לכל אותם אנשים שכל מה שקורה מעבר לקו הירוק רחוק מהם שנות אור, הסרט המתנחלים מלמד על סדר היום שמקדמת מדינת ישראל: מדינה אחת בין הים לירדן

המתנחלים הוא סרט חשוב שמבקש להביא את הקולות של האנשים המכונים "המתנחלים". הבמאי, שמעון דותן, מציג לצופה את הפנים המגוונות של המתנחלים. דותן משתמש בהרבה צילומי התקריב, מתוכם ניבטים פנים  מוארות, שלוות, לעיתים מתוסכלות, אך בכולם ניתן למצוא להט. בזמן הצפייה בסרט, כל הזמן חשבתי לעצמי כי באף אחת מהן לא ניכרת העייפות, זו של החיים.

הנרטיב של הסרט, העוקב אחר נחישותם של המתנחלים, בנוי סביב אירועים מכוננים, שהחלו עוד טרום מלחמת ששת הימים. מפרספקטיבה כרונולוגית, המתנחלים מוצגים כהתקבצות של יחידים, המתגבשים לעשרות, אלפים ולבסוף להמונים המגיעים מרחבי הארץ (כולל "משפרי דיור" למיניהם) ומן העולם (אנשים נוצרים ודתיים המבקשים לקדם את הגאולה). תנועת האנשים הללו, המגוונת מאוד, מעצבת מחדש את המרחב של הגדה. תחילה בצורה ספורדית ואחר כך באמצעים ובתמיכה של המדינה.

תנועת המתנחלים מעצבים מחדש את המרחב של הגדה באמצעים ובשרות המדינה, מתוך הסרט המתנחלים (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

תנועת המתנחלים מעצבת מחדש את המרחב של הגדה באמצעים ובשרות המדינה, מתוך הסרט המתנחלים (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

הסרט, בבחירה המושכלת של הבמאי, מציג את התגבשותם של היישובים והמאחזים גם באמצעות מפות. לצופה מוצגות מידי פעם מפות המשקפות את החזון של הדוברים, מפות מדומיינות של מדינת ישראל המשתרעת מן הפרת עד החידקל. אולם, מפות אלו, הממחישות את ההיקף של מפעל ההתנחלויות, גורמות לצופה תחושה שהמאבק נוצח, שהמתנחלים הצליחו לקדם ולהנחיל את סדר היום שלהם של ארץ ישראל השלמה.

אחת התחושות (המטעות לדעתי) הניטעות בקרב הצופה היא כי המתנחלים חזקים מן המדינה. אמנם מספר דוברים מסבירים כי המדינה היא שחקן משמעותי בכל המהלכים הללו, אולם מה שחסר הוא ניתוח מעמיק יותר של הממשק בין המדינה למתנחלים והאופן שבו המדינה משתמשת במתנחלים ליישום סדר יום פוליטי דינמי. אולי הסצנה שממחישה זאת יותר מכל, אינה דווקא תמונות ההרס מגוש קטיף, אלא דווקא הסצנה עם מעטי בלומברג, תושבת אש קודש. הסצנה מתחילה בריצה של מעטי ממרום ההר מכיוון ההתנחלות אש קודש לכיוון קבוצה של פלסטינים מכפר ג'אלוד המעבדים את אדמתם. מעטי מתנפלת על אחד מן הטרקטורים והפלסטיני שלא נראה מופתע מבקש להתחמק. מעטי ממשיכה לרוץ אחרי הטרקטור ובאופן מעט נאיבי מבקשת למנוע ממנו את העבודה. מיד ניגשים אליה חיילים ומזיזים אותה מן המקום. יחד, מעטי והחיילים, מתבוננים על המתרחש. פאוזי חאג' מוחמד, בעל הקרקע מהכפר ג'אלוד, מספר כי בבעלותו 3000 דונם ו- 300 דונם נוספים עליה מוקמת ההתנחלות אש קודש. הוא מעולם לא דיבר עם המתנחלים או ביקר באש קודש. ואז המצלמה מתקרבת למעטי שמסבירה כי הקרקע של הארץ ניתנה לה על ידי אלוהים. כך הסצנה הזו מגלמת את הכפילות של המדינה השולחת את הצבא למנוע ממעטי להפריע לפלסטינים לחרוש את האדמה אך מגן עליה בחיי היום יום בהתנחלות. וכך ברצותה המדינה מגנה על המתנחלים וברצותה מאפשרת לפלסטינים את עיבוד האדמה.


הסרט מראה את הפנים הגזעניות של המתנחלים, המתרחקות מזרים. דיון קבוצתי בין דור המייסדים ממחיש זאת היטב כאשר אחת מן הדמויות מעלה את הנושא מעל השטח, מיד מושתק על ידי אחת מחברות הקבוצה. אולם גם אם המבוגרים מבקשים להסתיר או להצניע את הגזענות, ישנם צעירים אחרים בסרט אשר מכריזים עליה בריש גליי. אך למרות הגזענות, היה נדמה לי שהסרט מתרפק על היופי של המתנחלים, על היופי של הנוף.

ההתרפקות על היופי (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

ההתרפקות על היופי (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

כאשר צפיתי עם חבר המזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית הוא טען כי הסרט מוטה כנגד המתנחלים. לעומתו, חשבתי כי הסרט עושה רומנטיזציה של המתנחלים. הדמויות כולן חיות בצניעות, רחוקות מן הזירה הצרכנית, ההדוניסטית, הקפיטליסטית של המטרופולין. כך למשל, סצנת הסיום, מתמקדת באירוע קהילתי המופק באמצעים דלים, הנדמה כמו לקוח מאירוע של מחנה צופים. הילדים מעלים מסכת שירים, האימהות עומדות מאחור עם הפעוטות. אחרים מסבירים כיצד הם החלוצים של הזמן הזה והשיטות בהם הם נוקטים דומות למתיישבים הראשונים טרום הקמת המדינה. בתוך האירוע הרומנטי מגיע נציגות של המדינה, נפתלי בנט המזכיר לנו כי כל מה שנעשה ביהודה ושומרון נעשה בחסות המדינה ובשימוש בתקציבה. המתנחלים הם רק האמצעי.

מתוך הסרט המתנחלים (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

מתוך הסרט המתנחלים (באדיבות: בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות)

 * הסרטונים מתוך הסרט באדיבות בתי קולנוע לב, יס דוקו וטליסמה הפקות