“כל פעילות שלנו מייצרת שובל מידע, ויש מי שצועד בעקבותינו”

“אנחנו מקבלים שירות, חושבים שהוא בחינם, אבל משלמים במידע האישי שלנו”. פרופ’ מיכאל בירנהק, משפטן החוקר סוגיות של פרטיות במרחב הדיגיטלי ובמרחב העירוני, מזהיר מקדחת איסוף המידע של המדינה ותאגידים, אבל גם מהעמדה הרומנטית שמתנגדת לכל מעקב באשר הוא. מדור חדש באורבנולוגיה, “קריאת כיוון“, חושף חוקרים ומחקרים פורצי דרך בתחומם. רשימה ראשונה בסדרה.

“מידע הוא אחד ההיבטים המרתקים של המצב האנושי”, מכריז פרופ’ מיכאל בירנהק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. “המידע משמש לתקשורת, הוא בסיס לתפקוד תקין של הדמוקרטיה, של השוק החופשי, וכמובן, לעתים יש מי שמשתמשים בו לרעה”. נקודת מוצא זו היא שמציבה את זרימת המידע והדרכים השונות שיש לשלוט בה במוקד מחקריו של בירנהק. “פן אחד של שליטה זו הוא מסחור המידע – זה הענף המשפטי של קניין רוחני, שיש לו השלכות על המשמעות של יצירות, ולכן שליטה בתרבות שלנו”, הוא מספר. “פן שני, הוא חופש הביטוי. פן שלישי הוא הפרטיות – כאשר אנחנו רוצים לשלוט במידע שלנו, במידע על אודותינו, ומישהו או משהו אחר, כמו המדינה או תאגידים, מעוניינים בו”.

במסגרת מחקרי הפרטיות שעורך בירנהק בשיתוף קבוצות חוקרים מדיסציפלינות שונות הוא בודק את היחס שבין המשפט לטכנולוגיות מידע. בירנהק מנסה להבין את הזרימה של המידע, את הכוחות הפוליטיים, חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים שפועלים עליו, ואת המקום של המשפט בכל אלה. “מחקר אחד בוחן את המקרה של דליפת מידע לא מכוונת ברשתות חברתיות. למשל חייל שכותב בפייסבוק משהו תמים, אבל האויב מבין ממנו משהו עם משמעות צבאית”, הוא מספר. “מחקר אחר בוחן את הרעיון של privacy by design, כלומר עיצוב הטכנולוגיה כך שתגן על הפרטיות באופן אופטימלי, מלכתחילה, ולא בדיעבד, כשיתברר שיש בעיה. מחקר אחר, עם עמיתתי מהפקולטה למשפטים ד”ר יופי תירוש, בוחן את היבטי הפרטיות והגוף של טכנולוגיות ביומטריות. מחקר נוסף, עם ד”ר לטם פרי-חזן מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בוחן את הכניסה של טכנולוגיות מעקב לבתי הספר, בדמות מצלמות אבטחה/מעקב. נכון להיום, אין הסדרה משפטית ישירה של המצלמות. כל מה שיש לנו הוא אמירה כללית (וחשובה!) על כך שיש לנו זכות לפרטיות – בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והסדר כללי של הפרטיות בחוק הגנת הפרטיות, משנת 1981. ובכל זאת, המצלמות פורחות בבתי הספר, מכל הסוגים ובכל המגזרים ובכל הארץ. כל מנהל או מנהלת מחליטים בעצמם מה לעשות ואיך לעשות”.

“הפרטיות לא מתה, להיפך”. פרופ’ מיכאל בירנהק

מהן הדילמות האתיות והמרחביות שעולות ממחקריו השונים? בירנהק מודה כי “מפתה מאוד לאמץ עמדה שמתנגדת לכל מעקב באשר הוא. זו עמדה רומנטית ונוסטלגית לכאורה, במידת-מה. אבל כמו תמיד, המציאות מורכבת יותר. העבר לא היה גן עדן לפרטיות. אפילו להיפך. לפני אלפי שנים, ולמעשה במידה רבה עד למהפכה התעשייתית, בני אדם חיו בכפרים קטנים, שבהם הם נולדו, חיו כל חייהם ומתו. בתנאים כאלה, ובכלל זה ארכיטקטורה פשוטה (מערות? אוהלים? צריפים?) היתה לבני האדם פרטיות מעטה מאוד מול בני המשפחה, השכנים, הקהילה. זה מזכיר במידת מה את הקיבוץ השיתופי. בעבר, מאחר שהתרבות לא הייתה דמוקרטית, אז גם מול השלטון לא הייתה יותר מדי פרטיות. המהפכה התעשייתית ותהליך העיור אפשרו לנו הרבה יותר פרטיות ומרחב. הבתים צפופים פחות (אבל בל נשכח את אלה שגרים כיום במחנות פליטים, שכונות צפופות, דירות קטנות, או דרי רחוב), ולרובנו יש יותר פרטיות מול המשפחה, השכנים ובכלל. העיר הגדולה מספקת לנו אנונימיות. כמה מאיתנו מכירים את כל השכנים בבניין המשותף שלנו ומה אנחנו יודעים עליהם? לעומת זאת, את השכנים מהדירה ממול, לפחות במרכזי הערים, אנחנו מכירים היטב, ואפילו בצורה אינטימית למדי. זו תוצאה של הצפיפות העירונית”.

לדברי בירנהק, המורכבות הזאת, דוגמה אחת מיני רבות, מצביעה על שינויים מתמידים בצורות החיים שלנו ביחד, שמיד משפיעות על הפרטיות שלנו. “החיים בעידן המודרני מציבים בפנינו אתגרים חדשים – ביטחון, בטיחות, מאבק בפשיעה, צורך לניהול יעיל של החיים המשותפים שלנו, וכל זה בסביבה דמוקרטית, אבל גם סביבה של שוק חופשי, תאב-מידע, והבנה שהכוח שיש במידע הוא לא רק כוח פוליטי, אלא גם כלכלי”.

“קדחת המצלמות” לא נועדה לפתור בעיות אמיתיות, זו feel good policy. מצלמות אבטחה פרוסות ברחבי הערים (מקור: Roland Peschetz אתר flickr)

האם מחקריו של בירנהק מבקשים לקדם דרך אחרת להסתכל על הדברים? הוא מקווה שכן, שהמחקר שלו מצביע על צורת חשיבה אחרת. “בשיח היומיומי אנחנו שומעים לעתים אמירות כמו ‘פרטיות זה רק למי שיש לו משהו להסתיר’, או ‘הפרטיות היא overrated’, וכמובן, האמירה הידועה של סקוט מקנילי מנכ”ל סאן-מיקרוסיסטמס משנות התשעים, ש’באינטרנט אין פרטיות, תתגברו’, והאמירה החדשה יותר של מארק צוקרברג, ש’הפרטיות כנורמה חברתית – מתה’. האמירות השונות האלה לא נשארות בחלל האוויר. הן נועדו להצדיק את איסוף המידע ועיבודו על ידי תאגידים, אבל גם על ידי המדינה”, מדגיש בירנהק, “לפני כמה שנים קראתי לדחף הבלתי נשלט הזה של המדינה ‘קדחת המאגרים’: המדינה רוצה עוד ועוד מאגרי מידע, והיא גם מקימה אותם: המאגר הביומטרי מוכר, אבל יש הרבה מאוד מאגרים אחרים עלינו, ממאגר גנטי ומאגר דנ”א שיש מי שמקדמים, ועד מאגר בעלי הכלבים שנחשף לאחרונה“.

“אני מנסה ללמוד את הצרכים, להבין את הדינמיקה של השיח החברתי-פוליטי, ואת המקום של המשפט בשיח הזה. למשל, כשמסתכלים מקרוב על “קדחת המצלמות” – ההתקנה חסרת הרסן של מצלמות בערים ברחבי הארץ – רואים שהן לא נועדו לפתור בעיות אמיתיות, הן לא יכולות למנוע פשע, אלא לכל היותר לסייע בתפיסת הפושעים בדיעבד. זה בוודאי חשוב, אבל לא כך משווקים לנו את המצלמות. אומרים לנו שהן נועדו להגביר את תחושת הביטחון. לא את הביטחון עצמו. ראשי ערים מאוהבים במצלמות. הן מורגשות בעיר. התושבים אומרים – ‘סוף סוף העירייה עושה משהו’. זו מדיניות מהסוג של feel good policy. אבל מחקרים במדינות אחרות, אנגליה למשל, מראים שהמצלמות כמעט שלא משפיעות על רמת הפשיעה. החריג הוא מקומות סגורים כמו חניונים, אגב. תחושת הביטחון לא משתפרת, ואפילו להיפך. אם תראו מצלמה חדשה ברחוב מגוריכם – היא תזכיר לכם כל הזמן שבעצם אולי הרחוב הוא מקום מסוכן, גם אם לא הרגשתם כך קודם. מה יהיה הפתרון של הרשויות לתחושה הזו? עוד מצלמות, כמובן”.

מה הקשר בין המחקר של בירנהק לעתיד העיר בישראל ובכלל? “לזכות לפרטיות, וזרימת מידע בכלל, יש נוכחות גוברת בחיים שלנו”, הוא אומר, “הפרטיות לא מתה, להיפך, היא זוכה לתשומת לב שמזמן לא זכתה בה. כאשר עוד ועוד היבטים בחיים שלנו הופכים להיות דיגיטליים, המשמעות היא שנוצר עוד מידע. המידע משמש למתן שירותים שונים, ובוודאי יש להם יתרונות כאלה ואחרים, כל שירות לפי מטרתו. אזרח שמעוניין בשירות ומבין את תהליך איסוף המידע והשימושים בו, ועדיין מעוניין בשירות – אדרבא, אין בכך שום בעיה, להיפך. אותו תושב מממש את פרטיותו: הוא זה ששולט במידע, ואם הוא מחליט למסור אותו תמורת שירות כלשהו, זו זכותו המלאה. אבל כאשר נוצר המון מידע, הוא יכול לשמש, ומשמש, לעוד מטרות חוץ מאשר המטרה הראשונית. אנחנו מקבלים שירות, חושבים שהוא בחינם, אבל משלמים במידע האישי שלנו”.

מה השירות האינטרנטי העירוני יודע עלינו? מועדון דיגיתל, כרטיס התושב הדיגטילי החדש של עיריית תל אביב-יפו (צילום מסך)

במה מדובר? “חשבו על תחבורה. כרטיס הרב-קו מתעד את מסלול הנסיעה שלנו. GPS שהתקנו ברכב, מעיד על מקומנו בכל רגע נתון. שימוש באופניים עירוניות כמו תל-אופן, יוצר מידע על מקומנו, מסלולי הנסיעה שלנו וזמני הנסיעה. כמובן, הטלפון ‘החכם’ שלנו אוסף מידע על מקום הימצאנו בכל רגע נתון, ברמת דיוק של מטרים. צילמנו תמונה, העלנו לרשת חברתית כלשהי? סיכוי גבוה שגם המיקום המדויק שלה מתוייג. זו רק דוגמה אחת, ויש עוד אינספור שירותים שאוספים עלינו מידע אגב פעילות אחרת. למשל מכשירי המים woosh (ווש) שהותקנו בתל-אביב, מצלמות שהותקנו ברחבי הארץ ומשנות את המרחב הציבורי שלנו ממקום פרטי למקום חשוף, שירות אינטרנט עירוני שיכול לדעת הרבה מאוד – באיזה אתרים אנחנו גולשים, ועוד. כל פעילות שלנו מייצרת שובל מידע, ויש מי שצועד בעקבותינו, כמו מיזמים עירוניים שונים, כולם מלקטים את המידע שהשארנו אחרינו. המידע יכול כאמור לשמש למטרתו המקורית, אבל גם למטרות נוספות. המדינה עשויה להתעניין בו. למשל, מי השתתף בהפגנה. חברות ביטוח עשויות להתעניין בו כדי להעריך את אורח חיינו ואת מידת הסכנות שאנחנו נחשפים אליהן. בני זוג בהליכי גירושין עשויים להתעניין במידע. מעסיקים מתעניינים בו. חברות פרסום סוחרות במידע האישי שלנו, ולמעשה, סוחרות בנו”.

איך המחקר ממוקם בתוך הקשר גלובלי רחב יותר? מה עשויה להיות השפעתו מעבר לישראל?

לבירנהק אין ספק כי שאלות של פרטיות במרחב הטכנולוגי ובמרחב העירוני עולות בכל מקום. “לונדון היא העיר המצולמת ביותר בעולם. כמות האפליקציות הייחודיות לניו יורק אדירה. פייסבוק, גוגל ואמזון הן חברות אמריקניות, אבל כמובן גלובליות, וה-NSA פועל בכל מקום בעולם, כמו שיכולנו לשער, אבל אדוארד סנודן הראה לנו. כך שאלה הן שאלות אוניברסליות וגלובליות, וכמובן, יש להן מופעים מקומיים חשובים, ששונים ממקום למקום. מידת ההתקבלות של טכנולוגיות על ידי המשתמשים שונה ממקום למקום, ההבנה של מה נחשב פרטי שונה ממקום למקום (אנחנו חווים את זה בביקורים בחו”ל, למשל במרחק שאנשים עומדים זה מזה בתור לכספומט, או האינטראקציה בין אנשים בתחבורה הציבורית וכדומה), וכמובן, האתגרים שונים. לנו יש ענייני ביטחון ייחודיים, למרבה הצער, למרות שגם בבוסטון, לונדון ומדריד יש קשיים”.

המחקר של בירנהק מנסה לנוע בין כל הגורמים האלה – הטכנולוגי, החברתי והמשפטי, הגלובלי והלוקלי, התיאורטי והמעשי.