ברשימה זו אציג בעקבות ספרה של Virginia Held כיצד 'אתיקה של דאגה' יכולה להוות תפיסה מוסרית אוניברסלית וחזון לחברה המושתתת על הדדיות, קשרים ואנושיות. הקורונה החזירה את ההכרה בתלות האנושית ואת ההערכה לעוסקים במלאכת הטיפול/דאגה, האם היא תחלחל גם לימי שיגרה?

התפיסה של 'אתיקה של דאגה' התפתחה לתיאוריה מוסרית שאיננה מוגבלת רק לזירה המשפחתית, למרחב הפרטי אלא למוסד הרפואי, חוק ומשפט, החיים הפוליטיים, מבנים חברתיים ואפילו יחסים בינלאומיים.1  כפי שהוסבר ברשימה הראשונה, תיאורטיקנים בתחום הטיפול/דאגה מדגישים כי מודבר בפרקטיקה, שכן טיפול תמיד כרוך בקיום פרקטיקות רבות פיזיות ורגשיות, אך גם בערך. ההיענות לצרכיו של אחר, לקיחת אחריות, הכרה בתלות ויצירת הדדיות, הוגנות, סיוע כל אלה הם ערכים. לכן טוענות החוקרות מדובר בתפיסה מוסרית שלמה שיכולה להוות אלטרנטיבה או לעבוד ביחד עם תפיסות מוסריות אחרות ויש באתיקה של דאגה לתרום לחשיבה ובנייה של חברה אחרת. שכן בבסיס של האתיקה של דאגה התפיסה שהאדם הוא קודם כל חלק מרשת של יחסים, של קשרים, שהוא תלוי בקיומו של אחר. אך זוהי אינה תלות שלילית אלא הכרה בפגיעות והצורך שלנו באחר שיטפל בנו בנקודות שונות בחיינו, כמו שגם אנו נעניק טיפול ודאגה לאורך חיינו.

הביקורת על האינדיבידואליזם הליברלי

דימוי זה של החברה (כמבוססות על יחסים) עומד בניגוד לתפיסות מוסריות שבמרכזן אינדיבידואל עצמאי, בלתי תלוי. האדם האוטונומי שניצב במרכזן של תיאוריות פוליטיות וכלכליות ליברליות רואה באדם סוכן רציונאלי, אוטונומי, אינדיבידואלי. לפי השקפה זו, החברה מורכבת מ"יחידות אוטונומיות עצמאיות שמשתפות פעולה רק כאשר תנאי שיתוף הפעולה הם כאלה שיכולים להגדיל את הקצוות של כל אחד מהצדדים" כלומר לסייע להם. לפי התפיסות הללו 'מה שמפריד בינינו הוא במובן מסוים חשוב יותר ממה שמחבר בינינו.  כלומר קודם כל אנחנו אינדיבידואלים מובחנים ורק אז נוצרות מערכות יחסים. לעומת זאת האתיקה של דאגה רואה אנשים קודם כל  כיחסנים (relational) כלומר משוקעים בתוך יחסים באופן מקדמי מוסרית ואפיסטמולוגית. כל אדם מתחיל כתינוק כאשר הוא תלוי באלה שאמורים לספק לו טיפול, ואנחנו נשארים תלויים באחרים בדרכים מרובות ומהותיות לאורך חיינו. התלות שלנו אם כן היא חלק ממה שמבנה את האישיות שלנו. אנחנו ארוגים בתוך רשת של קשרים חברתיים ויחסים. זה לא אומר שאיננו יכולים להפוך לאוטונומיים, מבחינה מחשבתית, מוסרית אך זוהי תפיסה אחרת של אוטונומיה מאשר זו של האינדיבידואל הליברלי. הדימוי של רובינזון קרוזו שבלב האידאל הליברלי מטפח אשליה של חברה המורכבת מאינדבידואלים חופשיים, שווים, בלתי תלויים שיכולים לבחור לתקשר ולהתחבר או לא.  זה מסתיר את התלות הברורה של כולם זה בזה. למשל, הקורונה הראתה זו מבחינה בריאותית, כלכלית וגלובלית. כמו גם את התלות של השוק 'החופשי' בעבודת הטיפול. כל עוד לא חזרו מסגרות הטיפול בילדים לתפקד, השוק והכלכלה לא יכלו לחזור לשגרה. כלומר אותו דימוי של חברה של אינדיבידואלים אוטונומיים המתקשרים בחוזה, מכחישה את הדרכים הרבות שבהם אנשים וקבוצות תלויים זה בזה בעולם המודרני.2 אבל האתיקה של דאגה אומרת יותר מכך, לא רק שייצוג זה חוטא למציאות האנושית אלא היא מציבה חזון חדש ואופטימי שמציב את הדדיות והקשר כאידאל. היא מעריכה את הקשרים שיש לנו עם אחרים פרטיקולרים ואת מערכות היחסים שמרכיבות את הזהות שלנו.

בבסיס של האתיקה של דאגה התפיסה שהאדם הוא קודם כל חלק מרשת של יחסים, של קשרים, שהוא תלוי בקיומו של אחר (צילום: Mother, I Lelekov, Flickr)

תיאוריות של דאגה/טיפול מול תיאוריות של צדק

שאלות של צדק מתמקדות בסוגיות של הוגנות, שוויון, זכויות אדם ועקרונות מופשטים. לעומת זאת אתיקה של דאגה מתמקדת בקשב, אמון, היענות לצורך, וטיפוח יחסים אכפתיים. בעוד שמוסר של צדק מחפש פיתרון הוגן בין אינטרסים וזכויות אינדיבידואליים מתחרים, מוסר של אכפתיות או של דאגה רואה את האינטרסים של המטפלים והמטופלים כרוכים זה בזה יותר מאשר פשוט מתחרים. בעוד הצדק מגן על שוויון וחופש, הטיפול מטפח קשרים חברתיים ושיתוף פעולה.

חוקרים רבים ניסו ליישב ולמצוא דרך לשלב בין שתי התפיסות הללו. יש הטוענים שצדק הוא הכרחי בקונטקסט המשפחתי למשל כדי להגן מפני אלימות, או חלוקה לא צודקת של העבודה או יחס לילדים. כמו כן יש הטוענים שדאגה/טיפול הכרחי בקונטקסט של הרחוב או בתי משפט שבהם אנשים צריכים לקבל יחס אנושי יותר.  כמו גם במסגרות חינוך ורווחה שיש לחשוב עליהם דרך מושגים של אחריות חברתית. לכן צדק ודאגה/טיפול לא צריכים להיחשב כמסגרות נפרדות של אתיקה. אלא צדק צריך להיחשב כהמשכה של דאגה.

השאלה היא איך לחבר בין תיאוריות ואתיקה של צדק לתיאוריות ואתיקה של דאגה, מורכבת.  ורג'יניה הלד (Held) מציעה לשמור עליהן כתפיסות מובחנות. אך להכניס את הדאגה/טיפול לזירות של 'צדק' ולהפך. למשל היא מאמינה שבזירה המשפטית צדק והבטחת זכויות אדם צריכים לקבל קדימות אך שיקולים או תפיסות של טיפול/דאגה לא צריכים להעדר מהזירה הזו. ואילו במשפחה ובין חברים עדיפות צריכה להינתן לטיפול/דאגה אבל בהתבסס על הדרישות של צדק בסיסי. אלו הם המקרים הקלים אך ישנן זירות ומקרים שבהם ההכרעה והמפגש ביניהם מורכב יותר.

מה שחשוב בדבריה הוא שהיא מצביעה על כך שלא בכל מקום שיש הכרה בזכויות אדם, בהכרח יש דאגה/טיפול (למשל בזירה המשפטית, או בבתי סוהר ולעיתים אף בהוצאה ממסגרות ביתיות). כמו כן גם בזירה הבינלאומית ישנו מאבק על הכרה בזכויות אדם אוניברסליות (חברתיות, כלכליות, פוליטיות ואזרחיות), זהו מאבק ראוי והזכויות צריכות להיות מכובדות, אך היא תוהה אם קידום מדיניות ציבוריות של טיפול ודאגה באותן מדינות, לא יכולה להבטיח ולהשיג יותר מאשר הכרה רציונאלית בזכויות.

כך גם במדיניות כלפי אנשים שנחשבים 'לא כשירים', ישנן מדינות שמכירות בחובה למלא צרכים בסיסיים, אך מדיניות טובה יותר תהיה מדיניות חברתית המבטאת את האכפתיות של הקהילה לכל חבריה. מדיניות שהערך המרכזי בה הוא דאגה תהיה טובה יותר ממדיניות שמנפיקה הקצאה הוגנת אך מדירה וקרה כלפי האוכלוסיות בצורך.  דאגה היא למעשה הערך המהותי  ביותר. שכן דאגה יכולה להיות בלי צדק, למשל היסטורית במשפחה הייתה דאגה/טיפול ללא צדק (למשל ללא צדק מגדרי או צדק לילדים). אבל לא יכול להיות צדק בלי דאגה/טיפול, שכן האדם לא ישרוד.3

דאגה/טיפול וצדק לא חייבות להיות פרדיגמות מתחרות אלא יש להכניס את הדאגה/טיפול לזירות של 'צדק' ולהפך. למשל הזירה המשפטית שעניינה צדק וזכויות אדם תרוויח מהכנסת שיקולים של טיפול/דאגה. היכל המשפט בחיפה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

חזון חברתי

דני פילק רואה באתיקה של דאגה חזון אמנציפטורי, כלומר משחרר כלפי האדם והחברה בעידן שבו החזון המהפכני נמוג (למשל המרקסיזם).  הגישה של אתיקה של דאגה/טיפול מאפשרת לחשוב על האוטונומיה כאינטרסובייקטיבית. כלומר, כזו המבוססת על רעיון שהמסדים של הקיום האנושי, הם היחסים ההדדיים, יחסי התלות והצורך בינינו. הדאגה היא תמיד הדדית. האחר תמיד נוכח בה. "קשר של דאגה/טיפול עם אחר משמעותו סובייקטיפיקציה מחדש, אך דרך הקשר הזה אנחנו לא מתכוננים מחדש כסובייקט פרטני מבוסס (שמסמל את הפנטזיה הליברלית-קפיטליסטית) אלא כסובייקט שהוא תמיד-כבר בקשר עם אחר. מבחינה זו זוהי אתיקה שפותחת בפנינו אפשרות אמנציפטורית (יכולת להתגבר על האובייקטיפיקציה). זו לא אפשרות מובטחת מראש, טוענת בודן,4 תמיד קיימת האפשרות שפרקטיקות של הדאגה/טיפול יכוונו אותנו מחדש כסובייקטים כפופים לאחר."5

פילק איננו מתייחס רק לזירה הביתית או ליחסים קרובים, אתיקה של דאגה מתקיימת גם על ידי קבוצות וארגונים המטפלים ביחידים או קבוצות. מציבים תביעות ומנהלים מאבקים המושתתים על הדאגה למצוקתו של האחר/אחרים תוך מודעות לפגיעותנו האוניברסלית כבסיס לסולידריות. מתנדבים, אנשי מקצוע, אנשים רבים יכולים להשתתף בכך ולפעול מתוך תפיסה אתית זו ולכן הוא רואה בכך אפשרות לחזון חברתי ופעולה פוליטית.

מודים לצוותים המטפלים והעובדים החיוניים בזמן הקורונה בבריטיניה (Tim Dennell, Flickr)

משבר הקורונה החזיר לקדמת הבמה את ההערכה לעובדים החיוניים שעוסקים בטיפול/דאגה והראה איך אתיקה של דאגה יכולה ליצור סולידריות חברתית. מפגן ההערכה שנקרא: "clap for carers" שבו אנשים יצאו אל המרפסות או עמדו ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים ולכל מי שלקח חלק בטיפול ודאגה, חצה מדינות. אך גם מעבר לעובדים בתחומי הטיפול/דאגה, ברמה המקומית, השכונתית, בבניין המגורים היו מחוות של סולידריות ודאגה לאחר. על אף ואולי דווקא בשל הריחוק החברתי, התלות שלנו זה בזה והפגיעות שלנו זה מזה הפכו לנוכחים וממשיים יותר. הניתוק הכפוי מהמשפחות הגרעניות בתקופת הסגר, יצר מערכות יחסים חדשות של דאגה שהתהוו בסביבה הקרובה. נקווה שהחוויות הללו וההערכה המחודשת לתפקידי בריאות, טיפול/דאגה ורווחה, שצמחו בעת המשבר, לא ידחקו שוב בימי שגרה.

 

לרשימה הקודמת בסדרה "גאוגרפיה של דאגה"
  1. Virginia Held (2006), The Ethics of Care: Personal, Political and Global. New  .York: Oxford University Press
  2. שם
  3. שם
  4. Peta Bowden, Caring: Gender-Sensitive Ethics (Routledge, 2008)
  5. פילק,דני (2012) בריאות, כתב העת מפתח עמ' 5-20