המרחב הציבורי נתפס לרוב כזירה של פנאי, הפוגה או צריכה פסיבית, שבה האזרח מתפקד בעיקר כ"משתמש קצה". ברשימה זו מוצגת סקירה תיאורטית רחבה המערערת על החלוקה הקפיטליסטית שבין עבודה, בית ופנאי, ובוחנת כיצד דווקא פעולת ה"עבודה" הפיזית והמשותפת עשויה לכונן מחדש את המרחב הציבורי. דרך עיון בהיסטוריה התכנונית של גינות קהילתיות והמתחים המובנים בינן לבין הממסד העירוני, מוצע מבט ביקורתי על גינות קהילתיות כאתר לתביעת הזכות לעיר – מרחב הנע במתח שבין העצמה אזרחית לנסיגת הרשויות מאחריותן הציבורית.

מרחבים ציבוריים נתפשים כזירות של מאבק; בין תושבים מקומיים לרשויות עירוניות ושחקנים גלובליים, בין יחידים לרשויות שיטור ואכיפה, בין קהילות ותיקות ומודרות לג'נטרפיקטורים מקושרים שהגיעו זה מכבר, ועוד. הזירות הללו מתארגנות תחת התביעות לבעלות על המרחב ותמהיל השימושים בו, קביעת סדרי עדיפויות וכמשתמע מכך הטיית האוזן לבעלי ענין מסויימים, השלטת אמצעי מעקב וניהול, ושרטוט-מחדש של דמותו החזותית של המרחב וגבולותיו. התהליכים הללו מתרחשים תחת ארגונה מחדש של העיר והסחרתה החוזרת.[1. Harvey, D. (1989). The Urban Experience. Baltimore (MD): Johns Hopkins University Press.] תוך התבססותה של תפישה הרואה באזרחי העיר "צרכנים" של המרחב, וצמצום מרחבי-הפעולה הפתוחים בפניהם לדפוסי צריכה פסיביים בעיקרם. בכך, האנשים התרגלו לחשוב על כך שמרחבים ציבוריים מוקמים ומתוחזקים בעבורם כיחידים ולא כקבוצות מאורגנות ומובחנות.[2. Mitchell, D. (2003). The Right to the City: Social Justice and the Fight for Public Space. New York (NY): Guilford Press.] וכישוריהם לנקוט פעולה יוזמת, שתכונן את המרחבים הללו באופן ריבוני, נשחקו.

התפישה הרווחת רואה את המרחב הציבורי כמקום המארח פעולות של פנאי; בין אם אלה מקומות במרחב הציבורי המסורתי, ובין אם אלה מרחבים פורמליים פחות, בתוך מוסדות ציבוריים או פרטיים. הציבורי נתפש כמקום של הפוגה מהמולת העיר, של נופש, ספורט או עינוג, של התנהלות ספונטנית, רפויה וחופשית, ולא כזירה שבה האדם נדרש לפעול וליזום, לאמץ את גופו ולהירתם למען תכלית משותפת. באמצעות סקירה של הספרות והמחקר הביקורתי סביב גינות קהילתיות, רשימה זו מבקשת לבחון כיצד "עבודה" בונה את המרחב הציבורי, מהו המבנה החברתי המתארגן סביבה, מהי דמותו של המרחב המתהווה מתוכה, ומהן המשמעויות הייחודיות שבאמצעותן מטעינה ה"עבודה" את המושג "ציבורי".

להתארגנויות מקומיות יש כח לתבוע בעלות על המרחב ולפעול בו באופן פרו-אקטיבי. בבסיסן עומדת התרסה כלפי ההנחה, כי הציבורי מתקיים במרחב בזמנים של פנאי, ושזמן פנוי הינו תנאי בסיס ליכולתם של יחידים להשתתף בדיון ציבורי כאנשים שווים, המשוחררים ממגבלות הכח. ברשימה זו אסקור בתמצית שלושה דיונים תיאורטיים: הראשון נוגע לתפישות רווחות אודות המרחב הציבורי, כמרחב ממשי המעוצב בידי מתכננים בעלי ידע מחד, ומאידך – כאתרים בהם מחושלת החברה האזרחית ובה מתגבשת דמותה. הדיון השני נוגע להיסטוריה של תכנון גינות קהילתיות, על התפקידים שמילאו בעיני הקהילות המקומיות ורשויות עירוניות, ועל המתחים המובנים שנוצרים מתוך מערכת יחסים זו. הדיון השלישי נוגע לאופנים בהם הכלכלה הקפיטליסטית ממשיגה את הזמן, ומחלקת אותו (ואת המרחב) בין העבודה, הבית והפנאי. חלוקה זו נדמית לעיתים טבעית, ולעיתים היא מגולמת באופן חבוי, בסביבה הבנויה ובנוף, עד כדי כך שהתפישה אודות זמן "פנוי" כלשהו שחף מעבודה נדמית מעורערת ובלתי אפשרית.

רשימה זו קוראת לרשויות מקומיות להכיר בכוחן של התארגנויות מעין אלה ובתרומתן לחיזוק החוסן הקהילתי, כמו גם בביסוס של פרוגרמות יחודיות במרחב הציבורי, הפעלתו וטיפוחו. זוהי גם קריאה המערערת על הבניות תרבותיות רווחות שמארגנות את הזמן העסוק והזמן הפנוי, ומציעות מרחב שבו היחסים הללו נפרמים. ערבוב זה מציע סדר יום חדש, עם תרומה יחודית ליחיד, למשפחתו ולקהילה.

על מירחובו של הציבורי

שאלת דמותו של המרחב הציבורי וניסוחם של כלים היכולים לעצבו נטועה בהיסטוריה עניפה של כתיבה אדריכלית, והיא מוסיפה להעסיק אדריכלים, מתכננים עירוניים ותיאורטיקנים.[3. Dovey, K. and Pafka, E. (2020). "Mapping the Publicness of Public Space: An Access/Control Typology". Companion to Public Space, London: Routledge, p.234-248.; 4. Huimin, J. and Ding, W. (2021). "Mapping Urban Public Spaces based on the Nolli Map Method”. Frontiers of Architectural Research, vol.10, no.3, pp.540-554.; 5. Clement, C. and Isidori F. (2023). The Architecture of Public Space. Zurich, Switzerland: Park Books.] המרחבים נמדדו בתצורת הרחובות ובהיתכנות לחיים ציבוריים תוססים בחללם או במבנים שלאורכם, ביכולתם לארח מונומנטים ולאצור זכרונות היסטוריים, להתאים עצמם לשימושים ולקנה מידה אנושי, ולאפשר לריבוי ומגוון ציבורים להשפיע על עיצובם.[6. ג'ייקובס, ג. (1961) (2008). חייהן ומותן של ערים אמריקאיות גדולות. תל אביב: בבל.; 7. Monteys, X. and Fuertes, P. (2016). "Le Corbusier. Streets, Promenades, Scenes and Artefacts". Journal of Architecture and Urbanism, vol.30, no.2, pp.151-161.; 8. Rossi, A. (1984). The Architecture of the City. Cambridge (MA): MIT Press.; 9. Lynch, K. (1984). Good City Form. Cambridge (MA): MIT Press.; 10. Gehl, J. (2013). Cities for People. Washington (WA): Island Books.] התפישה המתמקדת בדמותו החזותית של המרחב הובילה אדריכלים ומתכננים לתפוש את עצמם כמנסחיו הכל-יכולים של המרחב הציבורי, וככאלה האמונים על ההגנה עליו.

המפנה החברתי והעידן הניאו ליברלי הרחיבו את אופני ההמשגה של המרחב הציבורי. במקום ההמשגות הממוקדות בדמותו הצורנית של החלל העירוני, עלו תפישות אשר אפשרו את המשגתו-מחדש של המרחב הציבורי כמוצר חברתי.[11. לפבר, א. (1974) "יצור המרחב", בתוך: קלוש, ר. וחתוקה, ט. (עורכות) (2005): תרבות אדריכלית: מקום, יצוג, גוף. תל אביב: רסלינג, עמודים 178-200.] המתנהל ביחס למערך יחסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. המרחב הציבורי התברר כעת כהתגשמות של התחום (realm) הציבורי, מקום שבו אנשים מופיעים בפני אנשים אחרים, מחליפים דעות ושתתפים בהליכי קבלת החלטות משותפים.[12. ארנדט, ח. (1958) (2014). המצב האנושי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.] או כמסד הבלעדי שעליו ניתן לכונן חברה דמוקרטית, המאפשרת דיאלוג, אחריות וערכם משותפים. המשגה נוספת רואה את המרחב הציבורי כספירה (sphere), שבה יחידים משתתפים בדיונים ביקורתיים ומבוססי הגיון, על מנת לכונן הסכמות ציבוריות רחבות.[13. Habermas, J. (1962) (1989). Structural Transformation of the Public Sphere: An Inquiry into a Category of Bourgeois Society, Cambridge (MA): MIT Press.] המרחב הציבורי משמש עבורה ככאתר שבו דיונים מעין אלה מתאפשרים, ועל כן עליו לאפשר נגישות מלאה לציבור, הן בבחינת הנגישות הפיזית והחזותית, והן בבחינת היותו מרחב בטוח להבעת דעות עצמאיות באופן מכובד. אנדראה בריגנטי מציע דיון בממלכה הציבורית (domain), וממשיג אותה כהגדרה מולטי-דיספלינרית (אדריכלית, פוליטית, סוציולוגית), שבה לנצפות (visibility) ולטריטוריאליות תפקיד מכריע בהתוייתו של הציבורי.[14. Brighenti, Andrea. "The publicness of public space: On the public domain." (2010): 1-56.]

בין אם הוא מרחב, מוצר, ספירה או ממלכה, הרי שהמימד ה"ציבורי" כקטיגוריה תכנונית, מוסיף להעסיק תיאורטיקנים ואנשי מעשה. אופיו העמום, השנוי במחלוקת והמשתנה תדיר, מצריך את המשכו של הדיון. מיטשל מדגים את אופיו השברירי של ה"ציבורי", ואת הקלות היחסית שבה האתרים שבהם הוא מתקיים ניתנים לניכוס.[15. ראה הערת שוליים מספר 2] הוא מבסס את אבחנתו זו בתהליכים ניאו ליברליים של הסחרה, במסגרתם מרחבים ציבורים הופקרו והוכפפו לאינטרסים של בעלי הון וחברות פרטיות; מרחבים ציבוריים שנשאו בחובם ערכים של טוב משותף, הופקרו ונהפכו לאתרים שמיוצרים כסחורות, ובכך עוקרו מהן מסורות שימוש והיסטוריות מרובדות. הציבור שהורגל כי מרחבים ציבוריים מיוצרים עבורו, איבד את היכולת לתבוע את זכותו על השימוש בהם וכן את זכותו לעיר במובנה הרחב.

היסטוריה תכנונית של גינות קהילתיות

גינות קהילתיות פעלו במרחב העירוני החל משלהי המאה ה-19, ושימשו מטרות מגוונות: חינוך ילדים ובני נוער במסגרות (החדשות) של בתי הספר, הגברת בטחון תזונתי בזמני מלחמה וחירום, מתן האפשרות למקורות הכנסה עבור מעוטי יכולת, אנדרטאות לגבורת לוחמים, וייפוי של סביבות עירוניות מוזנחות. יחד עם זאת, הגינות הללו הציבו אתגרים למתכננים ורשויות עירוניות, כפעילויות ושימושים הדורשים הקצאה הולמת של קרקע ומשאבים.[15. Lawson, L. (2004). "The planner in the Garden: A Historical View into the Relationship between Planning and Community Gardens". Journal of Planning History, vol.3, no.2, pp.151-176.] הן זכו ליחס אמביוולנטי מצד מקבלי ההחלטות, מתכננים ואף מקרב הציבור הרחב, בשל תפישות רווחות אשר ראו בגינון פעילות השייכת למרחב הביתי. יחס זה הקשה על האבחנה בדבר נחיצותן במרחב העירוני ובדבר התועלות הנגזרות מהן, כמו גם על הלגיטימיות של הקצאת קרקעות ציבוריות לשימושם של יחידים וקבוצות מובחנות. משכך, גינות קהילתיות פעלו בעבר ומוסיפות לפעול גם היום באתרים שאינם מוקצים עבורן באופן קבוע או מובחן דוגמת מגרשים פרטיים בלתי מפותחים, בתחום של מוסדות ציבוריים קיימים או באזורי-משנה מובחנים בתוך שטחים ציבוריים פתוחים. האיום על המשך פעילותן מוסיף לרחף, כאז כן היום, בין אם בשל לחצי הפיתוח של המגזר הפרטי, ובין בשל הלחצים המופעלים מכיוון המגזר הציבורי.

למן שנות השבעים של המאה העשרים הפכו הגינות הקהילתיות למזוהות עם מאבקים חברתיים, תוך תפישתן ככלי שבאמצעותו יחידים וקבוצות תובעים תשומת לב לדרישותיהם וצרכיהם במרחב. המאבקים הללו נושאים פנים מגוונות, וקושרים את הגינון והקהילה לדיונים אקטואליים רחבים יותר. חשיבותן של גינות קהילתיות עלתה ביתר שאת בתקופת הקורונה. נילקשי ג'ושי וולפגנג וונדה מציגים כיצד גינות קהילתיות נהפכו למרחבים משמעותיים בכך שאפשרו קשר אנושי, פורקן ורווחה רגשיים ופיתוח ערבות הדדית על אף מגבלות הריחוק החברתי.[16. Joshi, N. and Wende, W. (2022). "Physically Apart but Socially Connected: Lessons in Social Resilience from Community Gardening during the COVID-19 Pandemic". Landscape and Urban Planning, vol.223, 104418.] היכולת להתאים את הפעילות בהן הדגימה את חשיבותן ביצירת רשתות חברתיות בזמן משבר, ואת תרומתן לחוסן העירוני. ג'נט מוסיק ואחרים מדגימים כיצד רשת הגינות הקהילתיות שימשה רשויות על מנת להטמיע יוזמות של חקלאות עירונית (גם אם במידה מוגבלת של הצלחה), במטרה להגביר את הבטחון התזונתי.[17. Music, J. et al. (2022). "Seeds and the City: A Review of Municipal Home Food Gardening Programs in Canada in response to the COVID-19 Pandemic". Humanities and Social Sciences Communications, vol.9, no.1, pp.1-12.] תרומתן העיקרית של יוזמות אלה היתה בהגברת תחושת הבטחון והרווחה הנפשית, אשר נפגעו תחת מדיניות הריחוק החברתי.

גינות קהילתיות מהוות גם זירה שבה קהילות מקומיות תובעות בעלות על המרחב ומתנסות בארגון עצמי.[18. Ghose, R. and Pettygrove, M. (2014). "Urban Community Gardens as Spaces of citizenship". Antipode, vol.46, no.4, pp.1092-1112.] המבנה החברתי המתארגן בהן עוקב אחר דפוסים של תנועות דשא (grassroot), מאפשר חיזוק מארג הקשרים בתוך הקהילה ומאשרר את התביעה לזכותה על העיר. מריט רוסול אשר בחנה את המבנים החברתיים שמתגשמים בגינות קהילתיות בברלין, עומדת על מארג היחסים הסבוך שבין קהילות גננית מקומיות לבין הממשל העירוני;[19. Rosol, M. (2010). "Public Participation in post‐Fordist Urban Green Space Governance: The Case of Community Gardens in Berlin". International Journal of Urban and Regional Research, vol.34, no.3, pp.548-563.] בעוד שרשויות העיר מעודדות את השתתפות הציבור, הרי שבאופן נסתר הן למעשה מנרמלות את יצירתן של אוטונומיות עירוניות באתרים מאורגנים, ואת התנערותו של הממשל העירוני מהאחריות לפיתוח מרחבים ציבוריים ותחזוקתם. באקלים ניאו ליברלי זה, הגינות הקהילתיות מתבררות לעיתים כתוצאה של חולשה ממשלתית שהביאה להזנחה, כאשר את הפער המרחבי ממלאות הקהילות המקומיות. כך, אף שהגינות הקהילתיות נתפשות כאתרים בהן מחושלת זהות אזרחית, הרי שפעילותן מתמקמת על המנעד שבין העצמה מקומית לשיתוף-פעולה עם הממסד, בין הכרה בזכותן של קהילות לעיר לבין צמצום האחיזה הממשלתית במרחב.

עבודה, בית ופנאי

תסביך עבודה/פנאי (work-leisure complex) הינו מונח המתייחס לגבול המטושטש בין עבודה לפנאי בחברות קפיטליסטיות. למן המהפכה התעשייתית התהוותה חלוקה מרחבית ברורה אשר שימשה את ההיגיון הקפיטליסטי – סדר היום של המפעל הוא שהכתיב את שעות העבודה, ומשכך נתחם הפנאי לשעות הערב, סופי שבוע וחגים. החלוקה הזו ראתה גם בכינונם של מרחבים מובחנים המיועדים להגברת תפוקה, וכנגדם – מרחבים ציבוריים שתכליתם מפלט מהמולת העיר והמפעל, המוקדשים לפנאי מוחלט, להנאה ולהתרגעות.

בתקופת הכלכלה הפורדיסטית נתפשה העבודה הממוכנת כבעלת פוטנציאל לשחרור מעמד העובדים מכבלי העבודה. הציפיה לצמצום שעות העבודה ופוטנציאל התרחבותו של הזמן הפנוי נשאה חובה הבטחה לניהול חיים מאושרים, בריאים ופנויים מלחצים, ולאיזון היחסים שבין העבודה, הבית והפנאי.[20. Duernecker, G. and Herrendorf, B. (2018). "On the Allocation of Time – A Quantitative Analysis of the Roles of Taxes and Productivities". European Economic Review, vol.102, pp.169-187.] אולם התקווה לעתיד שבו האדם העובד יוכל להנות מזמן פנוי בשפע, נותרה בלתי ממומשת; מנקודת מבט סוציו-כלכלית, עלייתה של הכלכלה הפוסט-פורדיסטית, כמו גם התפשטות המדיה הדיגיטלית וכלכלת החלטורה (gig economy) הביאו להתרופפות החלוקות המסורתיות בין מרחבי הבית והעבודה, והזמנים המיועדים לכל אחד ממרחבים אלה.[21. Vallas, S. and Schor, J.B. (2020). "What Do Platforms Do? Understanding the Gig Economy". Annual review of sociology, vol.46, no.1, pp.273-294.] הערבוב הזה הגביר את הסחרתו של הזמן, והביא לכך ששעות הפנאי ממונפות כיום כשעות עבודה, תחת הדרישה המתמדת ליצירת תכנים, חציבת דאטה או משפיענוּת. מהצד השני, תרבות העבודה והמרחבים שבהם היא מתרחשת הטמיעו לתוכם סביבות פנאי, אולם בפועל – אלה הם מנגנונים שתכליתם להגביר את השעות המוקדשות לעבודה תחת אמתלות של דאגה לרווחת העובדים או הגברת היצרתיות.

מרינה אוטרו ורזייר מדגימה כיצד המרחב הבנוי העכשווי, למן קנה המידה הקטן והאינטימי ועד למערכות הגדולות, הינו תוצר של עבודה.[22. Verzier, M. (ed), 2018. Work, Body, Leisure – Dutch Pavilion at the 2018 Venice Architecture Biennale, Stutgart, Germany: Hatje Cantz.] התערוכה שאצרה עבור הביתן ההולנדי בביאנלה לאדריכלות בונציה מתלבטת בשאלות של דפוסי עבודה עתידיים, ומציגה את הולנד כזירה שבה הסביבה הבנויה והסביבה הנופית מאורגנות בקפידה לאור אידאולוגיות של יעילות ושליטה, ומאפשרות תפוקה מוגברת. לטענתה, המעבר לעבודה ממוכנת ורובוטית היתווה את יצירתן של סביבות גמישות ומוכוונות דאטה, אשר מערערות את החלוקות המסורתיות שבין עבודה, פנאי וזהות. ורזייר מציעה לחשוב מחדש על המימדים הפוליטיים והרגשיים שבסביבות החדשות והמשולבות הללו, תוך מודעות לאופנים בהם עבודה מגולמת בהם.

עיון בגינה הקהילתית 'שלווה' בגבעתיים – באמצעות ראיונות עם פעילים קבועים ומזדמנים, כמו גם במסגרת השתתפות פעילה במפגשים השונים – חושף את האופנים בהם שלושת הדיונים שסקרתי לעיל, מהדהדים במרחבי הגינה וביחסים בין חברי הקהילה הפועלים בה.

הקריאה של הגינה באתר בעל משמעות ציבורית בעיר – כנקודת ציון, כמוסד בעל משמעות וכמסגרת פעילות המזוהה על ה"ציבורי", איננה קריאה מיידית. האתר שבו פועלת הגינה הינו שארית תכנונית בשולי השכונה שהעירייה משכה ידיה מתחזוקתו, וששולטים תנאי קרקע משופעים ובאיכות ירודה. מפגשי הפעילים מתרחשים למשך שעות ספורות בשבוע, וביתר הזמן הגינה סגורה בפני הציבור. אף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, ההתמקמות של קבוצת פעילים מסורים, חצבה מתוך הריק העירוני מרחב ציבורי חדש יש מאין, והיא מאפשרת לציבור להיפגש, לפעול, ליזום (וגם להתקוטט על זכותם להינות מתנובת הגינה).

מבט על הפרוגרמה המרחבית והאסתטית  של הגינה מנהירה את דפוסי הפעילות ואת היחסים החברתיים המאפשרים אותם: ערוגות עבודה ובוסתן עצי הפרי (ומעגלי השתילה שהם מצריכים), אזורי התכנסות, מחסן כלים, חצר מיחזור ומתקני הקומפוסט, ועוד ועוד – נהגו, נדונו ונבנו במסגרת פגישות פעילים, ובכוחם של מתנדבים נוספים שהצטרפו ביום פקודה. האסתטיקה שנדמית למאולתרת, האתר שנחזה למקום של טבע מרגיע ומהנה – לא היו יכולים להתממש אלמלא מבנה חברתי היררכי, המחייב דיון ולעתים אף אי הסכמות, נסיונות מוצלחים ומוצלחים פחות, בתמצית – מבנה חברתי המנסה לרתום את המרחב ולארגן אותו לפי צרכיו. הנוף של הגינה, אם כן, הינו מערך של יחסים חברתיים שהוּצְרֵנוּ בכוחה של קהילה.

מבט שלישי ואחרון על הקטיגוריזציה של הפעילויות המסורתיות המאכלסות את המרחב הציבורי מאיר הפעילים בגינה אינם נפגשים בה למטרות של פנאי והתרגעות מובהקים; אדרבא, זמני הפעילות של הגינה הינם זמנים של עבודה פיזית מאומצת בצוותא, ומתוך עבודה נרקמים יחסים בין הפעילים, וכאן מתגלה (שוב) חשיבותו של הציבורי במובנו המזוקק.

התמדתו של הציבורי מוסיפה לפעום: בשולי העיר, באתרים מופקרים מאחריות, במקומות הנדמים למוזנחים, ובפעילויות שאינן מזוהות באופן מסורתי עם פנאי והתרגעות. באקלים של כלכלה היפר-ליברלית, של עיתות חירום וסכנה, של טשטוש מוחלט בין הפרטי לציבורי, בין הפיזי לוירטואלי – הציבורי מתמיד ומוסיף להתגלות, ולהמציא את עצמו מחדש.