האוניברסיטה בעידן הניאו ליברלי

“גיבשנו תוכנית של הסתכלות אל התלמיד כאל לקוח. הרבה יותר חדשנות במתודולוגיה… מה שהיום הוא מוצר צריכה, נביא את המרצה הכי טוב בעולם או בארץ, נעשה איתו סרטון מולטימדיה ונעביר את זה. המפגש בכיתה כבר יהיה לצרכים יותר אינטראקטיביים”.¹ כאשר זה הלך הרוח של שר החינוך בישראל 2017, מה תפקידה של האקדמיה הישראלית ביצירה, שימור ושכפול יחסי הכח בין השוק והמדינה? והאם יכול וצריך המרחב האוניברסיטאי הפיזי להציע פתרון החותר תחת מציאות זו?

“כיום, אנשים צעירים אינם מוכוונים לקחת את מקומם בחברה. הם מתמקצעים בגופי ידע צרים, ורוכשים מיומנויות בבידוד משאלות על אודות מי הם ומי הם עשויים להפוך להיות. לכן, במילים אחרות, הם נותרים נעדרי חזון בבואם לאוניברסיטאות, שם מקווים לקבל הכוונה איך לשפר את פני הדברים, ומגלים שזה אינו שיקול”.²

“ההשכלה הגבוהה תצטרך להמשיך לספק למערכת החברתית את הכישורים המתאימים לדרישות שלה עצמה והמקיימים לכידותה הפנימית. בעבר כללה משימה זו את עיצובו והפצתו של דגם כללי של חיים, שזכה ללגיטימציה בדרך כלל באמצעות סיפור השחרור. בהקשר של הדה לגיטימציה, האוניברסיטה והמוסדות ההשכלה הגבוהה מתבקשים לעצב כישורים, לא אידאלים: כך וכל רופאים כך וכך מרצים במקצועות כאלו וכאלו, כך וכך מהנדסים כך וכך מנהלים וכו’ דומה שהמסירה של הידעים כבר אינה מיועדת לעצב אליטה המסוגלת לכוון את האומה לקראת שחרורה. היא מספקת למערכת שחקנים המסוגלים להבטיח את המילוי ההולם של תפקידיהם בעמדות פרגמטיות הדרושות למוסדות”. ³

שתי מובאות אלו משרטטות נכונה את המצב בו מצויה האוניברסיטה הציבורית הישראלית בהווה (ואוניברסיטאות  בעולם המערבי גם כן). מעמדם של המוסדות האקדמיים כיום נראה כמעמד של נותני שירותים לשוק החופשי בהתאם לצרכיו. מדאיג במיוחד מעמדן של האוניברסיטאות בהקשר זה. מעמדם ההיסטורי של מוסדות הלימוד הללו בעת המודרנית, התעצב לאור ערכי תנועת הנאורות, אשר הפכה את היוצרות בתקופתה והעמידה את הפרקטיקה המדעית-פוזיטיביסטית בראש ההיררכיה של מערך הידע האנושי, ואת האוניברסיטה כמי שאמונה על צבירתו. דבר זה הוביל לפיתוח נורמות מחקר והתנהלות שבמרכזן ניצבת כיום “הפרוצדורה, הנשענת על כללים פורמליים, מבטיחה: שמרנות, גבולות ברורים, שלום בית… המעבר מהאמת אל הפרוצדורה הפורמלית מאפשרת את אותה תפנית ברמה הביורוקרטית: מעבר משיפוט יחידני, אישי המתנגד להכללה ולמשטור אל כללים והנחיות כמותיים וצורניים” .⁴

“דומה שהמסירה של הידעים כבר אינה מיועדת לעצב אליטה המסוגלת לכוון את האומה לקראת שחרורה. היא מספקת למערכת שחקנים המסוגלים להבטיח את המילוי ההולם של תפקידיהם בעמדות פרגמטיות הדרושות למוסדות”. האידאלים מוצגים ככישורים נדרשים בשוק העבודה, צילום מסך מתוך אתר אוניברסיטת תל אביב.

המעבר וההישענות על הפרוצדורליות המוסדית, הוא ניסיון התמודדות עם התפרקות סיפורי העל בחברות הפוסט מתועשות בעולם המערבי. בעוד שהנאורות ביקשה ואף הצליחה לקדם מסגרות על שנבטו בקרקע אוניברסיטאית, כיום נראה שאין המוסד יכול ואין מן הראוי שיעצב “דגם כללי של חיים” מאחר ודגם כזה אינו קיים יותר, או לפחות אינו קיים מחוץ למסגרת הנאו ליברלית (שהיא-היא דגם החיים הכללי).חוסר היכולת להעמיד או לקדם “דגם כללי של חיים” חושף את מעמדה השברירי של האוניברסיטה במרחב הפוסט מודרני, ואת הנחות היסוד הליברליות עליהן היא מושתת, בסירובה לקחת חלק בשיח אשר נטוע בהקשרים מרחביים, גאוגרפיים ופוליטיים, לקדם ולעצב אותו,  בכך היא למעשה מתעלמת מתפקידה בייצור ושימור סדרים אלו.

אם האוניברסיטה כיום אינה מרחב בו נשאלות השאלות דרכן מתעצב דגם חיים כזה או אחר, ואין מתפקידה לעמוד על אופני היצור של הכוח, מה שיש בכוחה של האוניברסיטה להעניק “עיקר החומר הנמסר הוא מאגר מאורגן של ידיעות…במידה שהידיעות ניתנות לתרגום לשפת המחשב, ובמידה שניתן לדמות את המורה המסורתי לזיכרון, אפשר להפקיד את ההוראה בידי מכונות, תוך קישור הזיכרונות הקלסיים (ספריות וכו’) ומאגרי הנתונים למסופים אינטליגנטיים המעומדים לרשות התלמידים”.⁵

יצירת אלטרנטיבה מבפנים: כנס בנושא האוניברסיטה בעידן הנאו ליברלי. “אקדמיה לשיווין” ארגון חברים לדמוקרטיזציה של האקדמיה ושל החברה בישראל. (כרזה: עמוד הפייסבוק של הארגון)

מצב זה במידה מסוימת, משקף את פני ההשכלה האוניברסיטאית כיום. הבאים בשערי האוניברסיטה פוגשים את מי שמוסרים להם מערך ידיעות מאורגן, זה במידה ובחרו להגיע לשיעורים הפרונטליים ולא מסתמכים על מקורות מידע מסדר שלישי, שהם סיכום עקיף של הייצוג שמנסה ללכוד את המקור. נגישות הידע במרחב הווירטואלי ומסירתו בין משתתפים שונים משנה גם את השימוש שנעשה במרחבים פיזיים המתפקדים כמאגרי מידע שעד לפני מספר עשורים היוו אוטוריטה כמעט בלעדית באצירת ויצירת הידע. כמות הידע שמצריך המצאות פיזית במרחב האוניברסיטאי הבנוי לשם השגתו הולכת ומצטמצמת במהירות ביחס לידע המעובר בדרכים עקיפות ולא נראה שמצב זה ייעצר בזמן הקרוב. כך חללים שבעבר סימלו את העוצמה של המוסד האוניברסיטאי הופכים בהדרגתיות ללא יותר מחללי עבודה פונקציונליים אליהם מגיעים סטודנטים על מנת לכתוב עבודות או לצלם מסמכים, את הידע לרוב יוכלו להשיג במקום אחר.

השאלות העולות ברשימה זו נוגעות למצב האוניברסיטה בעולם הפוסט תעשייתי, וטיב היחסים אותם היא מקיימת עם מבני הכוח הקיימים, ואילו אזרחים היא מייצרת מתוכה. ברשימה הבאה אציע סדר יום אפשרי המבקש להשיב לאוניברסיטאות את תפקידן המסורתי, המחייב אותן להעמיד מתוכן  סוכנים חברתיים מודעים, חוקרים לפני עובדים שכירים פוטנציאליים. אבקש לאתגר את סדר היום הקיים בהצעה לקריאה חדשה עבור המרחב הפיזי של הקמפוס, ע”י פוליטיזציה שלו והפיכתו למרחב ביצועי-ציבורי, כאשר מקרה המבחן יהיה הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב.