1העוני בישראל הוא לא גזרת גורל אלא מדיניות מכוונת מסביר פרופ' דני גוטווין. במדינת ישראל יש מדרון חלקלק למי שמתחיל ליפול, ככה זה כשההשקעה הציבורית במערכות תמיכה מצטמצמת.  מעצב? פרסומאי? אדריכל? גם הפרילנסרים חווים שוק ללא בטחונות, זכויות ויציבות – הגיע הזמן שנכיר בעוני של העידן החדש.

"העוני בישראל הוא תוצאה של מדיניות" קובע דני גוטווין פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. "המספרים של העניים בישראל ניתנים לשינוי על ידי קצבאות בין אם מדובר בנכים וקשישים, זה שאלה של מדיניות ובישראל יש מדיניות די ברורה של רמת קצבאות נמוכה ותנאי ביטחון  סוציאליים ירודים", קובע גוטווין. בהשוואה למדינות הOECD ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה ביותר, ישנה מדיניות צמצום דרסטית של אחריות המדינה לרווחת תושביה. "זה חלק ממדיניות תאצ'ריסטית מודעת, מכוונת ועיקבית" .

פרופ' דני גוטווין

פרופ' דני גוטווין

פרופ' גוטווין כותב רבות על מאפייני העוני בישראל, אי השוויון והפרטת המשק והחברה בישראל. "הדבר היחידי שהממשלה מוכנה להציע לצמצום העוני זה עבודה אבל גם שם, מאחר והיא מנהלת פירוק של שוק העבודה המאורגן, יציאה לעבודה אין משמעותה יציאה מעוני. הממשלה מנהלת מדיניות שיטתית של שכר נמוך ויותר מכך של חוסר ביטחון תעסוקתי שמוצא ביטוי בהעסקה קבלנית  ופרילנסרית. כך שהאופי של שוק העבודה פלוס רמת הוצאה ציבורית נמוכה על שירותים חברתיים כמו חינוך, בריאות וכדומה – יוצר רמה גובה של עוני".

גוטווין מסביר כי ישנן שתי אסטרטגיות שמכפות על מדיניות העוני שאיש לא רוצה להצהיר עליה באופן גלוי. הראשונה היא  להטיל את האשמה על העניים כי הם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות. והשנייה היא לטפח אשליה שההפרטה היא מדיניות שבאיזשהו עתיד רחוק עשויה להיטיב את המצב. הוא טוען כי חלקים ניכרים ממעמדות הביינים משתפים פעולה עם המדיניות הזו. "אין התקוממות של מעמדות הביניים כנגד צמצום ההוצאה הציבורית וכנגד המדיניות של אי ביטחון סוציאלי. כל עוד זה לא נוגע בהם מעמדות הביניים לא עסוקים בזה. בדיור הם גילו עניין כי זה נגע להם ישירות. אבל הם טועים, שכן בהדרגה מדיניות זו שוחקת גם את מעמדות הביניים ומדרדרת אותם למחוזות העוני.  כל הדור הצעיר חשוף לשוק עבודה חסר ביטחון ונצלני מאד המייצר עוד ועוד עניים. כל מה שנראה כמדיניות שפוגעת בעניים שוחקת באופן שיטתי גם את מעמד הביניים".

"דור ה-Y מאופיין בהתנהגות של אנשים עניים"

שוק הפרילנסרים המתרחב הוא הדוגמא לכך שהפגיעה בשכבות נמוכות מחלחלת גם למעמד הביניים. צורת ההעסקה בכל "המקצועות היצירתיים" – עיתונאים, מעצבים, פירסומאים וכו' – היא ללא ביטחון סוציאלי, ללא זכויות, ללא ודאות ויציבות תעסוקתית, זהו שוק של אנשים פגיעים ועניים. "דור ה-Y  מאופיין בהתנהגות של אנשים עניים. אנשים בעוני מאופיינים לא רק בהעדר אמצעים אלא גם בחוסר ביטחון חברתי השולל מהם את האפשרות לשלוט בעתידם ולתכנן את חייהם, ודוחק אותם לקבלת החלטות שבאופן שיטתי חוזרת ומערערת את מצבם. זהו דור שאין לו כל מניע לחסוך ולכן הוא צורך את כל מה שהוא מרוויח ויותר מכך. "ניסע לחוץ לארץ, כי גם ככה אין טעם לחסוך לעתיד, וממילא נחיה באוברדרפט. זוהי התנהגות של מי שבעבר היינו מכנים עניים. זו כבר לא בעיה של אוכלוסיות בשולי החברה. העוני הוא חברה".

דבר נוסף, חשוב לא פחות הוא הניתוח של אורחות החיים של דור ה-Y. זהו דור טוען גוטווין שמבוית לתוך התנאים של צריכה מקסימלית ותנאי שכר ירודים. "זה קלאסיקה של התנהגות של אנשים עניים למרות שהם לא מתוייגים כך". מחירי הבגדים היום אפסיים ולכן מאפשרים לכל אחד להתלבש בצורה יפה ונאותה שלא מגלה את מצבך הכלכלי.  אין היום בעיה להסתיר את העוני הוא מסביר, זה לא מתבטא במאפיינים חיצוניים אלא בעיקר התנהגותיים.

דור הY חי אורח חיים שעל פניו נהנה ממותרות, הוא מבוית לתוך התנאים של צריכה מקסימלית ותנאי שכר ירודים. אך למעשה הוא מפתח התנהגות של עוני- אי יכולת לחסוך, לתכנן ולשלוט בעתיד. זה לא מתויג ונראה כעוני אבל הוא חי בעולם נטול רשתות בטחון

דור הY חי אורח חיים שעל פניו נהנה ממותרות, הוא מבוית לתוך התנאים של צריכה מקסימלית ותנאי שכר ירודים. אך למעשה הוא מפתח התנהגות של עוני- אי יכולת לחסוך, לתכנן ולשלוט בעתיד. זה לא מתויג ונראה כעוני אבל הוא חי בעולם נטול רשתות בטחון

אז לפי ההגדרה הזו אני וכל החברים שלי עניים. איך בעצם אתה מגדיר עוני?

"לעוני יש שתי הגדרות לצורך הדיון שלנו כרגע – הגדרה כלכלית, כמה מרוויחים בייחס להכנסה הממוצעת או החציונית. הגדרה אחרת לא פחות חשובה היא המאפיינים החברתיים של העוני שבמרכזם – אי בטחון כלכלי בתור תבנית חיים וחוסר יכולת של תכנון העתיד. שני הדברים מולידים אנשים שמצויים במצבי עוני  ומובילים אותם לקבלת החלטות שמנקודת ראות של התנהלות כלכלית נבונה, הן פשוט שגויות. הם עושים זאת לא משום שהם לא מבינים או לא מסוגים לשקלל נכון, העוני מביא אותך למקום שהבחירות באופן מהותי הן שונות ממעמד הביניים. עניים לא חוסכים – אנחנו מבקרים אותם על כך אבל יש להבין שמעמד הביניים הישן הייתה לו קביעות בהכנסה ולכן אתה יודע שכל אגורה שאתה חוסך תהיה לה משמעות. לאנשים עניים גם כשמופיעה אגורה כזו אין טעם לחסוך לכן הוא מעדיף להוציא את הכסף באותו רגע ולהנות מהחיים. העוני הופך בהגדרה ממצב סטטיסטי לתבנית התנהגותית ותבנית חשיבתית שהופכת את העני למי שהסיכויים שלו לשרוד בשוק קפיטלסטי נמוכים מאד".

המערכת הקפיטליסטית פועלת בתוך סתירה עצמית: מצד אחד היא מקטינה את השכר שלך ומצד שני כדי שהיא תתפקד היא זקוקה לצרכנים עם כוח קנייה שיקנו אייפונים למיניהם. הפתרון לסתירה הזאת הוא התפתחות של תרבות שמעודדת צריכה טוטאלית ואפס חסכון על ידי יצירת אווירה ציבורית של רעב למותגים. כך שאנו צורכים בכל הכסף שאנו מרוויחים ומעבר לזה.

"המדרון של העוני זורק אותך מתוך מערכת של אורך חיים תקין. ההבדל הוא שמדינות רווחה מעוניינות להקטין את המדרון הזה ובסופו של המדרון הם גם מציעות לאנשים מנגנוני סיוע- המדרון התאצ'ריסטי הישראלי הוא מאד חד ובסופו אין מגנוני סיוע. השיפוע החד של המדרון הזה, העדר כל אמצעי הגנה מייצרים חברה חשדנית ואלימה יותר".

האם ישראל הייתה מעולם מדינת רווחה?

בניגוד לתפיסה שישראל הייתה מדינת רווחה עד שאימצה סדר יום ניאו ליברלי במחצית שנות השמונים, גוטווין טוען שבישראל הונהגה מדיניות רווחה לאורך עשור אחד בלבד. הוא מסביר כי עד שנות השבעים שלטה רטוריקה חלוצית שקידשה את אתוס העבודה והתנגדה לקצבאות, ויצרה פערים באמצעות הקצאה דיפרנציאלית של שיכון, חינוך ותעסוקה בין המרכז לפריפריה החברתית והמרחבית. בד בבד, אמנם בגלל האתוס החלוצי בעשרים השנים הראשונות למדינה היא היתה חשדנית, כלפי עניים ומובטלים, אבל היא ניהלה מערכת שלמה של מנגנונים שסייעו לפרט ונתנו לו סיכוי לבנות את חייו לתוך מערכת מובטחת ולטווח ארוך". לכן בעשורים הראשונים של המדינה הייתה מוביליות חברתית גבוה שלא כמו היום.

"בניגוד לדימויים העצמיים שלה עד שנות השבעים שלט בישראל אתוס ויקטוריאני, ומשנות השמונים אתוס ניאו-ליברלי. ההיגיון הסוציאל דמוקרטי שלט רק עשר שנים ולא נתנו לו יותר מידי הזדמנות. מי שרוצה להסתכל על העבר הישראלי ולמצוא איזושהי אלטנרטיבה לסדר הקיים צריך לבחון את שנות השבעים, מציע גוטווין לפני המהפך של בגין. בתקופה זו הייתה הרחבה רצינית של ההשקעה הציבורית, הייתה הענות למחאה של הפנתרים השחורים, והונחה התשתית לפרויקט שיקום שכונות שהיה שירת הברבור של העידן הזה "זה היה ניסיון מרשים לשנות את כללי המשחק ולהיות חברה שמפתחת מנגנונים אוניברסליים שמסייעים לקבוצות חלשות". אך בשנות השמונים החלו לאמץ סדר יום ניאו ליברלי.

בשנותיה הראשונות של המדינה מתוך האתוס החלוצי המדינה היתה חשדנית כלפי עניים ומובטלים והמדיניות הייתה בעיקר של עידוד תעסוקה, אך כן נעשו פרויקטים לאומיים של שיכון ועבודה שאיפשרו מוביליות גבוה מהיום. שכונת עוני בתל אביב 1948-1951 (צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

בשנותיה הראשונות של המדינה מתוך האתוס החלוצי המדינה היתה חשדנית כלפי עניים ומובטלים והמדיניות הייתה בעיקר של עידוד תעסוקה, אך כן נעשו פרויקטים לאומיים של שיכון ועבודה שאיפשרו מוביליות גבוה מהיום. שכונת עוני בתל אביב 1948-1951 (צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

בישראל אין מסורת של מנגנוני ביטוח ציבוריים. מי שמטפל בחלשים הם גמ"חים ועמותות למיניהן. יתרה מכך "המערכות הציבוריות נותנות שירות אבל ברמה מאד נמוכה: ביטוח לאומי, חינוך, תעסוקה. וזה מגיע לעניים בטור הנדסי פוחת". ההבדל בין מדינת רווחה למדינת סעד בסגנון של ישראל, הוא שמדינות רווחה מייצרות סולמות שמאפשרים לשפר את המקום של היחיד בתוך המערכת ובד בבד לבנות את המקום שהסולם יכול לטפס אליו. במשטר ניאו ליברלי ישנו הדימוי של  לתת לאנשים חכות ולא דגים, אך מה הערך של חכה המושלכות לים בלי דגים? גוטווין מקביל את זה לאדם שעובד בשכר מינימום, "אין סולמות כי אין לאנשים לאן לטפס הם בתחרות דרוויסטית בשוק הפרטי. הם בכלל לא יכולים להגיע לנקודות ההתחלה בגלל השכלה נמוכה והון אנושי לא מספק לשוק העבודה. באופן היסטורי בעיית העוני נפתרה כשלאנשים במקומות היותר מוחלשים סיפקו את הסולמות שאיפשרו להם להגיע, להיחלץ מהעוני ".

"בעבר חשבתי שאני יכול לכתוב מרשם לאנשים בעוני: תעבוד, תחסוך כסף ותמשוך את עצמך למעלה. היום אני כבר לא מאמין בכך...כשאתה כאן למטה, המערכת תמשיך לבעוט חול בפנייך. אתה לא יכול למשוך את עצמך למעלה כאשר אין לך דבר להאיחז בו. אנחנו רוצים שהאנשים בעוני ישרתו אותנו אבל אנחנו לא משרתים אותם". (מתוך עמ' הפייסבוק: Humans of New York)

"בעבר חשבתי שאני יכול לכתוב מרשם לאנשים בעוני: תעבוד, תחסוך כסף ותמשוך את עצמך למעלה. היום אני כבר לא מאמין בכך…כשאתה כאן למטה, המערכת תמשיך לבעוט חול בפנייך. אתה לא יכול למשוך את עצמך למעלה כאשר אין לך דבר להאיחז בו. אנחנו רוצים שהאנשים בעוני ישרתו אותנו אבל אנחנו לא משרתים אותם". (מתוך עמ' הפייסבוק: Humans of New York)

לא עניין של מזרחים או אתיופים

אחת הצורות בה מסווים בישראל את היותו של העוני תולדה של מדיניות היא על ידי כך שמתייגים אותו כשאלה של השתייכות עדתית, פעם העניים הם מזרחיים ופעם אתיופים, חרדים או ערבים, אך לטענת גוטווין שיח אתני מפרק את הדיון הרחב בעוני כמדיניות ומסתיר את הניתוח המעמדי והשיח האוניברסלי. גוטווין טוען שפוליטיקת הזהויות פועלת כבומרנג נגד העניים ומשמרת את העוני. למעשה הפוליטיקה של הזהויות מעוגנת בסדר יום ניאו ליברלי- סקטוריאלי המבוסס על שייכות זהותית . ההדגשה של ההשתייכות הקבוצתית ומאפייני הזהות מחזקת אידיאולוגיה סגרגטיבית של הפרדה ולא מאפשרת להתארגן סביב סדר יום משותף אוניברסלי. אפשר להבין את זה דרך הנושא של אינטגרציה בחינוך שהיה מקובל בחינוך הציבורי בשנות השבעים ונתפס כערך מרכזי, וכיום התחלף במגמה של הפרטה המעודדת התבדלות של בעלי היכולת מן הקבוצות החלשות. אם ישראל רוצה לשפר את מצבה היא צריכה להגיד- אפס השקעה פרטית בחינוך. יש הבדל מהותי בין חברה שמעמידה כאידיאל אינטגרציה בניגוד לסגרגציה וזה הבדל משמעותי".

למרות התמונה המדכדכת שמתאר גוטווין הוא אינו רואה בעוני בישראל גזרת גורל. העוני בוודאי אינו אשמתם של המצויים בו אלא הוא תוצר של מדיניות שאיננה מספקת ביטחון לא בתעסוקה, לא בדיור לא בחינוך ולא מספקת סולמות שיאפשרו לאנשים להיחלץ ממצבם. והכי חשוב, עוני נמדד לרוב בהכנסה ומדדים כלכליים אך הוא משפיע על כל תחומי החיים מהדימוי העצמי, לאפשרויות המימוש, ההזדמנויות, אזור המגורים, איכות החינוך והשירותים שאתה מקבל, מקומך בחברה והיכולת של היחיד לשלוט ולתכנן את חייו. כל אלה אינם רק 'הבעייה של המוחלשים או העניים', אלה היסודות שעליהם בנויה החברה ולכן הם מעצבים את החיים של כולנו. הפגיעה בשירותים הציבוריים היא פגיעה בכלל החברה.

ברשימה הבאה נשוחח עם גוטווין על משבר הדיור וכיצד הפיכתו של הדיור לסחורה בשוק נדל"ן מדירה את האנשים בעוני מהיכולת החיונית והבסיסית להשיג דיור וביטחון דיורי על כלל המשמעויות שלו.