בשנה האחרונה החלה עמותת במקום למפות כ-160 קהילות פלסטיניות בשטח C בגדה המערבית. אקט המיפוי, הנעשה בשיתוף הקהילות המקומיות, הוא מעשה של התנגדות לעקירה והנכחה של חיים שישראל מחשיבה פעמים רבות ל"לא חוקיים"1

ההשפעה של תכנון על חיינו נעלמת מעינינו לרוב – כשהדואר נשלח ליעדו או כשאורחים מגיעים אלינו בעקבות הנחיות שקיבלו, הדברים נראים לנו טבעיים. המפות, התשריטים ותכניות האב שמסדירים את עולמנו מתפקדים בדרך כלל כצללים המלווים אותנו מבלי שנהיה מודעים אליהם. אלא אם כן, כמובן, הם חדלים לפעול. או אז נחשפים יחסי הכוחות הבעייתיים וההשפעה העמוקה שיש למשרטטי המפות על חיינו.

בחודש הראשון שלי כמתמחה בעמותת במקום מטעם שתיל והקרן החדשה לישראל התעמקתי במשמעות של להיות "על המפה". בשנה האחרונה החלה במקום למפות ולהעלות על פלטפורמות מיפוי דיגיטליות כ-160 קהילות פלסטיניות בשטח C בגדה המערבית הכבושה. ישראל (באמצעות המינהל האזרחי, שהוא הגוף הצבאי האחראי על תכנון בשטח) אינה מכירה בקהילות האלה או מונעת את התפתחותן,2 והפרויקט נועד בין היתר להגביר את ההכרה בקהילות במיקומן הנוכחי, למנוע העברה בכפייה, ולקדם אספקת תשתיות ושירותים בסיסיים. בתום הפרויקט, יוכלו כל מטייל או חוקרת למצוא את הקהילות האלה באמצעות חיפוש פשוט בגוגל או ווייז. סימון הכפרים על המפה מנכיח את קיומם, ואף יותר מכך מראה שהם מהווים בית ומורשת תרבותית לקהילות בעלות היסטוריה מורכבת ומגוונת.

כחלק מהפרויקט יצאתי באחד הימים עם צוות שטח C של במקום לעיירה יאטה, שם חיכו לנו תושבים ואחד מנציגי הרשות המקומית של הכפרים הסובבים. בדרך התבוננתי מבעד לחלונות הרכב בנופי הגדה המערבית. שמתי לב להשתנות הדרסטית של הנוף מסביב במעבר מההתנחלויות היהודיות המטופחות לערים והעיירות הפלסטיניות הזרועות אבק ולכלוך.

ביאטה קיבלו את פנינו שלושה צעירים מהכפרים א-תוואני, טובא וסוסיא. נאוה, מומחית ה-GIS  של במקום, הסבירה לשלושה כיצד ניתן למפות את הכפרים שלהם באופן מקוון באמצעות תצלומי אוויר, והדגישה את חשיבותו של המיפוי המדויק. עם סיום ההסברים הגברים החלו בשרטוט קווי המתאר של שטחי המרעה, בסימון הבתים שלהם ומיקומי מערות וציוני דרך גיאוגרפיים אחרים. מפעם לפעם נשמעו פרצי צחוק כשאחד המשתתפים שכח לשמור את העבודה שלו, אבל ההרגשה היתה שהעלאת הכפרים על המפה היא משימה דחופה, כאילו שקיומם הווירטואלי יפיץ לעולם את מצבם.

מפת ביר נאבאלה. מימין: סימון השינויים לאחר המיפוי ב-OSM (מקור: במקום)

בעלות נשית על המרחב

כמה שבועות לאחר מכן הצוות של במקום ערך סדנת מיפוי למועצת הנשים של ג'יב א-דיב, כפר פלסטיני בן 170 תושבים מדרום-מזרח לבית לחם, שהוקם ב-1929. 3 כשטיפסנו עם הרכב במעלה הגבעה  של הכפר ראינו מקבץ בין דורי של נשים – סבתות, אמהות ובנות. התקבצנו יחד בחדר נקי וספרטני, שמשמש פעמיים בשבוע כקליניקה רפואית, והצוות של במקום הסביר כיצד יתנהל הליך המיפוי של הכפר בעזרת Open Streets Map (OSM). במהלך כל ההסבר, תינוקות עברו מיד ליד, נשים יצאו ובאו, וחטיפים חולקו בין כולן. האווירה הכללית היתה של משפחה תומכת, במיוחד כשסבתא קשישה התערבה באמצע המצגת וביקשה להבין טוב יותר את הטכנולוגיה המוצגת.

כשההסבר הסתיים התקבצה קבוצת נשים סביב מחשב נייד אחד, במאמץ משותף לזהות את קווי המתאר של הבתים שלהן בתצלום האוויר. שתיים מן הנשים, שתיהן סטודנטיות באוניברסיטה המקומית, הובילו את תהליך הסימון של הבניינים, השדות, המסגד, החנות והלוחות הסולאריים.

מפגש מיפוי בג'יב א-דיב (צילום: בטי סויבל)

תחושת הבעלות שהנשים הללו הפגינו כלפי הקהילה שלהן היתה נוכחת בכל מקום, החל מהתשתית הפיזית וכלה באופן שבו דיברו על תפקידן בכפר. כל בנין, חצר ושביל נדמו כאילו טופחו באהבה בתוך הסביבה הבלתי סלחנית. שורת העצים הצעירים, הפסיפסים, הטרסות המגוננות הזכירו לי את סבתי, שבמהלך חייה הקשים הצליחה לייצר יופי אפילו מתוך הפריטים הבלויים והשבורים ביותר. הרהרתי בכך שכשלמדתי לימודי עיר, טיפוח ועוני הוצגו כמנוגדים זה לזה – כאילו שכונות יכולות להיות מאופיינות רק על ידי אחד מן השניים. הכפר ג'יב א-דיב ניפץ את הסטריאוטיפ הזה – יד מטפחת שתלה, צבעה, תחזקה והבריקה כל צעד ושעל, למרות היעדר המשאבים הכלכליים של הכפר. עבורי, היופי הבלתי פורמלי של המרחבים הללו קשור ישירות להנהגה הנשית של הכפר. וזה מה שתרם לאווירה השונה במקום – הסביבה הבנויה שיקפה את החוויה הייחודית של נשות הכפר.

אחת ממייסדות מועצת הנשים של הכפר, הסבירה במהלך הביקור שבשנת 2015 החליטו שלוש מנשות הכפר להקים את המועצה כי הרגישו שהגברים, העובדים בחוץ כל היום, אינם מודעים לצרכים היומיומיים של הקהילה. כך, למרות התנגדות פנימית, הן החלו להשתתף בישיבות המועצה המקומית ולחבור להתארגנויות מקומיות שלא למטרות רווח, ובסופו של דבר הצליחו להביא לכפר חייט, חנות מכולת, חובש, לוחות סולאריים ובית ספר סמוך.

בדרך חזרה הרגשתי שאני מתגעגעת לנשים שזה עתה פגשנו. מדוע? לאחר מכן, תוך כדי כתיבה הבנתי שהתגעגעתי אליהן כי הסיפורים שלהן הזכירו לי את הסיפורים ששמעתי מהנשים במשפחתי. התגעגעתי לנשות ג'יב א-דיב כי הן הזכירו לי את הנשים שתבעו בעלות על התבונה הייחודית שלהן והעבירו אלי את הכבוד שהן רוחשות כלפי החוויה הנשית.

מיפוי כהתנגדות לעקירה

בשטח C הנמצא תחת שליטה צבאית ישראלית ותחת אחריות ביטחונית ואזרחית ישראלית מלאה (הכוללת גם שליטה על מוסדות התכנון), בתי הבדואים ואורחות חייהם נמצאים תחת איום תמידי מצד מדיניות הרחבת ההתנחלויות. מאחר שרוב הקהילות הללו אינן מוכרות על ידי ממשלת ישראל, הן נעדרות תכנון פורמלי ותשתיות בסיסיות. המשמעות היא שכל בניה שנוקטים תושבי הקהילות במאמץ לנרמל את חייהם נחשבת לבלתי חוקית, ובסופו של דבר גורמת לכך שמעל 180 כפרים בדואים בשטח C נתונים תחת צווי הריסה. צווי ההריסה (ובסופו של דבר גם ההריסה בפועל) מערערים את הכלכלה הבדואית המסורתית ודנים את הקהילות לחיי עוני.

היוזמה של במקום למיפוי הקהילות היא אמצעי של התנגדות לעקירה. ההתנחלויות השכנות ממופות היטב וקל למצוא אותן ולהגיע אליהן. נוכחותן על המפות גורמת לעתים קרובות להרגשה כי הן מוקפות בשטחים ריקים מאוכלוסייה. העלאת ההתיישבות הבדואית על פלטפורמות המיפוי הדיגיטלי נועדה להילחם באפקט הזה, להראות שההתנחלויות אינן יכולות להתפשט ללא פגיעה באחרים, וכן להבהיר כי נוכחות הקהילות הבדואיות בשטח היא משמעותית וכי לא ניתן להיפטר מהן.

נדמה כי סימונן של קהילות מודרות אלה על המפה היא ענין טכני פעוט. אולם במציאות של הגדה המערבית קיום על פלטפורמת מיפוי וירטואלית אינו רק חיוני לצורך העלאת מודעות. ההבדל בין קיום לבין אי קיום על פלטפורמה כזו יכול להבדיל בסופו של דבר בין קיום ממשי לאי-קיום. אלה שתמיד הולכים לאיבוד מכירים ביתרונם הגדול של אלה היודעים לקרוא מפות. בדומה לכך, לחברות המשרטטות את המפות ניתן הכוח להחליט בנוגע לקיום הקבוע, לשירותים ולאיכות החיים של אלה שאינם יכולים לעשות זאת.

 

בטי סויבל היא מתמחה מטעם שתיל בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, המקדמת זכויות אדם וערכים דמוקרטיים בתחום התכנון. היא בוגרת טריה של התכנית ללימודים אורבניים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (מחזור 2017) ומתעניינת בסוגיות של פיתוח אורבני והאופן שבו הן באות לידי ביטוי בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

  1. הפוסט מבוסס על שני פוסטים שהתפרסמו במקור באנגלית בבלוג של בטי סויבל באתר The Times of Israel. הפוסטים נערכו וקוצרו לקראת הפרסום באורבנולוגיה. לפוסטים המקוריים: Palestinian women put themselves on the map, Putting unrecognized villages on the map ולפוסטים נוספים מאת בטי סויבל: Times of Israel, The Blogs, Betty Soibel.
  2. להרחבה על שטח C ועל מדיניות התכנון הישראלי בתוכו ראו: בצלם, כבתוך שלה: מדיניות ישראל בשטח C של הגדה המערבית (יוני 2013), במקום, התחום האסור: מדיניות התכנון הישראלית בכפרים הפלסטיניים בשטח C (יוני 2008). להרחבה על המינהל האזרחי ראו: יש דין, בראי האינטרס הישראלי: המינהל האזרחי בגדה המערבית (דצמבר 2017).
  3. לפרטים נוספים על ג'יב א-דיב ראו למשל: בצלם, לא מחברת, כן מנתקת: המנהל האזרחי החרים את הלוחות הסולאריים שסיפקו חשמל לכפר פלסטיני ותיק שישראל מסרבת לחבר לרשת, 18.7.2017.