בעקבותיו יצרו נתק חד בין המציאות של חוויית היומיום לבין המרחב המדומיין והאוטופי העומד בבסיס העשייה והמחשבה האדריכליות. נתק זה חולל את מה שכינה ברנרד טצ'ומי (Tschumi)10 "הפרדוקס האדריכלי", שכן הארכיטקטורה לא הצליחה לחבר בין שני המרכיבים המכוננים אותה: מחד העיסוק במציאות קיימת והאופן שבו היא משפיעה על החזון הכולל ומאידך העיסוק בארכיטקטורה כרעיון מופשט, אידילי, המתעלם מן המציאות הקיימת וחותר לייצור מציאות אחרת. פרדוקס זה ניכר היום בשיח האדריכלי בישראל בצורה בוטה, שכן פירוק החזון האוטופי של הרעיון האדריכלי וההתנתקות ממנו חילקו את הפרקטיקה ואת השיח האדריכליים לשני צירים קוטביים: על האחד נמצאים בעלי המקצוע המחויבים לשינוי חברתי אך רואים אותו במנותק משאלות של צורה וחומר; על השני נמצאים אלה המחויבים לפוריזם אדריכלי יצרני, במנותק משאלות חברתיות. הפילוג הקיצוני בין שני המרכיבים העיקריים של החשיבה והעשייה האדריכליות יצר מצב סטטי של נתק אך גם של אי-ודאות. הקבוצה המחויבת חברתית, על שום ניתוקה מהתייחסות לצורה ולחומר, יכולה, לפחות באופן תיאורטי, להתקיים גם מחוץ לתחום השיח והעשייה האדריכליים. הקבוצה השנייה, המחויבת טכנולוגית ומתקיימת בתוך הדיסציפלינה, מייצגת קריאה מוגבלת של תכנון 11 ומהווה סכנה בהפיכת הפרקטיקה האדריכלית לשולית. הפרויקטים הטכנולוגיים מסוג זה אמנם מתממשים בעולם, אך עלותם האסטרונומית וחוסר מחויבותן לרקמות החברתיות הופכים את תרומתם לאיזוטרית. שתי הקבוצות מנותקות מייצור המרחב הקפיטליסטי וכאמור אינן משפיעות על הפרקטיקה באופן משמעותי.

הדס עופרת עבודת מיצב (צילום: טלי חתוקה)

הדס עופרת עבודת מיצב (צילום: טלי חתוקה)

IMG_6181

חזרה ללה רוטונדה

המיצב של עופרת, מחזיר אותנו לוויכוח על האוטופי. הביקור בו מעורר רפלקסיה על השדה התכנוני והאדריכלי, על תרומתו. כדאי לבקר במיצב, כדאי לקחת צד. לא הכל הוא בין לבין, או מערך של מתחים, אלו טובים והכרחיים עבור המחקר, האנליזה של תופעות, האמנות, אך הרבה פחות עבור השדה, אשר נדרש לפעולה.

מזה שנים אני מלמדת את הקורס אוטופיה כמתודולוגיה של תכנון. אני בחרתי. בדומה לארנסט בלוך, מאמינה  כי אוטופיה הכרחית לכל שינוי חברתי. שהיא כפי שהדגים בספרו העיקרון של התקווה 12 חשובה להתפתחות החברה.

 

  1. More Thomas, Utopia (Cambridge, U.K : Cambridge University Press, 2002)
  2. Aristotle, Politics.Books V and VI, trans. with a commentary by David Keyt (Oxford: Oxford University Press, 1999)
  3. Engels, Friedrich, Socialism, Utopian and Scientific, trans. Edward Aveling (London, S. Sonnenschein; New York, C. Scribner, 1892)
  4. להרחבה על הוויכוח והסוציאליזם האוטופי ראו אצל מרטין בובר, נתיבות באוטופיה, ע' 31–39.
  5. Bloch, Ernst, The principle of hope, trans. Neville Plaice, Stephen Plaice & Paul Knight Cambridge: MIT Press, 1986)
  6. Mannheim, Karl, Ideology and Utopia :an Introduction  to the Sociology of Knowledge, trans. Louis Wirth & Edward Shils (San Diego : Harcourt Brace Jovanovich [1985
  7. David Harvey, Spaces of Hope, p.173
  8. Rem Koolhaas, Conversations with Students (Texas: Rice University School, 1996)
  9. יחד עם זאת צריך לזכור שקולהאס, אחד האדריכלים המשפיעים והמובילים בעידן הנוכחי, אינו מאתגר את התפיסה הכלכלית-חברתית של הייצור הקפיטליסטי או מבקר אותה, אלא פועל בתוכה.
  10. Bernard Tschumi, “The Architectural Paradox” 1975, Michael Hays (ed.), Oppositions, pp. 224-227
  11. לרוב מדובר בפרויקטים עתירי טכנולוגיה, המחויבים בעיקר לצורה ולחומר ונבנים בכל העולם, אך עלותם האסטרונומית הופכת אותם לאזוטריים ותרומתם למבני הכוח הקיימים מטילה בספק את יכולתם להציע פרקטיקה ביקורתית.
  12. Bloch, Ernst, The principle of hope, trans. Neville Plaice, Stephen Plaice & Paul Knight Cambridge: MIT Press, 1986