מי שהיה בעבר מפקד מרכז הבינוי של צה"ל מבקר את הפופוליזם סביב העברת מחנות צה"ל לפריפריה. טיוב האוכלוסייה? יצירת מקומות עבודה? משיכת אוכלוסייה חדשה וצעירה לנגב? הבטחות אלה משרתות את חיתוך הסרטים וצילומי הפוליטיקאים אך המציאות מהם והלאה. מה הערך של העברת מחנות צה"ל ומי המרוויחים העיקריים? לדבריו, לא תושבי הנגב

תמהני עד כמה הציבור מודע לשיטה בה מכריזים מנהיגים פוליטיים על הצלחות פופוליסטיות מיידיות הנראות לעין אבל על חשבון הכיס הרחב של הציבור בדור הבא ואולי אף הבא אחריו. אי שם, בסוף שנות השבעים הגו כמה קצינים צעירים של המטה הכללי באגף האפסנאות ואגף התכנון בצה"ל את רעיון "שיווק המחנות" של צה"ל. למהלך זה מודבקות תוויות של פיתוח, סוציאליזם, חלוקת משאבים צודקת ומה לא, כאשר המטרה היא ככל הנראה אך ורק גזירת סרטים בטכסים מצולמים. הרעיון היה מבוסס על כמה עקרונות פשוטים ונבע מצורך ברור: מחנות  צה"ל, פרוסים במרחבים עירוניים המשוועים לבניית מגורים, מבני ציבור ותעסוקה, הנם ירושה של בניה טורקית, גרמנית, אנגלית והשנים הראשונות של המדינה; הבניה הנה ירודה, מטה לנפול, כאשר התשתיות במצב ירוד, לא מתפקד ואינו מאפשר ארגון או פיתוח עתידיים לפי תחזיות הארגון של צה"ל לשנים הבאות. הקרקעות עליהם שוכנים מחנות אלו יקרות מאוד לפי כל המדדים; מכירת הקרקעות לצורכי הבניה האזרחית תניב מספיק ממון לבניית מחנות מודרניים, כראוי לשנות האלפיים. תקציב ביטחוני לבנייה זו לא יימצא אלא בדרך זו.

הנחת יסוד שניתנה ביחד עם כיווני התכנון לתכנית זו הייתה שהקרקעות החליפיות לבניית המחנות החדשים תהיינה במקומות בהן עלות הקרקע זולה, הקרקע זמינה ובבעלות מנהל מקרקעי ישראל ואינה מהווה מרכיב משמעותי בעלויות הפרויקט. מעבר לכך, העברת מחנות הצבא לאזורים מרוחקים או לפריפריה היווה מרכיב שולי בלבד, ללא כל יומרה מיוחדת, כיוון שלא נלוותה לכך יומרה כפי שמתבטאת כיום לצרכים פופוליסטיים בלבד.

כאמור, בסיס המימון הבלעדי לתכנית זו היה עצם שיווק הקרקעות היקרות בכל מקום פריסה קיים, לצורך בניה למגורים ותעסוקה אזרחית. גם תכנית המחנות המיועדים לפינוי נעשתה בדיוק עפ"י שיקולים אלו ובלבד: העבודה שנעשתה ע"י מגוון צוותים ותחת נהלים ברורים שגובשו במערכת הביטחון, בתיאום עם גורמי משרד האוצר ומנהל מקרקעי ישראל, במסגרת וועדה בין-משרדית, קבעו שלכל מחנה המיועד להעברה, תיעשה הערכה שמאית של שווי הקרקע, מול הערכה כספית של עלות פרוייקט ההעברה, כאשר: הערכת פרוייקט ההעברה התייחסה לעלות התכנון והביצוע של המחנה החליפי לפי אפיון מסודר של התכנים, ראיית הארגון שגובשה ע"י מערכת הביטחון, תכנון מודרני של שנות האלפיים, עלויות ההתארגנות והעברת תקורות נוספות כגון קשר קווי, הובלה, פריקה, אריזה ונושאים נוספים.

PikiWiki_Israel_46963_Zerifin_camp_-_Sarafand

מחנה צריפין בשנות החמישים הוא דוגמה לבסיס שהוא  "ירושה של בניה טורקית, גרמנית, אנגלית והשנים הראשונות של המדינה; הבניה הנה ירודה, מטה לנפול, כאשר התשתיות במצב ירוד, לא מתפקד ואינו מאפשר ארגון או פיתוח עתידיים" ( צילום: פיקיוויקי)

הערכת שווי הקרקע לבניה אזרחית נעשתה לפי פרמטרים של תכניות מתאר חזויות אפשריות בצורה מלאה ואפשרויות ההכנסה  למדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל משיווק הקרקע ליזמים פרטיים. רק מחנות אשר הציגו מאזן חיובי או שהוחלט ששיקולים ארגוניים, או שעומדים במאזן שולי ויש שיקולים נוספים המטים את המאזן לטובת ההעברה, נכנסו לרשימת המתוכננים להעברה. שיקולים אחרים, כפי שינותחו להלן, היו בשוליים ולא היוו כל שיקול להכרעת המעבר ולבטח לא שיקול מוביל לקבלת החלטה על פינוי מחנה כלשהו.

סנונית מעשית ראשונה הייתה פירוק חלקי של מחנה כורדני ליד חיפה ומחנה טירה (מ"ק 462) ליד חיפה שהועברו למחנה ציפורית (אזור תעשיה "ציפורית" ליד מושב הושעיה). אלו תוכננו ובוצעו בדיוק לפי התהליך שתואר לעיל החל מסוף שנות התשעים  ועד סוף 2010. בתחילת שנות 2000, הוחל בתכנון גיבוש עיר הבה"דים, כחלק מפינוי מאסיבי יותר של מתחם מחנה צריפין 1 ויחד עימו את פינוי בסיסי הציוד של חיל האוויר  לכיוון מחנה נבטים. מחנה עיר הבה"דים, העומד בכלל הקריטריונים של "שיווק מחנות צה"ל".

עיר הבה"דים האמנם חזון לשינוי הנגב?!

בעת אפיון מפורט של עיר הבה"דים, חושב שהיקף האוכלוסייה המרבי של העיר יעמוד על כ – 11,000 איש, מתוכם כ – 7,500 איש מצבה יומית ממוצעת ומתוך אלו כ – 650 בלבד הנם חיילים בשירות קבע. אין חולקים על כך שתחת נתונים אלו, איש לא העלה על דעתו שהיקף זעום כזה של אנשי קבע, רובם נגדים ולא קצינים, לא נועד 'להשביח' את האוכלוסייה האזרחית באזור כלשהו במדינה ואין זה מייעודיו הבולטים של הפרויקט. פריסת הפרויקט בצומת הנגב אינה בסמיכות מידית ליישוב קיים ובדומה למחנות רבים אחרים במרחבי הנגב, לא ניכרת כל השפעה של טיוב האוכלוסייה האזרחית או השפעה על תעסוקת יתר של התושבים.  בזמנו  כאשר התפתחו בסיסים בנגב ליד הישובים האזרחיים, התכנון התבסס על הצורך בשטחי אימון וניסיון להגביל  התפשטות "גורמים בלתי רצויים" על קרקעות מדינה, לצד העובדה שהשטח פנוי וזול יחסית. שכונות מגורים לאנשי קבע בסביבה הקרובה, לרבות בעיר באר שבע עצמה, פותחו ע"י צה"ל כמעין עמותות בשיתוף לבניה עצמית, אולם תחת מנהלת צבאית מסודרת. מדובר על עשרות בודדות של יחידות דיור צמוד קרקע, בו אוכלוסייה מגוונת של אנשי קבע, שאינה מתיימרת להתגורר שם כתכנית לטיוב אוכלוסיית היישוב אלא דווקא כתכנית לטיוב תנאי השירות של אנשי הקבע בעלי חזון של שירות ארוך ליד הבסיס שלהם. כלומר, יעד ארגוני/ביטחוני נכון ולא יעד אזרחי בהכרח. בתכנית העתידית הקרובה מתוכנן להעתיק את מערך המודיעין ליד להבים ואת שדה דב בדיוק לפי אותם העקרונות; אין לכך ולא כלום עם קריטריון של טיוב האוכלוסייה האזרחית. בנוסף, הטענה ל"תוספת מקומות תעסוקה רבים לאוכלוסייה האזרחית" הינה זריעת חול בעיני הציבור. שכן מתקן הלוגיסטיקה והאחסנה של ציוד למצבי חירום, יתוחזק על ידי צוות סדיר ולא אזרחים מקומיים חסרי הכשרה.

 

הפרטה ושקר התעסוקה

באותה תקופה בה תוכננה הקמת עיר הבה"דים, הועלה רעיון "מזהיר" הנוגע למימון הפרויקט ונועד למקסם הכנסות המדינה ושל בעלי יכולת שונים על חשבון הציבור. הרעיון הוא לא להלוות למערכת הביטחון סכום ראשוני למימון התנעת הפרוייקטים ולאחר מכן לממן את ההלוואה והמשך הביצוע מההכנסה משיווק הקרקעות כפי שהתכנית הייתה במקור. השיטה החלופית היא מימון הפרוייקטים ע"י התקשרות ארוכה טווח עם קבוצות זכייניות, אשר זולת מקדמה מסוימת, תהיינה אחראיות למימון, תכנון, ביצוע, תפעול ותחזוקת הפרויקט לתקופה של 20-30 שנה. המדינה תחזיר להם את ההשקעה, בריבית דריבית לאורך התקופה, כאשר התחרות בין המועמדים הנה על היקף ההחזר הנדרש על ידם לרבעון או תקופה דומה במכרז לאורך אותם שנים. לשיטה זו קוראים PFI)  Private Financed Initiative) והיא דומה במשהו למעין משכנתא לפיה הממשלה נוטלת הלוואה ארוכה מהזכיין ואלו שמסיימים להחזיר את ההלוואה יהיו הנכדים שלנו ואולי יותר.

ברור שמי שמסוגל להתמודד על מכרזים כאלו איננו תושב אותם הישובים בפריפריה אלא הקהילה העמידה המכונה "טייקונים", בשותפות עם בנקים או חברות ביטוח הנדרשים למימון הפרוייקט. יתר-על-כן, כאשר נאמר שפריסת מחנות צה"ל ליד יישובי הפריפריה תגדיל את כמות מקומות העבודה האפשרית, נשאלת השאלה המידית: הרי מי שאחראי לתפעול ותחזוקת תכולת המחנות הוא קבלן ולא מכתיבים לו את מי להעסיק. גם אם כן, המועסקים בסופו של דבר הם "עובדי קבלן" ותנאי ההעסקה שלהם ברורים. היש בכך כדי לטייב את תנאי האזרחים במקומות הפריסה החדשים של צה"ל? יתרה מכך – לובשי המדים שעסקו בכך במחנות המקור כבר לא יהיו לובשי מדים אלא קבלנים ועובדי קבלן בתפקידים שונים כך שזה ימזער גם את פוטנציאל האוכלוסייה המקומית שעוברת ממרכז הארץ לפריפריה באותה הכמות.

ומה יעשו עם עודפי הכסף המזומן העצומים בין שיווק הקרקעות המתפנות, שאמורים היו לממן את הקמת המחנות החדשים, לבין המקדמה בלבד שניתנת בפועל? אלה וודאי לא יושקעו בפריפריה לקידום אמיתי של תעסוקה. מי שנמצא היום ליד הגה חלוקת התקציב, יכול להכריז מעל כל במה על הצלחותיו הזריזות במימוש פרויקטים ועל השגת יעדים של עיבוי הפריפריה וטיוב האוכלוסייה, כאשר למעשה זו הכרזה פופוליסטית ושקרית כאחד; מצד אחד אין בכך כל יעדים מוכחים של טיוב הפריפריה ומצד שני ניתן להשיג אותם יעדים של פרויקטים גם בדרך הישר. לא רק מחנות צה"ל נבנים בשיטות הללו של PFI אלא גם בנייני ממשל – עיריות, בתי משפט, בנייני חברות ציבוריות, כל זה כדי להציג לציבור המקורבים הצלחות פופוליסטיות מידיות ולהטיל את המשא התקציבי על גבם של הדורות הבאים.

נראה כי שיטת השלטון דהיום משיגה את כל המטרות הרצויות – פינוי קרקעות יקרות למטרת בניה למגורים באזורי ביקוש, במהירות וכן תפיסת קרקעות פנויות באזורים נידחים. לצד "ההצלחות" הללו מוצג לציבור שזה נעשה בעיקר כדי לטייב טכנולוגיות מתקדמות בפריפריה, להוסיף כמות משמעותית של מקומות עבודה ולשפר את רמת האוכלוסייה. מצד שני, הנתונים היבשים מציגים בבירור שאין בהעתקת מחנות צה"ל כל פוטנציאל סביר או משמעותי בטיוב האוכלוסייה בפריפריה וגם חלק ניכר מהתכנית איננו מקנה פוטנציאל כזה. לצד זאת, קציר "ההצלחות המהירות" יוצר מלווה תקציבי ארוך שנים, עם רווחים נאים לאותם העשירים שנבנו מהשקעות בלתי אחראיות של השלטון ועודפים תקציביים מיידיים לחלוקה בלתי מבוקרת לנושאים שאין לציבור כל בקרה עליה.

 

  1. מחנה צריפין תוכנן לפינוי בין הראשונים, כאשר יחידותיו השונות תוכננו לפיזור בלפחות שמונה מתקנים צבאיים חדשים אחרים – חלק עקב שיוכם המקצועי, חלק עקב שיוכם הארגוני וחלק עקב ביצוע ארגון מחדש או תפיסה חדשה של תחום תפעולי צבאי שלא נסתיימו עד היום בפועל.