הציבורי כמרחב בעבודה: גינות קהילתיות וכו’

מרחבים ציבוריים נתפשים כזירות של מאבק; בין תושבים מקומיים לרשויות עירוניות ושחקנים גלובליים, בין יחידים לרשויות שיטור ואכיפה, בין קהילות ותיקות ומודרות לג’נטרפיקטורים מקושרים שהגיעו זה מכבר, ועוד. הזירות הללו מתארגנות תחת התביעות לבעלות על המרחב ותמהיל השימושים בו, קביעת סדרי עדיפויות וכמשתמע מכך הטיית האוזן לבעלי ענין מסויימים, השלטת אמצעי מעקב וניהול, ושרטוט-מחדש של דמותו החזותית של המרחב וגבולותיו. התהליכים הללו מתרחשים תחת ארגונה מחדש של העיר והסחרתה החוזרת.¹ תוך התבססותה של תפישה הרואה באזרחי העיר “צרכנים” של המרחב, וצמצום מרחבי-הפעולה הפתוחים בפניהם לדפוסי צריכה פסיביים בעיקרם. בכך, האנשים התרגלו לחשוב על כך שמרחבים ציבוריים מוקמים ומתוחזקים בעבורם כיחידים ולא כקבוצות מאורגנות ומובחנות.² וכישוריהם לנקוט פעולה יוזמת, שתכונן את המרחבים הללו באופן ריבוני, נשחקו.

התפישה הרווחת רואה את המרחב הציבורי כמקום המארח פעולות של פנאי; בין אם אלה מקומות במרחב הציבורי המסורתי, ובין אם אלה במרחבים אחרים פורמליים פחות, בתוך מוסדות ציבוריים או פרטיים. הציבורי נתפש כמקום של הפוגה מהמולת העיר, של נופש, ספורט או עינוג, של התנהלות ספונטנית, רפויה וחופשית, ולא כזירה שבה האדם נדרש לפעול וליזום, לאמץ את גופו ולהירתם למען תכלית משותפת. באמצעות התבוננות וניתוח של הגינה הקהילתית “שלווה” בגבעתיים, אבקש לבחון כיצד “עבודה” בונה את המרחב הציבורי? וכנגזרת מכך מהו המבנה החברתי המתארגן בגינה, מהי דמותו של המרחב הציבורי המתהווה מתוך מערכת יחסים זו, ומהן המשמעויות היחודיות שמטעינה ה”עבודה” את המרחב ה”ציבורי”.

להתארגנויות מקומיות יש כח לתבוע בעלות על המרחב ולפעול בו באופן פרו-אקטיבי. בבסיסן עומדת התרסה כלפי ההנחה, כי הציבורי מתקיים במרחב בזמנים של פנאי, ושזמן פנוי הינו תנאי בסיס ליכולתם של יחידים להשתתף בדיון ציבורי כאנשים שווים, המשוחררים ממגבלות הכח. ברשימה זו אסקור בתמצית שלושה דיונים תיאורטיים: הראשון נוגע לתפישות רווחות אודות המרחב הציבורי, כמרחב ממשי המעוצב בידי מתכננים בעלי ידע מחד, ומאידך – כאתרים בהם מחושלת החברה האזרחית ובה מתגבשת דמותה. הדיון השני נוגע להיסטוריה של תכנון גינות קהילתיות, על התפקידים שמילאו בעיני הקהילות המקומיות ורשויות עירוניות, ועל המתחים המובנים שנוצרים מתוך מערכת יחסים זו. הדיון השלישי נוגע לאופנים בהם הכלכלה הקפיטליסטית ממשיגה את הזמן, ומחלקת אותו (ואת המרחב) בין העבודה, הבית והפנאי. חלוקה זו נדמית לעיתים טבעית, ולעיתים היא מגולמת באופן חבוי, בסביבה הבנויה ובנוף, עד כדי כך שהתפישה אודות זמן “פנוי” כלשהו שחף מעבודה נדמית מעורערת ובלתי אפשרית.

רשימה זו קוראת לרשויות מקומיות להכיר בכוחן של התארגנויות מעין אלה ובתרומתן לחיזוק החוסן הקהילתי, כמו גם בביסוס של פרוגרמות יחודיות במרחב הציבורי, הפעלתו וטיפוחו. זוהי גם קריאה המערערת על הבניות תרבותיות רווחות שמארגנות את הזמן העסוק והזמן הפנוי, ומציעות מרחב שבו היחסים הללו נפרמים. ערבוב זה מציע סדר יום חדש, עם תרומה יחודית ליחיד, למשפחתו ולקהילה.

על מירחובו של הציבורי

שאלת דמותו של המרחב הציבורי וניסוחם של כלים היכולים לעצבו נטועה בהיסטוריה עניפה של כתיבה אדריכלית, והיא מוסיפה להעסיק אדריכלים, מתכננים עירוניים ותיאורטיקנים.³ המרחבים נמדדו בתצורת הרחובות ובהיתכנות לחיים ציבוריים תוססים בחללם או במבנים שלאורכם, ביכולתם לארח מונומנטים ולאצור זכרונות היסטוריים, להתאים עצמם לשימושים ולקנה מידה אנושי, ולאפשר לריבוי ומגוון ציבורים להשפיע על עיצובם.⁴ התפישה המתמקדת בדמותו החזותית של המרחב הובילה אדריכלים ומתכננים לתפוש את עצמם כמנסחיו הכל-יכולים של המרחב הציבורי, וככאלה האמונים על ההגנה עליו.

המפנה החברתי והעידן הניאו ליברלי הרחיבו את אופני ההמשגה של המרחב הציבורי. במקום ההמשגות הממוקדות בדמותו הצורנית של החלל העירוני, עלו תפישות אשר אפשרו את המשגתו-מחדש של המרחב הציבורי כמוצר חברתי.⁵ המתנהל ביחס למערך יחסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. המרחב הציבורי התברר כעת כהתגשמות של התחום (realm) הציבורי, מקום שבו אנשים מופיעים בפני אנשים אחרים, מחליפים דעות ושתתפים בהליכי קבלת החלטות משותפים.⁶ או כמסד הבלעדי שעליו ניתן לכונן חברה דמוקרטית, המאפשרת דיאלוג, אחריות וערכם משותפים. המשגה נוספת רואה את המרחב הציבורי כספירה (sphere), שבה יחידים משתתפים בדיונים ביקורתיים ומבוססי הגיון, על מנת לכונן הסכמות ציבוריות רחבות.⁷ המרחב הציבורי משמש עבורה ככאתר שבו דיונים מעין אלה מתאפשרים, ועל כן עליו לאפשר נגישות מלאה לציבור, הן בבחינת הנגישות הפיזית והחזותית, והן בבחינת היותו מרחב בטוח להבעת דעות עצמאיות באופן מכובד. אנדראה בריגנטי מציע דיון בממלכה הציבורית (domain), וממשיג אותה כהגדרה מולטי-דיספלינרית (אדריכלית, פוליטית, סוציולוגית), שבה לנצפות (visibility) ולטריטוריאליות תפקיד מכריע בהתוייתו של הציבורי.⁸

בין אם הוא מרחב, מוצר, ספירה או ממלכה, הרי שהמימד ה”ציבורי” כקטיגוריה תכנונית, מוסיף להעסיק תיאורטיקנים ואנשי מעשה. אופיו העמום, השנוי במחלוקת והמשתנה תדיר, מצריך את המשכו של הדיון. מיטשל מדגים את אופיו השברירי של ה”ציבורי”, ואת הקלות היחסית שבה האתרים שבהם הוא מתקיים ניתנים לניכוס.⁹ הוא מבסס את אבחנתו זו בתהליכים ניאו ליברליים של הסחרה, במסגרתם מרחבים ציבורים הופקרו והוכפפו לאינטרסים של בעלי הון וחברות פרטיות; מרחבים ציבוריים שנשאו בחובם ערכים של טוב משותף, הופקרו ונהפכו לאתרים שמיוצרים כסחורות, ובכך עוקרו מהן מסורות שימוש והיסטוריות מרובדות. הציבור שהורגל כי מרחבים ציבוריים מיוצרים עבורו, איבד את היכולת לתבוע את זכותו על השימוש בהם וכן את זכותו לעיר במובנה הרחב.

היסטוריה תכנונית של גינות קהילתיות

גינות קהילתיות פעלו במרחב העירוני החל משלהי המאה ה-19, ושימשו מטרות מגוונות: חינוך ילדים ובני נוער במסגרות (החדשות) של בתי הספר, הגברת בטחון תזונתי בזמני מלחמה וחירום, מתן האפשרות למקורות הכנסה עבור מעוטי יכולת, אנדרטאות לגבורת לוחמים, וייפוי של סביבות עירוניות מוזנחות. יחד עם זאת, הגינות הללו הציבו אתגרים למתכננים ורשויות עירוניות, כפעילויות ושימושים הדורשים הקצאה הולמת של קרקע ומשאבים.¹⁰ הן זכו ליחס אמביוולנטי מצד מקבלי ההחלטות, מתכננים ואף מקרב הציבור הרחב, בשל תפישות רווחות אשר ראו בגינון פעילות השייכת למרחב הביתי. יחס זה הקשה על האבחנה בדבר נחיצותן במרחב העירוני ובדבר התועלות הנגזרות מהן, כמו גם על הלגיטימיות של הקצאת קרקעות ציבוריות לשימושם של יחידים וקבוצות מובחנות. משכך, גינות קהילתיות פעלו בעבר ומוסיפות לפעול גם היום באתרים שאינם מוקצים עבורן באופן קבוע או מובחן דוגמת מגרשים פרטיים בלתי מפותחים, בתחום של מוסדות ציבוריים קיימים או באזורי-משנה מובחנים בתוך שטחים ציבוריים פתוחים. האיום על המשך פעילותן מוסיף לרחף, כאז כן היום, בין אם בשל לחצי הפיתוח של המגזר הפרטי, ובין בשל הלחצים המופעלים מכיוון המגזר הציבורי.

למן שנות השבעים של המאה העשרים הפכו הגינות הקהילתיות למזוהות עם מאבקים חברתיים, תוך תפישתן ככלי שבאמצעותו יחידים וקבוצות תובעים תשומת לב לדרישותיהם וצרכיהם במרחב. המאבקים הללו נושאים פנים מגוונות, וקושרים את הגינון והקהילה לדיונים אקטואליים רחבים יותר. חשיבותן של גינות קהילתיות עלתה ביתר שאת בתקופת הקורונה. נילקשי ג’ושי וולפגנג וונדה מציגים כיצד גינות קהילתיות נהפכו למרחבים משמעותיים בכך שאפשרו קשר אנושי, פורקן ורווחה רגשיים ופיתוח ערבות הדדית על אף מגבלות הריחוק החברתי.¹¹ היכולת להתאים את הפעילות בהן הדגימה את חשיבותן ביצירת רשתות חברתיות בזמן משבר, ואת תרומתן לחוסן העירוני. ג’נט מוסיק ואחרים מדגימים כיצד רשת הגינות הקהילתיות שימשה רשויות על מנת להטמיע יוזמות של חקלאות עירונית (גם אם במידה מוגבלת של הצלחה), במטרה להגביר את הבטחון התזונתי.¹² תרומתן העיקרית של יוזמות אלה היתה בהגברת תחושת הבטחון והרווחה הנפשית, אשר נפגעו תחת מדיניות הריחוק החברתי.

גינות קהילתיות מהוות גם זירה שבה קהילות מקומיות תובעות בעלות על המרחב ומתנסות בארגון עצמי.¹³ המבנה החברתי המתארגן בהן עוקב אחר דפוסים של תנועות דשא (grassroot), מאפשר חיזוק מארג הקשרים בתוך הקהילה ומאשרר את התביעה לזכותה על העיר. מריט רוסול אשר בחנה את המבנים החברתיים שמתגשמים בגינות קהילתיות בברלין, עומדת על מארג היחסים הסבוך שבין קהילות גננית מקומיות לבין הממשל העירוני;¹⁴ בעוד שרשויות העיר מעודדות את השתתפות הציבור, הרי שבאופן נסתר הן למעשה מנרמלות את יצירתן של אוטונומיות עירוניות באתרים מאורגנים, ואת התנערותו של הממשל העירוני מהאחריות לפיתוח מרחבים ציבוריים ותחזוקתם. באקלים ניאו ליברלי זה, הגינות הקהילתיות מתבררות לעיתים כתוצאה של חולשה ממשלתית שהביאה להזנחה, כאשר את הפער המרחבי ממלאות הקהילות המקומיות. כך, אף שהגינות הקהילתיות נתפשות כאתרים בהן מחושלת זהות אזרחית, הרי שפעילותן מתמקמת על המנעד שבין העצמה מקומית לשיתוף-פעולה עם הממסד, בין הכרה בזכותן של קהילות לעיר לבין צמצום האחיזה הממשלתית במרחב.

עבודה, בית ופנאי

תסביך עבודה/פנאי (work-leisure complex) הינו מונח המתייחס לגבול המטושטש בין עבודה לפנאי בחברות קפיטליסטיות. למן המהפכה התעשייתית התהוותה חלוקה מרחבית ברורה אשר שימשה את ההיגיון הקפיטליסטי – סדר היום של המפעל הוא שהכתיב את שעות העבודה, ומשכך נתחם הפנאי לשעות הערב, סופי שבוע וחגים. החלוקה הזו ראתה גם בכינונם של מרחבים מובחנים המיועדים להגברת תפוקה, וכנגדם – מרחבים ציבוריים שתכליתם מפלט מהמולת העיר והמפעל, המוקדשים לפנאי מוחלט, להנאה ולהתרגעות.

בתקופת הכלכלה הפורדיסטית נתפשה העבודה הממוכנת כבעלת פוטנציאל לשחרור מעמד העובדים מכבלי העבודה. הציפיה לצמצום שעות העבודה ופוטנציאל התרחבותו של הזמן הפנוי נשאה חובה הבטחה לניהול חיים מאושרים, בריאים ופנויים מלחצים, ולאיזון היחסים שבין העבודה, הבית והפנאי.¹⁵ אולם התקווה לעתיד שבו האדם העובד יוכל להנות מזמן פנוי בשפע, נותרה בלתי ממומשת; מנקודת מבט סוציו-כלכלית, עלייתה של הכלכלה הפוסט-פורדיסטית, כמו גם התפשטות המדיה הדיגיטלית וכלכלת החלטורה (gig economy) הביאו להתרופפות החלוקות המסורתיות בין מרחבי הבית והעבודה, והזמנים המיועדים לכל אחד ממרחבים אלה.¹⁶ הערבוב הזה הגביר את הסחרתו של הזמן, והביא לכך ששעות הפנאי ממונפות כיום כשעות עבודה, תחת הדרישה המתמדת ליצירת תכנים, חציבת דאטה או משפיענוּת. מהצד השני, תרבות העבודה והמרחבים שבהם היא מתרחשת הטמיעו לתוכם סביבות פנאי, אולם בפועל – אלה הם מנגנונים שתכליתם להגביר את השעות המוקדשות לעבודה תחת אמתלות של דאגה לרווחת העובדים או הגברת היצרתיות.

מרינה אוטרו ורזייר מדגימה כיצד המרחב הבנוי העכשווי, למן קנה המידה הקטן והאינטימי ועד למערכות הגדולות, הינו תוצר של עבודה.¹⁷ התערוכה שאצרה עבור הביתן ההולנדי בביאנלה לאדריכלות בונציה מתלבטת בשאלות של דפוסי עבודה עתידיים, ומציגה את הולנד כזירה שבה הסביבה הבנויה והסביבה הנופית מאורגנות בקפידה לאור אידאולוגיות של יעילות ושליטה, ומאפשרות תפוקה מוגברת. לטענתה, המעבר לעבודה ממוכנת ורובוטית היתווה את יצירתן של סביבות גמישות ומוכוונות דאטה, אשר מערערות את החלוקות המסורתיות שבין עבודה, פנאי וזהות. ורזייר מציעה לחשוב מחדש על המימדים הפוליטיים והרגשיים שבסביבות החדשות והמשולבות הללו, תוך מודעות לאופנים בהם עבודה מגולמת בהם.