The Design of Protest

Choreographing Political Demonstrations in Public Space

Tali Hatuka

University of Texas Press, 2018

 

כבר יותר מעשור אני מנסה להבין את התהליך של תכנון מחאה פוליטית. התהליך הזה היה כרוך בנסיעות ברחבי העולם, במטרה לראיין פעילים שונים, שחלקם עדיין "חיים" רגשית רגע שהתרחש לפני שנים או אפילו לפני עשורים. במסגרת המחקר השתתפתי בהפגנות, כצופה, "אאוטסיידרית", גם כשהמחאות התרחשו כאן בארץ. מטרתי היתה, כאדריכלית ומתכננת, להתמקד במאפיינים המרחביים של האירוע ולא דווקא במסרים האידיאולוגיים או הפוליטיים שלו. ראיתי את הערך בחקר הביטויים הפיזיים של השתתפות אזרחית, אותם תפסתי כטקסים מרחביים. השיטוט שלי ברחבי העולם גרם לי להבין את כוחה של המהפכה הטכנולוגית, להיחשף למודעות של הציבור לכוחם שלהם, ולהכרה בכך שהמחאות הוא כלי לגיטימי של השתתפות אזרחית והפעלת לחץ על הריבון. הפופולריות של המחאות גוברת ונובעת ממציאות של תחרות על משאבים וזכויות, שבה המחאות אינן נתפסות רק ככלים חיוניים לביסוס תלונות, אלא גם ליצירת קהילות זמניות, מוחשיות, בערים.

בכל שיטוטי לא יכולתי להתנתק מהזהות שלי, כישראלית. חיי במזרח התיכון, אזור בקונפליקט, לימדו אותי כי החלל הוא דינמי, הכוח זמני, הטריטוריה שברירית. המחאות ברחבי העולם מנכיחות את התחושה הזו, במיוחד בעולם המודרני שבו לעיתים אנו שוכחים שאנו בני חלוף. אולם, הזהות שלי, לא רק הניעה את המחקר, אלא גם הגבילה אותו. לא יכולתי להגיע לכל מקום אליו רציתי ולכן במובנים רבים נקודת המבט של הספר היא מערבית ומהווה הצעה להתחלה של דיון רחב יותר על הדינמיקה בין מחאות למרחב הממשי.

החומרים לספר נאספו בכל השפות ולכן היה טבעי לכתוב את הספר בשפה האנגלית. אבל כתמיד חשובה לי מאוד הזירה המקומית. מחאות פוליטיות בישראל היו תמיד כלי חשוב ומעצב בדמוקרטיה שלנו, וזהו עדיין הכלי המשמעותי ביותר בכל תהליך של שינוי. להלן סיכום של נקודות המוצא ומבנה הספר.

++

נקודת המוצא של הספר

אישה מתעוררת בבוקר; היא עומדת לבדה ליד החלון; היא לובשת את בגדיה, לוקחת את התיק שלה, נועלת את הדלת ויוצאת לרחוב. היא אמורה לפגוש כמה חברים, שכמוה, מתוסכלים מהמנהיגות הנוכחית; הם רוצים לדמיין שינוי. הם מתכננים פעולה זו במשך זמן מה; שיחותיהם ומפגשיהם קירבו אותם זה לזה. בפגישות אלה הם תכננו את האירוע – את המסלולים שיש לצעוד בהם, את המסרים שיוצגו, את הלוחות שיישאו, ואת הדגלים שיניפו. ויכוחים הם חלק דינמי בתהליך הזה, ואת רוב הזמן שלהם הם בילו במשא ומתן רעיוני ואסטרטגי. חברים חדשים מצטרפים, בעוד אחרים החליטו לנטוש. והיא, ברחוב, עומדת, מקווה כי הפעולה תהיה הצלחה – כי אנשים אחרים ייקח סיכון להצטרף אליהם במימוש החזון.

התיאור המופשט והגנרי הזה מגלם את רעיון המחאה המוצג בספר זה – אירוע מרחבי מתוכנן, שמארגניו  מבקשים לאתגר בפומבי את המרחק הפוליטי בין הריבון לאזרחיו, בין השולטים לנשלטים. אין ספק, שמשמעות המונח "מחאה" פירושה דברים שונים במקומות שונים; עם זאת, למרות הבדלים אלה, ניתן למצוא קווי דמיון בין אירועים שונים המתרחשים בעולם. זוהי מטרת הספר, חיפוש אחר קווי דמיון בדרכים שבהן מתוכננות ומעוצבות מחאות פוליטיות.

(תל אביב 2015 צלמת: יאירה יסמין, כל הזכויות שמורות)

(תל אביב 2015 צלמת: יאירה יסמין, כל הזכויות שמורות)

לספר שלושה חלקים: תכנון מחאות (Planning Protests), כוריאוגרפיות מרחביות (Spatial Choreographies) והמשכיות (Continuum).

חלק א', תכנון מחאות (Planning Protests), עוסק בתכנון המחאה, באסטרטגיה של המחאה, בפרמטרים המשפיעים על המופע של המחאה. לפיכך, חלק א' הוא חקירה רחבה על עיצוב המחאות במרחב הציבורי. חלק זה הוא מופשט בגישתו וכל אחד מפרקיו מצביע על סיווג כללי של ממד מסוים של תהליך תכנון המחאה. הדיון הוא מצטבר, ויש לראות את הרעיונות המוצגים בחלק זה כתלויים. בחלק זה ארבעה פרקים.

פרק 1, אתגור המרחק (Challenging Distance) דן במושג של המרחק (Distance), כמושג מרכזי דרכו נבחנות המחאות בספר. הטענה בספר היא כי יש לפענח את ממד המרחק הפיזי, החברתי והפוליטי בכל מופע של מחאה ולהבין את תרומתו בקידום שינוי. נושא המרחק נשזר לכל אורך הספר ונדון במיוחד גם בהקשר של הטקטיקות השונות והאופן שאלו משפיעות את המרחק בין הפעילים וביניהם לבין הריבון תוך התייחסות לתפקיד של המרחב הפיזי בכל אלו. פרק 2, בחירת מקום (Choosing a Place), מתמקד בדרכים שבהן המרחק מתבטא בחלל הפיזי ובתפקידו בתכנון אירועים. מכיוון שאין מקום אידיאלי לפעולה של התנגדות, הדיאלוג בין העם לשלטון (כלומר הממשלה ו/ או השוק) יכול להתקיים בכל מקום. לכן, שאלת המפתח היא לא רק היכן מתרחשת פעולה מסוימת, אלא גם אילו סוגים של הזדמנויות מציע מקום מסוים לתקשר מסר אידיאולוגי. כיצד משפיעה ההגדרה של המרחב הפיזי על פיתוח יחסים זמניים בין המון רב של אנשים. פרק זה בוחן שאלות אלו ומציג סקירה כללית על הדינמיקה בין אירועים פוליטיים וחללים ציבוריים בעיר. פרק 3, חיזוק ההשפעה (Enhancing Impact), הוא על יכולתם של הפעילים להעביר את המסרים שלהם  אל מעבר לגבולות גיאוגרפיים של האירוע. באופן ספציפי יותר, הוא בוחן את האופן שבו שחקנים משתמשים במרחב ובארגון של המחאה בהפצה של מסרים. חלק א' נסגר עם פרק 4, מיקוח על כוח (Bargaining Power), הדן בהפגנות כתהליכי מיקוח בנוגע לניכוס שטחים עירוניים עבור המחאה. בהיסטוריה הארוכה של מחאות אזרחיות, לעיתים קרובות, מארגנים חותמים על עסקאות עם הרשויות והמשטרה מראש. משא ומתן בין המארגנים, המפגינים, הרשויות והמשטרה, הן לפני האירוע והן במהלכו, מגבילים את כל הצדדים ומגבירים את יכולת הניבוי לגבי הדינמיקה במהלך ההפגנות. בכוחה של המדינה לאפשר ולהגביל את טקטיקות האזרחים, כאשר מדובר ביחסים בין פעילים ומשטרים, בין אם דמוקרטים ובין אם לאו.

חלק ב', כוריאוגרפיה מרחבית (Spatial Choreographies), דן בממדים הספציפיים של מחאות. חלק זה מתמקד בעיצוב של האירועים, לא רק כהתגלמויות אסתטיות אלא גם כטקטיקות פעולה. ברור כי טקטיקות לא יכולות להיות משוכפלות (אפילו על ידי אותם משתמשים באותה מדינה), אבל הן בהחלט יכולות לעורר מפגינים אחרים לחשוב על אופן הפעולה שלהם. הרעיון של הכוריאוגרפיה המרחבית מתייחס לדינמיקה שבין המשתתפים למרחב. זהו ניתוח מיקרו של אירועים המתמקד בדינמיקה שבין הגוף לבין ההגדרות הפיזיות של החלל, בין הדינמיקה החברתית של המחאה לבין המרכיבים הטקסיים (למשל, צעידה, שירה), קוד הלבוש ולוח הזמנים (העיתוי ומשך של האירוע). בחלק זה ארבעה פרקים.

פרק 5, בימוי הפעולה (Staging the Action), מספק מבוא לתכונות הדרמטורליות של מחאה ומציג שלושה אבות טיפוס: Spectacle, Procession,  ו-Place-Making. כל אב טיפוס, מוצג דרך מאפייניו הגנריים. פרקים 6, 7 ו -8 מציגים אבות טיפוס אלה בפירוט דרך הצגה של כוריאוגרפיות מרחביות מגוונות שנופלות תחת קטיגוריות אלו. כל כוריאוגרפיה נדונה גם בהקשר של המרחב והאופן שבו היא מאתגרת את המרחק המרחבי, הפיזי והפוליטי. פרק 6, Spectacle, מנתח אירועים, בין אם בקנה מידה גדול או בקנה מידה קטן, אשר נוטים להיות התכנסויות מתוכננות היטב עם רגישות לסדר הפיזי ו/ או לתכונות אדריכליות של האתר.  פרק 7, Procession, בוחן אירועים שבהם הליכה או צעדה היא המרכיב הבולט ודן בכוריאוגרפיות עכשוויות.  פרק 8, Place-Making, חוקר אירועים שמשתמשים באובייקטים בסביבה מסוימת כאמצעי מרכזי בכינונו של האירוע. הגוף בסוג זה של פעולה הוא משני לאובייקט, אם כי הם קשורים זה לזה.

כל האירועים המתוארים בפרקים אלה הם פעולות פוליטיות מרכזיות ואירועי מפתח בקנה מידה לאומי ו/ או בינלאומי משנות השישים ועד ימינו. עם זאת, מקרים מגוונים אלה אינם מייצגים רשימה מקיפה, ואין כאן שאיפה לבנות מפת ייצוג מלאה. במקום זאת, אירועים אלה ממחישים דוגמאות לכוריאוגרפיות מרחביות בולטות. מבחינה מתודולוגית, ניתוח האתרים השונים עוקב אחר אותם מפתחות עיקריים וכולל: 1. מחקר ארכיוני על האתרים והאירועים הנדונים; 2. ניתוחים פיזיים ואדריכליים של האתרים;  3. ראיונות עם אנשי מפתח בעיר – אזרחים או אנשים מהממסד, מתכננים ומקבלי החלטות; 4. ראיונות עם פעילים. הראיונות עם הפעילים התמקדו בתכנון המחאה והשימוש בחלל וכללו שאלות כלליות על ארגון המחאה, על תהליך התכנון של האירוע, על השימוש והטקטיקה של טקטיקה מסוימת במקום מסוים בזמן מסוים, חוקיותה או אי חוקיותה של הפעולה, שיטור ואלימות.

חלק ג', המשכיות (Continuum) עוסק במופע של המחאתיות (Preforming Protestability) ובעתידה, ומציע כי המחאות הן תמיד פרוצדורליות. מחאות לא מופיעות פתאום. הדינמיקה החברתית והפוליטית מטפחת את הופעתם, ודינמיקה כזו כוללת הרבה פעמים פעולות ציבוריות בטון נמוך שהממשלה או הציבור לא מייחסים להם חשיבות. דינמיקה זו של יצירת מחאות וניהולן כתהליכים חברתיים נמצאת במגמת עלייה ברחבי העולם, שכן היא עדיין הכלי הבסיסי ביותר, שבאמצעותו אנשים יכולים להשתחרר באופן זמני מאילוצים יומיומיים, להתנגד לכוח, ולהציע עמדה נגדית קולקטיבית. בעולם של פיצול חברתי ופוליטי, המרחב הוא המפתח ליצירת משמעות וקידום השינוי. אך למרות התחזקות התודעה של אזרחים ביחס לכוחם, הדרך לשינוי והמימוש שלו אינם פשוטים. במציאות הנוכחית של עולם מורכב, של מרחבים עירוניים מפוקחים, מימוש השינוי החברתי והפוליטי הוא אתגר מורכב במיוחד. חלק מסכם זה בוחן את האתגרים של הפעילים כיום בתכנון מחאות.

(מצריים, 2011. צלמת: יאירה יסמין, כל הזכויות שמורות)

(מצריים, 2011. צלמת: יאירה יסמין, כל הזכויות שמורות)

++

לבסוף, כאשר התחלתי את הפרויקט הזה לפני יותר מעשור, לא הייתי בטוחה מה אמצא או אשיג.  "מה אפשר לומר על תנועות חברתיות שטרם נאמר?" שאל אותי ביש סניאל, פרופסור לתכנון ב-MIT, בארוחת ערב בביתו. זה היה בשנת 2005, ואני, עדיין בשלבים המוקדמים של העבודה שלי, התקשיתי לענות. באותו ערב אני זוכרת שהרגשתי שאולי כבר נאמר הכול. למרות שחשדתי כי סוגיית הגיאומטריה והחלל לא נחקרה ביסודיות, היססתי באשר למשמעותה בתהליך קבלת ההחלטות בעת תכנון ההפגנות. כיום, אני יכולה לומר שהגיאומטריה של החלל היא ממד משמעותי בעיצוב המחאה, המשפיע על הדינמיקה ועל דפוסי המעורבות בקרב המשתתפים, כאשר פעילים מודעים לעתים קרובות הן לגיאומטריה הפיזית של המקום והן למשמעותו הסמלית.

על תובנות אלו ואחרות, אני רוצה להודות לכל הפעילים והארגונים שפתחו לי את שעריהם וחלקו עמי את המחשבות והחומרים שלהם. זה היה מסע ארוך ומעורר השראה, שדרכו למדתי על תפקיד הדמיון האנושי בעיצוב המרחב והידע.