המתח בין תכנון פורמלי ללא-פורמלי: המקרה של שכונת קריית שלום

בהמשך לדיון התיאורטי והמושגי שהוצג ברשימה הראשונה, המתווה את השיח סביב תכנון פורמלי, אי-פורמליות ואדפטיביות במרחב העירוני, ברשימה השנייה תיבחן שכונת קריית שלום כתיאור מקרה קונקרטי, המדגים כיצד רעיונות אלה מתממשים הלכה למעשה. ניתוח זה יאפשר מעבר מהתבוננות עיונית-מושגית לפרשנות אמפירית ומרובדת, תוך התמקדות בתהליכים היסטוריים, חברתיים ופיזיים שעיצבו את השכונה לאורך עשרות שנים. דרך התבוננות ברמות שונות של פורמליזציה, ביוזמות תושבים, ובתגובות מוסדיות, תתבהר המורכבות של יחסי הגומלין בין רשויות וקהילה, בין תכנון מלמעלה והתארגנות מלמטה, ובין סדר לכאורה לאלתור יומיומי.

שכונת קריית שלום בתל אביב מהווה מקרה מבחן לבחינת הדינמיקה בין תכנון פורמלי לבין פרקטיקות בלתי פורמליות במרחב העירוני. שכונה זו, שהוקמה בתחילת שנות ה-50 כחלק ממדיניות הבנייה הממלכתית של מדינת ישראל, משקפת את האופן שבו מרחבים היברידיים נוצרים במפגש ובמתח שבין הממסד התכנוני לבין יוזמות והתערבויות של תושבים לאורך הזמן. ההיסטוריה של קריית שלום עברה גלגולים רבים – מתכנון מודרניסטי סדור, דרך התאמות ושינויים ביוזמת התושבים, ועד לתהליכי התחדשות עירונית עכשוויים המעמידים שוב במבחן את היחסים בין הממסד התכנוני לתושבים. המקרה של קריית שלום מדגים את הטענה המרכזית במחקר העכשווי שלפיה אין לראות בפורמליות ואי-פורמליות ניגודים בינאריים, אלא חלק מרצף דינמי המשתנה לאורך זמן. חוקרים עכשוויים כמו מקפרליין (2012) ¹ מתארים את היחסים בין פורמליות ואי-פורמליות כמסובכים, מרובים ותלויי הקשר. צ’יודלי וצפדיה (2016) ² במחקרם מדגישים כי פורמליות ואי-פורמליות הן “חלקים של מערכת מקושרת אחת” ולא ישויות נפרדות, כפי שנראה במקרה של קריית שלום. ברשימה זו אציג את המאפיינים הייחודיים של השכונה, ובסיכום אבחן כיצד המקרה של קרית שלום מספק תובנות לפיתוח גישות תכנון עירוני גמישות המתאימות לאתגרי המאה ה -21.

רקע היסטורי והתכנון המקורי

קריית שלום, שהוקמה בתחילת שנות ה-50 בדרום תל אביב, היוותה פסיפס חברתי מעניין המורכב משלוש שכונות משנה עיקריות: “שיכון ותיקים” שיועד לוותיקי הארץ חברי ההסתדרות, “שיכון אנשי צבא קבע” שהוקם על ידי משרד הביטחון, ו”שיכון סלע” (רמת יוהנה) שיועד ליוצאי אצ”ל, לח”י וחניכי בית”ר. כבר בחלוקה זו ניתן לראות את ביטויי היחסים החברתיים-פוליטיים בתכנון המרחבי³ התכנון המקורי שיקף אידיאלים מודרניסטיים- סדר, היררכיה, פונקציונליות ותכנון רציונלי “מלמעלה”. המבנים האופייניים היו בתים דו-קומתיים המיועדים לארבע יחידות דיור, כאשר שטח המגרש של כל מבנה כזה היה כחצי דונם. בשנות השישים נוספו מבני רכבת בצדדים הדרומי והמזרחי של השכונה.

למרות תכנונה השאפתני, השכונה סבלה מביקורת רבה על עיצובה המונוטוני והבעיות המבניות של בתיה, כולל היעדר מרפסות מטבח ובעיות רטיבות בשל היעדר טיח. קריית שלום נכללה ב”אזורים זמניים” יחד עם שכונות כמו שפירא ופלורנטין, והתאפיינה באוכלוסייה הטרוגנית ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, אם כי במצב טוב יותר משכונות המצוקה. השכונה סבלה מתשתיות חלקיות, הזנחה ואפליה בהקצאת משאבים לעומת מרכז העיר וצפונה, דבר שהשפיע על התפתחותה בשנותיה הראשונות.

פרקטיקות בלתי פורמליות והתפתחות מרחב היברידי

לאורך השנים, בתגובה למגבלות התכנון המקורי, התפתחו בקריית שלום פרקטיקות בלתי פורמליות שהובילו ליצירת מרחב היברידי המשלב אלמנטים פורמליים וא-פורמליים. החל משנות ה-70 וה-80, עם הירידה במעורבות הממשלתית בתחום הדיור, החלו להופיע פרקטיקות בלתי פורמליות של התושבים, אשר שינו באופן משמעותי את המרחב הבנוי. סגירת מרפסות והרחבתן הפכה לתופעה שכיחה בכל השכונה, ששינתה את חזותם החיצונית של המבנים והגדילה את שטח המגורים. תופעה זו מזכירה את המושג של “מתכננים חבויים (latent planners) שהציג פורטוגלי (2005) ⁴, בהתייחסו ל”תושב אנונימי שבסוף שנות ה-50 היה הראשון לסגור את המרפסת הים-תיכונית שלו, והפך אותה לחדר קטן”. במהרה, כמעט כל המרפסות בעיר נסגרו פרקטיקות אלה כללו גם תוספות בנייה, כאשר במקרים רבים נוספו חדרים או אף קומות שלמות מעל המבנים המקוריים על הגג.

במרחב הציבורי, גינה קהילתית ציבורית קטנה נוצרה ביוזמה מקומית, וצמחים ניטעו בה על ידי התושבים. פרקטיקה זו משקפת את מה שטאלן⁵. מכנה “אורבניזם עשה-זאת-בעצמך (DIY Urbanism), פעולות שהן יוזמות של תושבים, בתקציב נמוך, לעיתים קרובות זמניות, תהליך שבו ‘פעילים קהילתיים לוקחים את תכנון העיר לידיהם’.

כתוצאה מההתערבויות הבלתי פורמליות הללו, חזיתות המבנים בקריית שלום כיום מציגות מערכת מורכבת של שכבות היסטוריות- ניתן לזהות את השכבה המקורית המודרניסטית של שנות ה-50, ומעליה שכבות של התערבויות במהלך השנים. החזיתות מציגות מגוון חומרים, משלבות את הטיח המקורי עם תוספות של אלומיניום, זכוכית, רעפים, אבן ופרופילי פלדה. ניכרת אקלקטיות עיצובית – סגנונות שונים מתערבבים זה בזה, ואלמנטים טכניים כמו מזגנים, אנטנות, דודי שמש, וסורגים הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף החזותי של השכונה.

דווקא ההתאמות וההתערבויות הבלתי פורמליות הללו הפכו את השכונה לאטרקטיבית בשנים האחרונות. כפי שמציין רפי פולטוב, יליד השכונה ובעל סוכנות תיווך מקומית: “הלקוחות אוהבים את הבתים האלה [מבני הרביעייה] כי השכן מהקרקע משתמש בחצר וזה שלמעלה משתמש בגג ויכול לבנות דירת דופלקס”. תושבי השכונה מתארים אותה כ”מושב באמצע העיר“: “90% מהאנשים שרוכשים עוברים לגור כאן… הם אומרים לי שגילו שקריית שלום היא כמו מושב באמצע העיר, הכל כאן ירוק, יש הרבה מרחבים פתוחים, ואין בעיות חניה”. בהתאם לתפיסות של חוקרים כמו דוביי⁶ ומקפארלן השכונה מדגימה כיצד א-פורמליות אינה רק תגובה למערכת הפורמלית, אלא מהווה כוח יצירתי שמשפיע על המרחב העירוני בדרכים חיוביות ויצרניות.

המרחב בשכונה ואי פורמליות

קריית שלום הוקמה בשנות ה-50 כשכונה מתוכננת לקליטת עלייה, על בסיס תכנון מודרניסטי פורמלי. התצלומים האוויריים משנים 1997-2024 חושפים את התבנית העירונית המעגלית המקורית עם רחובות רדיאליים, המעידה על תכנון פורמלי מובהק.

השרטוטים האדריכליים של מבני המגורים מציגים שכונת מגורים עם טיפוסי בנייה במספר אלטרנטיבות. התוכניות כוללות תצורות שונות של אותם טיפוסי בניין עם כיווני העמדה שונים. המבנים הדומים מסודרים בתצורות שונות בהתאם לתנאי המגרש.

השרטוטים מתייחסים לאפשרויות ההרחבה העתידיות של המבנים השונים, מה שמצביע על תכנון שצופה מראש התפתחות והתאמות עתידיות. אולי המתכננים הכירו בכך שהמבנים ייעברו שינויים והתאמות אולי גם באופן א-פורמאלי על ידי הדיירים. תכנון זה מדגים ניסיון לאזן בין תכנון מסודר לבין הצורך לאפשר התפתחות אדפטיבית, שמאפשרת לאורך זמן את ההתפתחות של שכונת מגורים.

עם זאת, לאורך העשורים חלו בשכונה שינויים מהותיים כתוצאה מפרקטיקות א-פורמליות של תושבים. הפער המשמעותי בין תכנון השכונה המודרניסטי המקורי לבין ההתפתחות בפועל מאשש את טענתם של אלפסי ופורטוגלי (2007) ⁷ כי “אף תוכנית אינה מסוגלת לשלוט באופן מלא בעיר”, וקריית שלום מספקת דוגמה מובהקת לטענה זו. תופעה זו מתכתבת עם תפיסתו של קים דוביי (2012) הרואה בעיר “מרכב מסתגל מורכב” שבו יחסי הגומלין בין הפורמלי והא-פורמלי אינם דיכוטומיים אלא דינמיים ובלתי צפויים. לפי דוביי, המרחב העירוני מוגדר דווקא על ידי הקשרים והזרימות בין חלקיו ולא על ידי הגדרות נוקשות של פורמליות ואי-פורמליות.

מניתוח תיקי הבניין והבקשות להיתרי בנייה עולה כי מאז שנותיה הראשונות של השכונה, התפתחותה התאפיינה בתהליך אורגני וספונטני שזכה בהדרגה לגיבוי מצד אגף ההנדסה בעירייה. מניתוח המסמכים התכנוניים עולה מערכת היררכית מובנית, עם תכניות כמו 2230 שמהווה שינוי לתכניות קודמות (312 ו-503). המסמכים מראים מסגרת תכנונית מפורטת עם זכויות בנייה מוגדרות (50% בקומת קרקע, 25% בקומות עליונות), וחלוקה לסוגי מבנים. במקביל, ניכרת גמישות בפועל והכרה בתכנון הא-פורמלי. בתכנית 2230 ישנה התייחסות מפורשת לתוספות בנייה חריגות: “הריסת תוספות בניה החורגות מהמותר עפ”י תכנית זו באגף שהוא נשוא היתר”. במסמכי ההיתר ישנן עדויות לבנייה לא מוסדרת, כגון: “בכל אותם מגרשים בתחום תכנית 2230 בהם לא ניתן לממש את תוספות הבנייה עפ”י הזכויות המוקנות בתכנית הראשית, כתוצאה ממרווחים בין קווי המגרש לקווי הבניין שאינם מאפשרים תוספות הבניה…”. גם דרישות להסדרת שבילים וגדרות, ולשיפוץ הבניין כולו מעידות על התפתחות לא מוסדרת של השכונה. קביעת טווח זמן ארוך (15 שנים) לביצוע התכנית מעידה על הכרה במורכבות הביצוע ובצורך לאפשר מרחב זמן גמיש להתאמת המרחב הבנוי למסגרת התכנונית החדשה. ממצא משמעותי המשלים את התמונה התכנונית בקריית שלום עולה מראיון עם מפקח בנייה בעל ותק של 28 שנה בעיריית תל אביב, האחראי על השכונה. לפי המפקח, הציות להיתרי בנייה בקריית שלום הוא “במידה נמוכה ביחס לשכונות אחרות בתל אביב”. המפקח, המכיר את השכונה מקרוב למרות שזה רק שישה חודשים שהוא אחראי עליה, מעיד כי הפרויקטים העיקריים בהם הוא מטפל הם “היתרי הבניה לתוספות במבנים קיימים, פרוייקטים חדשים של תמ”א 38 והסדרת חריגות בניה”.

מהראיון מתבררים סוגי חריגות הבנייה הנפוצים בשכונה: “גדרות, סככות, סגירת מרפסות, בניית מחסנים ובנייה על הגג”. בניגוד לאזורים אחרים בתל אביב, המפקח מציין כי “אין כמעט פיצול דירות” בקריית שלום, תופעה הנפוצה יותר במרכז העיר. כדפוס ייחודי לשכונה הוא מזהה “בעיקר שינויי חזיתות”, ממצא המתיישב עם התצפיות בשטח שהראו מגוון רחב של חזיתות שונות. בעוד שהמפקח מדגיש כי “מדיניות האכיפה של העירייה בקריית שלום היא ברמה של 99.9%”, בפועל הוא חושף את המגבלות של מערכת הפיקוח: “הצוות סובל מחוסר בכח אדם”, “התפקיד מסוכן”, ו”עובדים לא רוצים להיות מסופחים לצוות דרום כי הם מתמודדים עם עברייני בניה באזור יפו”. פער זה בין המדיניות המוצהרת לבין יכולת האכיפה בפועל יוצר מרחב אפור המאפשר התפתחות של פרקטיקות א-פורמליות .

מפקח הבנייה מציין כיצד פרקטיקות מסוימות עברו פורמליזציה מלאה (כגון גדרות ופרגולות שנכללו בתקנה 101 כעבודות פטורות מהיתר), לעומת חריגות אחרות (סככות, מחסנים ובנייה על הגג) שנותרו בגדר חריגות נסבלות יחסית. ממצא מעניין במיוחד עולה מהצהרתו כי בקריית שלום מיושמת “מדיניות אכיפה של העירייה ברמה של 99.9%”. בניגוד לתפיסה המקובלת של “הסכמות שבשתיקה” בקהילות, המפקח מדגיש כי בקריית שלום “לא התפתחו ‘נורמות’ או ‘הסכמות שבשתיקה’, להפך, התושבים מציפים את המערכת בתלונות והלשנות”. דינמיקה זו מעשירה את התמונה של יחסי הכוחות השכונתיים סביב נושא חריגות הבנייה ומציגה דפוס של מעורבות קהילתית שונה מהמצופה בהקשר של אי-פורמליות עירונית.

הראיון עם מפקח הבנייה מאיר באור מורכב את מושג ה”מתכננים החבויים” של פורטוגלי (2005). בעוד שהמפקח מזהה את הדפוסים השכיחים של פעולות א-פורמליות בשכונה, הוא מייחס אותם בעיקר “למסורות תרבותיות ודפוסים מקובלים בקהילה” ולא לתהליך מודע של תכנון חלופי מלמטה. לדעת המפקח, “הגורם העיקרי לפיתוח הפרקטיקות הא-פורמאליות קשורות בעיקר למסורות תרבותיות ודפוסים מקובלים בקהילה”.

ראיון עם פעיל מקומי המטפח גינה קהילתית בשכונה מספק תובנות נוספות לגבי היחסים המורכבים בין היוזמות הא-פורמליות לבין המסגרות הממסדיות בקריית שלום. הראיון חושף דפוס מעניין של יוזמה א-פורמלית שהחלה מפעולה אינדיבידואלית (“באתי יום אחד עם מעדר, ניכשתי עשבים סידרתי את הכל וככה זה התחיל”) וזכתה בהמשך להכרה ולתמיכה ממסדית: “הם נותנים מים, נותנים מחשב. מספיק”. מקרה זה ממחיש את תהליך ה”פורמליזציה” של פעילות א-פורמלית, כאשר מערכת הממסד מזהה את היתרונות של יוזמה מקומית ומספקת תשתית תומכת, תוך השארת התפעול השוטף בידי התושבים. הפער התרבותי בגישה למרחב הפתוח בין קבוצות אוכלוסייה שונות בשכונה: “יש אווירה של בטון ומלט. את כל העצים הבוכרים עוקרים ושמים בטון. זה משהו שמאוד מאפיין את השכונה שלנו. כל דבר הם עוקרים. מבחינתם עצים זה פשפשים… הכל היה פה פעם יותר ירוק יותר עצים. כשהגעתי לפה הכל היה ירוק עכשיו את רואה משטחי בטון.” תובנה זו מחזקת את ממצאינו לגבי הצורך בתכנון רגיש-תרבות, שמכיר בגישות שונות של קבוצות אוכלוסייה למרחב הפיזי. הפער התרבותי בהתייחסות לטבע ולמרחב הפתוח מהדהד את המתח שעלה בראיון עם מפקח הבנייה לגבי “המנטליות” של קהילת הבוכרים.

נקודה מעניינת נוספת שעולה מהראיון היא האתגר ביצירת קהילתיות אותנטית סביב מיזמים א-פורמליים: “קובעים מפגשים, אבל אף אחד לא בא. קובעים ודוחים. מה איכפת לי לא מעניין אותי אני אוהב את החלקה הזו. אני עושה את העבודה שלי שם.” מחד, קיימת מחויבות אישית עמוקה של הפעיל לטיפוח המרחב המשותף, אך מאידך ישנו קושי לגייס השתתפות רחבה ועקבית של התושבים. מצב זה מדגים את ממצאי המחקר לגבי המתח בין יוזמות אינדיבידואליות לבין פעולה קולקטיבית, ואת האתגר ביצירת “קהילתיות” אמיתית במרחב העירוני.

הראיון מאיר גם את התפקיד הדואלי של הרשויות בתמיכה ביוזמות א-פורמליות. מצד אחד, העירייה מספקת תשתית בסיסית (מים, מחשב להשקיה), אך מצד שני ישנו תסכול מאיכות הביצוע: “לממסד יש את השיקולים שלו. מה שהם עשו הם עשו מאוד יפה. אבל הם שלומיזלים. הם שולחים קבלנים שלא מבינים בעבודה שהם עושים… ראיתי שאין עם מי לדבר.” תובנה זו מדגישה את הפער בין הידע המקומי והיומיומי של התושבים לבין הידע המקצועי-פורמלי של הממסד, ואת הצורך בתיאום טוב יותר בין שני סוגי הידע הללו ביצירת מרחבים משותפים. יתרה מכך, הראיון מעלה השוואה מעניינת למודלים אחרים של אחריות אזרחית במרחב הציבורי: “אני הייתי בדנמרק פעמיים. שם את רואה את הרחובות מטופחים, הצד של הכביש ממש מטופח. מה התברר לי? שכל אחד מהשכנים הקטע שליד הכביש אפילו שזה לא בבעלותו זה באחריותו.” השוואה זו מציעה כיוון אפשרי לפיתוח של תחושת אחריות מקומית למרחב הציבורי בקריית שלום, תוך הרחבת תפיסת ה”מתכננים החבויים” מיחידים או קבוצות קטנות לקהילה רחבה יותר.

ממצאי המחקר בקריית שלום מצביעים על דרגות שונות של אי-פורמליות והכרה ממסדית, בהתאם למושג “דרגות של אי-חוקיות “(degrees of illegality) שמציגים יפתחאל ויעקבי (2003) ⁸. בקריית שלום ניתן לזהות:

• אי-פורמליות מוכרת ומקובלת – שינויים כמו סגירת מרפסות או הרחבות קטנות במבנים שהפכו לנורמה מקובלת וזוכים להסדרה קלה יחסית.
• אי-פורמליות מותנית – שינויים שמוכרים בתנאים מסוימים, כמו בתכנית 2691 שמאפשרת לוועדה המקומית לאשר הרחבות שאינן תואמות את נספח הבינוי בתנאים מסוימים.
• אי-פורמליות שאינה מוכרת – פעולות כמו בנייה בשטחים ציבוריים או שינויים מהותיים בחזיתות מבנים, הנתפסות כבעייתיות יותר ונתונות לאכיפה.

הממצאים מצביעים על חשיבות הטמעת עקרון האדפטיביות בתכנון העירוני. במקום לנסות למנוע שינויים לא מתוכננים, על מערכת התכנון לפתח מנגנונים שיאפשרו אדפטציה ויכוונו אותה לאפיקים חיוביים. זה עשוי לכלול יצירת “אזורי ניסוי” בתוכניות חדשות, הגדרת גבולות גמישים לשינויים, ופיתוח מסלולים מהירים להכשרת התאמות מקומיות.

לסיכום, ממצאי המחקר בקריית שלום מדגישים את המורכבות של היחסים בין תכנון פורמלי וא-פורמלי במרחב העירוני. בעוד שתכנון פורמלי מספק מסגרת חוקית וממוסדת, הוא לא תמיד מותאם לצרכים המשתנים של האוכלוסייה. מאידך, תכנון א-פורמלי מאפשר יוזמה, גמישות והתאמה למציאות המשתנה, אך עלול ליצור בעיות של תיאום ותחזוקה.

היחסים הללו משקפים דינמיקה מורכבת המתקיימת ברבות מהשכונות הוותיקות בישראל. האדפטיביות מתגלה כמאפיין מפתח במרחבים ההיברידיים של קריית שלום. היכולת של השכונה להסתגל לשינויים דמוגרפיים, חברתיים, ופיזיים – הן דרך מנגנונים א-פורמליים והן דרך התאמות במערכת הפורמלית – אפשרה את התפתחותה לאורך השנים.

מקרה המבחן של קריית שלום מציע דגם לשכונות אחרות בישראל שבהן הממשק בין פרקטיקות פורמליות וא-פורמליות הוא מרכזי, ומדגיש את הצורך בגישה רב-תחומית ורב-ממדית לתכנון ופיתוח עירוני. השמירה על הזהות המקומית והתחושה של כפר בעיר מהווה אבן שואבת להתחדשותה באוכלוסייה חדשה וצעירה.

כפי שטוענים אלפסי ופורטוגלי (2007), המפתח לתכנון אפקטיבי נמצא לא בבחירה בין תכנון פורמלי וא-פורמלי, אלא ביצירת מערכת תכנון המשלבת את שתי הגישות באופן שמחזק את הדמוקרטיה ומשפר את איכות החיים במרחב העירוני. בקריית שלום, גישה כזו עשויה לכלול: עדכון והתאמה של תוכניות מתאר ליצירת מסגרת תכנונית גמישה יותר, הכרה בפתרונות א-פורמליים שעובדים בשטח והסדרתם בדיעבד, שיתוף משמעותי של תושבים בתהליכי תכנון, פיתוח מרחב למיזמים קהילתיים והתערבויות בקנה מידה קטן, ביישום גישות אלו, קריית שלום יכולה להוות מודל להתפתחות עירונית וקהילתית בשכונות אחרות בישראל.

קרית שלום לאן?

המקרה של שכונת “קרית שלום” מספק תובנות להבנת האתגרים והאפשרויות בפיתוח גישת תכנון המכירה במורכבות העירונית. קודם כל אסייג ואומר כי עבודה זו היא רק קצה חוט להמשך מחקר של שכונת “קריית שלום”. ככל שהעמקתי בתהליך איסוף הנתונים נוכחתי כי דרוש מחקר נוסף שיתבסס על מדגם רחב יותר של תושבים, סקרים, וראיונות. מצאתי כי שכונה זו מהווה שדה מחקר אשר עשוי לתרום לפיתוח מודלים חדשים של התחדשות עירונית, שיאזנו בין הצורך בשדרוג הפיזי של שכונות מתיישנות לבין שימור הערכים החברתיים והתרבותיים שהתפתחו בהן.

דווקא המרחבים ההיברידיים, שנוצרים בממשק שבין התכנון הפורמלי והא-פורמלי, הם לעתים המרחבים האיכותיים והחיוניים ביותר. “המושב באמצע העיר”, כפי שתיארו זאת תושבי השכונה לא היה יכול להיווצר רק באמצעות תכנון פורמלי או רק באמצעות התארגנות א-פורמלית. הוא תוצר של הדיאלוג המתמשך בין השניים – המסגרת הבסיסית של תכנון מודרניסטי (רחובות מגרשים מבני ציבור) שעליה נרקמה רשת של התערבויות ושינויים מקומיים (הרחבות שבילים שטחים ציבוריים ירוקים). בקרית שלום, שאוכלוסייתה השתנתה לאורך השנים ונעשתה מגוונת יותר, אפשר לראות כיצד תהליכים א-פורמליים אפשרו את ההסתגלות של המרחב לצרכים המשתנים של אוכלוסיות שונות. לעומת זאת, התכנון הפורמלי לא תמיד הדביק את קצב השינויים הדמוגרפיים והתרבותיים.

לאור זאת, אני חושבת שמערכות התכנון העכשוויות צריכות לאמץ גישה הרואה את הפורמלי והא-פורמלי לא כיריבים אלא כשותפים בעיצוב המרחב העירוני. במקום לראות בהתערבויות א-פורמליות סטייה מהסדר שיש לעקור, יש לראות בהן ביטוי אותנטי לצרכים ולרצונות של התושבים ומקור לחדשנות ויצירתיות. הדבר דורש שינוי תפיסתי ממערכת התכנון הפורמלית.

האתגר, אם כן, הוא לפתח מודל תכנוני שמאזן בין הגמישות והיצירתיות של הא-פורמלי לבין הסדר והאחריות הציבורית של הפורמלי. אני מאמינה כי מודל כזה צריך להתבסס על גמישות תכנונית המאפשרת התאמות בהתאם לצרכים משתנים. שיתוף משמעותי המבוסס על דיאלוג אמיתי עם תושבים וקהילות. הכרה בערך של התערבויות מקומיות על ידי אימוץ יוזמות מלמטה-למעלה, שקיפות ובהירות והתמקדות במונחי איכות ולא רק כמות – דגש על יחסים בין אלמנטים במרחב ועל איכויות מרחביות.

לסיכום המחקר על קריית שלום מציע לנו תובנות חשובות על האופן שבו עלינו לחשוב על תכנון עירוני במאה ה-21 במקום לראות בפורמליות ובא-פורמליות כוחות מתנגשים עלינו לחפש את הדרכים לחבר ביניהם וליצור מערכת תכנון היברידית שמשלבת את היתרונות של שתי הגישות רק כך נוכל לפתח ערים שהן גם מתוכננות היטב וגם חיוניות גמישות ומותאמות לצורכי תושביהן.