מה מבינים ילדים החשופים כל הזמן לשלטי הפירסום במרחב הציבורי?  נראה כי היום מעבר לשלטי החוצות הרגילים כל בניין הופך לשטח פירסום פוטנציאלי ומקור הכנסה נוסף לדיירי הבניין, האם אפשר לדרוש מהרשות העירונית להאבק בזה?

לפני מספר ימים שוחחתי עם בני על נשים בעמדות מפתח ועל אפליה מבנית בחברה הישראלית  ובכלל. אבל אמא, שאל בני בן ה-8, יש המון נשים חזקות ומשפיעות, אנחנו רואים אותן כל הזמן על שלטי פרסומת. הייתי צריכה להסביר לו על הקשר בין ייצוג, מסחר, כלכלה וחפצון,  ועל כך שנשים על שלטי חוצות אינן תורמות בהכרח להתחזקותן של נשים בעמדות מפתח במשק ובאקדמיה. להיפך, בנות צעירות שרואות את הנשים הללו, מאמינות כי זו הדרך להצלחה. בנאיביות של ילד, הנוסע באופן קבוע על ציר איילון, טען שאף פעם לא אהב את הדמות של בר רפאלי. אז מי זו האישה הזו? שאל ולמה צריך לראות אותה כל הזמן? ובאמת למה.

בכתבה של גילי מלינצקי, שסקרה את הנושא (ואני אף מרואיינת בסופה) מקבלים מספר תשובות. רוב הכתבה מתמקדת בערך הכלכלי והיתרון של ערך זה עבור העיר ותושביה. אך לא הכל כלכלה. לתהליך הזה של פרסום אגרסיבי יש מחיר תודעתי וחינוכי על הדור הצעיר. כיום הפרסומות משולבות באופן אגרסיבי בכל מקום וחודרות למרחב היום יומי והעירוני. החדירה של השילוט לחיי היום יום מגבירה את המודעות למוצרים וצריכה ולרוב מתגמלת את בעלי הבניינים והמפרסמים. מי מרוויח ומי מפסיד? ברור שבעלי העסקים והבניינים מרוויחים, אבל הציבור מפסיד, הנוער מפסיד, ואנחנו כהורים.

חדירה של השילוט לחיי היום יום מגבירה את המודעות למוצרים וצריכה ולרוב מתגמלת את בעלי הבניינים והמפרסמים אבל מי מפסיד? אנחנו שנאלצים לשאת את האי שקט והפימפום הצרכני

חדירה של השילוט לחיי היום יום מגבירה את המודעות למוצרים וצריכה ולרוב מתגמלת את בעלי הבניינים והמפרסמים אבל מי מפסיד? אנחנו שנאלצים לשאת את האי שקט והפימפום הצרכני (ציללום: המעבדה לעיצוב עירוני)

בשנים האחרונות אנו עדים להתקפה של רעש ויזואלי, והתקפה של צריכה שממלאה את המרחב ללא אפשרות מילוט ממוצרים וידוענים. לתפיסתי, אסור לקבל כגזירת גורל את המכירה/הפרטה/השכרה הזו של המרחב הציבורי שרק הולך ותופס תאוצה. לכן כל ויסות בנושא יתקבל בברכה. וטוב תעשה עיריית תל אביב אם תפעל באופן יותר קיצוני. ערים שיצליחו למגר את התופעה יתרמו לאורח החיים והאסתטיקה של הנוף העירוני.  

חייבים להתנגד לשטיפת המוח של מוצרים המופיעים לנו בדמותם של דוגמנים מעורטלים בגובה של בניין בין מספר קומות. שטיפת מוח, ללא הסכמה, שרובנו מקבלים כגזירת גורל.  כאשר אנחנו צופים בפרסומות בפלטפורמות שונות, אנחנו בוחרים. פה אין אפשרות מילוט. לא ניתן לוותר על הנסיעה באיילון. האם זה מעלה את איכות החיים בעיר? בהחלט לא. עיריית תל אביב, בשל המשאבים הכלכליים ברשותה יכולה בהחלט ללכת בעקבותיה של סאו פאולו (עיר עם קשיים רבים יותר) שחוקקה את חוק העיר הנקייה  (Lei Cidade Limpa) ואוסרת כמעט לגמרי את הפרסום במרחב הציבורי. מה התגלה בסאן פאולו, בעקבות ההסרה של שלטי החוצות הגדולים? שאפשר לחיות מצוין גם בלי השילוט והרעש הוויזואלי. שאפשר לראות סוף סוף את קו הרקיע של העיר וליהנות מהנוף העירוני. 1

ואז אולי נצליח להעביר גם כמה מסרים חשובים יותר לדור העתיד. מסרים המתנגדים לחפצון, ולמסחור המרחב הציבורי.

  1. לרשימה על המרחב הציבורי כנחלת הכלל ושלטי חוצות כ'זיהון מנטלי'