החיים בצל ההמתנה לפינוי בינוי

לא מעט בניינים ומתחמים בישראל נמצאים במצב זמני של המתנה לעתיד של הרס. כיצד בוחרת הקהילה להגיב אל סביבת מגוריה? המחקר כמעט ולא עוסק במצבי ההמתנה הממושכים שמשפיעים על הקהילה והיחידים. קבוצת פעילים בגבעת אולגה בוחרת להתנגד לזמניות דווקא דרך חיזוק קשרי הקהילה והיחס לסביבה

לבנייני השיכון בגבעת אולגה נקבע תאריך תפוגה, הם מיועדים להריסה במסגרת תכנית בינוי פינוי. אך מתי תתרחש ההריסה? מתי יחלו תהליכי הבנייה? האם יחד עם ההכרעה בדבר הרס הבניינים מוטל גם צו פירוק על הקהילה שתשתנה? כיצד חיים במצב ביניים, במצב של המתנה לעתיד של הרס? מה היחס לנכס וסביבתו? וכיצד מתקיימת קהילה בידיעה שהיא זמנית? המחקר בנושא התחדשות עירונית מתייחס לרוב לשתי נקודות זמן, לפני הפינוי ואחרי הבינוי, אך מה קורה בין לבין, בפרק הזמן הממושך לאחר שהמדינה סימנה את השכונות כמיועדות להרס והתחדשות. שלב זה נעלם לרוב מהדיון הציבורי ומהמחקר. רשימה זו מתמקדת בשלב הביניים אשר אף אחד לא מדבר עליו.

לא מעט בניינים ומחתמים בישראל נמצאים במצב זמני של המתנה לעתיד של הרס. כיצד בוחרת הקהילה להגיב אל סביבת מגוריה? על כך ניתן ללמוד מקבוצת דיירים בשכונת גבעת אולגה המציגה מציאות אופטימית ומלבלבת במיוחד. צבי הלברכט, יזם ופעיל מקומי, בוגר בצלאל בעיצוב תעשייתי ואדריכלות נוף, מקדם פרויקטים בתחום הגינון הקהילתי. הוא גר כיום בחדרה  וביחד עם פעילים נוספים ודיירים מהמתחם המיועד לפינוי בינוי במסגרת התחדשות עירונית, הקימו גינה קהילתית, ויצרו פעילויות שכונתיות. אחת מהן היתה ‘מסיבת שתילה’, ¹ שכללה בניית ערוגות, החלפת פירות, הכנת אוכל אתיופי, מוסיקה ואנשים רבים  שלקחו בה חלק בשמחה.

מטרת הגינה, כפי שהוא מספר, הינה חיבור של כל הקהילה, צעירים ומבוגרים, ויש בה תועלות רבות מעבר לכך שהיא מייפה את סביבתה. מבוגרים יוכלו ליהנות מעבודה חקלאית משותפת שהיא טיפולית ומרגיעה ומהירקות שיגדלו בעצמם, ניתן לגדל צמחים שקשורים למטבח האתיופי, לחזק את קשרי הקהילה ואת תחושת השייכות. “זה הפוך על הפוך” מסביר צבי,  “תהליכי התחדשות יכולים לקחת הרבה זמן, גם עשר שנים. ואם כך, אז שעשר שנים פה יהיה להם טוב. צריך לתת להם לנשום בינתיים”. יוזמה זו  עודדה בהמשך  יוזמות עצמאיות של דיירים לטיפוח המרחב הציבורי הבין-בנייני שכללו פינות אישיות  לגידול ירקות, תבלינים ועצי פרי.

“התחדשות עירונית” בגבעת אולגה

גבעת אולגה היא שכונה במערב חדרה בין הים לבין כביש החוף. בשנים האחרונות היא עוברת, כפי שמכנה זאת תמר ברגר בספרה ‘אוטוטופיה’: ” מהפך בקנה מידה של תכנית ריאליטי. נוף השיכונים המוכר שלה, שבמשך שנים התייצב מול העין בדרך צפונה, מתחלף בנוף צמודי קרקע מודרניסטיים ובעיקר מגדלים,  המופרדים מן הכביש ברצועת גינון”² רקמת המגורים הקיימת בשכונה כוללת שכבות ומרכיבים שמאפיינים את הבנייה בכל הארץ, מהשכונות הראשונות שנבנו בה בשנות החמישים והשישים, דרך ‘שיכון צעירים’ שנבנה בשנות השבעים לקליטת זוגות צעירים ועולים מאתיופיה ומדינות ברית המועצות לשעבר ועד לשכונות צמודי הקרקע והמגדלים של ימינו אלה.

לאחרונה אישרה הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית תכנית מתאר שכונתית להתחדשות.³. בשכונה, שבה כ-3,600 יח”ד, מתוכנן פינוי של כ1,000 יח”ד והקמת כ-8,350 יח”ד חדשות במקומן, בתמהיל מגוון בבניינים בני 6-35 קומות. התוכנית מטפלת בעיקר בבנייה הרוויה הישנה שבה יצרו מסגרת פינוי-בינוי או בינוי-פינוי ב-5 מתחמי התערבות בהיקף השכונה בעוד במרכזה נשארת הבנייה הקיימת אחידה ונמוכה עד לרצועת החוף.

היעדרם של מצבי ה”המתנה” במחקרים בנושא התחדשות עירונית

תהליכי התחדשות עירונית הם מורכבים, רוויי שחקנים, רשויות ורגולציה. פרויקטים של התחדשות באזורים בהם הכדאיות הכלכלית נמוכה, הינם ברוב המכריע של המקרים יוזמה של המדינה או הרשות אשר מבקשת לשדרג אזורים עירוניים ישנים או מוזנחים לאזורי מגורים חדשים, בכדי לשפר את רמת הדיור של התושבים ולנצל באופן אופטימלי את הקרקע בערים. בחלק מהמקרים, כמו גם במקרה של גבעת אולגה, חלק ממבני השיכון הטוריים הישנים נקבעו כמבנים מסוכנים ותהליך ההריסה הינו בלתי נמנע. ועדיין, הריסה היא קביעה עוצמתית לגבי טבע העיר שמשליכה בוודאי גם על תחושת הזמניות והשבריריות של המושג בית, תחושה המושפעת מהתקוות שנוטע הבינוי החדש, ומחוסר הוודאות והאוריינטציה בשלבי ההמתנה בתהליכים שנמשכים שנים ארוכות.

חוקרים רבים, ביניהם מרקוזה והארווי, התייחסו בכתיבתם להשלכות של פינוי ועקירה כפי שאלו התרחשו במקומות רבים בעולם בשכונות שנהרסו עד היסוד ותושביהן פונו למקומות אחרים. רוב המחקרים בנושא, מצלמים נקודה בזמן לפני או אחרי הפינוי בכדי לחקור את ההשפעה על היחיד או על משקי הבית, אך לא לוקחים בחשבון את השינויים המתרחשים בשכונות מסוימות לאחר שהמדינה מסמנת אותן כמיועדות להתחדשות, ובאיזה אופן שינויים אלה נחווים על-ידי התושבים ומשפיעים עליהם. כדי להבין את זאת נדרשת גישה מחקרית אשר מנתחת את הפינוי כתהליך המתרחש על פני פרק זמן רציף ולפיכך יש להתייחס לאלמנט המכריע של זמניות כשאנו באים לנתח תהליכי פינוי.⁴ במחקרו של   Sakizliog˘lu המתייחס לשכונת Tarlabasi באיסטנבול, שכונה בת 44,000 תושבים אשר הוכרז בה פיילוט שהגדיר אזור בו חיו כ-2200 תושבים כאזור התחדשות. מרבית תושבי האזור הינם מרקע של הגירה ומועסקים בעבודות בדרגה נמוכה. התוכנית אושרה ב- 2006, ולאחר עיכובים רבים, רק ב- 2012 נסגר האזור לבנייה. כל השנים הללו חיו תושבי Tarlabasi בסוג של חוסר וודאות. המחקר מנתח את השינויים שחלו בשכונה אחרי סימונה כשכונת התחדשות. הוא מציג תופעות ראשונות של ג’נטריפיקציה שהתממשו כבר עם ההכרזה על הפרויקט ועליית האטרקטיביות של אזורים סמוכים עבור משקיעים שקנו נכסים ומגרשים באזור. התהליכים שיצרה ההכרזה השפיעו גם חברתית כאשר חלק מהשכנים נטולי הזכויות הפורמאליות עזבו את השכונה ונוצרה שחיקה של הרשתות החברתיות ותחושת הקהילה.

הפרויקטים המוצעים בגבעת אולגה הינם במסלול ‘בינוי-פינוי-בינוי’⁵ מסלול שבמידה רבה מנסה לתת מענה לצורך לשמור על ההרכב החברתי של השכונה. במתחמים מסוימים כל הדיירים מועברים בבת אחת מהמבנים המיועדים להריסה למבנים חדשים שנבנו בקרבת מקום. יחד עם זאת כפי שציין Sakizliog˘lu, אנשים מושפעים ישירות מתהליך השינוי עוד לפני התרחשותו בפועל ולא ניתן לצמצם את הנושא כפי שחלק מהמחקרים עושים ולראות בו תופעה מרחבית בלבד. יש להבין כיצד רשתות חברתיות משתנות לאורך זמן בשכונות שעומדות להתחדש ולשנות את פניהן.

גם Harms  (2013) שבוחן אזור פינוי בשכונה בעיר סייגון, שבויאטנם, מפנה את תשומת הלב לדרכים בהם אנשים המושפעים מהפינוי העתידי עוסקים בשאלות של  בשאלות של ‘מתי’ ו’כמה זמן’ ומתמודדים עם מצבים של אי וודאות, עמימות וסתירה. “התושבים יודעים שהעולם אותו הם מתארים בהווה ייעלם וכל מה שמוכר יראה זר. אבל הם לא יודעים בדיוק מתי יגיע המחר הזה, ובאיזה סדר זה יבוא עבורם. זה לא מונע לחלום חלומות אוטופיים אך הופך את התכנון לעתיד הקרוב לקשה יותר”.⁶.

התושבים יודעים שהעולם אותו הם מתארים בהווה ייעלם וכל מה שמוכר יראה זר. אבל הם לא יודעים בדיוק מתי יגיע המחר הזה. הזמנה לערב תושבים שהתקיים בגבעת אולגה (חפציבה שועלי)

להתנגד וליצור בתוך הזמניות

נחזור לגבעת אולגה, למקבץ מבני השיכון בין רחוב החלוץ לרחוב חזון אי”ש- או ‘מתחם 2-זוגות צעירים’ כפי שהוא מכונה בתוכנית להתחדשות עירונית. חפציבה שועלי, אמנית ועובדת סוציאלית בהכשרתה, חיה מספר שנים בגבעת אולגה ועובדת במתחם במסגרת מלגת ‘אמן בקהילה’ של משרד התרבות והספורט. היא מספרת כי הפרויקט שביקשה ליצור עוסק בחלל ובהשתנות  שלו, אך היה לה חשוב שהוא יהיה של התושבים ועבורם. המימוש לא היה פשוט שכן בחללי המבנים הציבוריים זה לא התאפשר וחללים אחרים הינם פרטיים. לכן שכרה מקום שהיה בעבר מכולת שכונתית ויצרה מרחב שעד מהרה הפך לנקודת מפגש עבור תושבים מהשכונה, רובם בני הקהילה האתיופית. סביב סיפורים ונושאים שעלו במפגשים אלו התגבשה פעילות ‘מסיבת השתילה’ של הגינה הקהילתית בחצר השיכון, וגם גן זיכרון שעתיד לקום בחצר הספרייה המקומית.⁷ מרחבים אלה של עשייה קהילתית מאפשרים לתושבים להרים לרגע את המבט ולראות מה קורה במציאות הקונקרטית שלהם מסבירה חפציבה. מרבית האנשים שחיים כאן כבר נושאים עימם טראומת הגירה ומעבר מקהילות חקלאיות מגובשות שחיו בחוץ וביחד לדירות השיכון שאורח החיים שלהן לא מותאם אליהן. יש לכך השפעה קשה גם על בני הדור שגדל כאן. את השינויים בשכונה, היא אומרת, כבר ניתן להרגיש ואפשר לשער שהם יציבו לתושבים אתגרים לא פשוטים, לכן יש משמעות בעיניה לפעילות שמאפשרת לחזק את הקשרים ואת החוסן הקהילתי לקראת התהליכים שעוד יתרחשו. בעיניה, הפעילות מאפשרת לתושבים ביטוי במרחב שאומר: “יש לנו כוח כקבוצה, יש לנו קול. אנחנו חשובים”.

מבלי להיכנס בשלב זה להתייחסות לתוכניות עצמן ולדיון, החשוב בפני עצמו, על החיים הצפויים לדיירים במגדלי העתיד, זוהי קריאה לרשויות, למתכננים ולמוסדות התכנון- המשאבים המושקעים בתוכניות אלו הן אדירים חשוב להפנות חלק מהם אל הקהילה עצמה. לא רק במפגשי שיתוף ציבור שמציגים בפניהם את התוכניות, אלא בליווי, בתמיכה, בניסיון להבין את ההשפעות והקשיים של מציאות החיים שלהם שתתחיל להשתנות כבר עכשיו, הרבה לפני הפינוי.