אילה ניצבהמתנ”ס, גלגול של בית העם האידאולוגי, נועד לצמצום פערים ועידוד שוויון הזדמנויות. עם זאת, הניתוק מהשיח הפוליטי הפך אותו למרחב שמטפח את הפרט במקום לזירה של שינוי חברתי עממי. רשימה זו קוראת לחשוב מחדש על המתנ”ס כבמה לקידום של סדר יום חברתי- פוליטי.
הם נמצאים כמעט בכל שכונה או ישוב, מספקים שירותים לקהילה ומשקפים, במידה רבה, את צרכיה ואופיה. אלו הם המתנ”סים, אחת מהיצירות המרתקות של שלהי מדינת הרווחה הישראלית.
המתנ”ס הוא מבנה ציבורי רב תכליתי פתוח לכל, תופעה נדירה למדי במרחב הישראלי. הוא צמח מתוך חזון חברתי ונשא בשורה של שינוי פוליטי באמצעות שוויון הזדמנויות. לכן, אין להתייחס אליו כמובן מאליו, אלא להעמיק ולשאול- מהם תפקידי המתנ”ס כיום והאם הוא ממלא אותם? האם המתנ”ס הוא מכשיר לקידום שוויון הזדמנויות או במה לשינוי חברתי שיצמח מתוך השכונות? האם הוא ספַּק חוגים למעוטי היכולת או כלי להעצמת הכח האזרחי במדינה? ומה מקום העשייה הפוליטית בתוך המרחב המתנ”סי?
את הקשר בין המתנ”ס למהפכנות חברתית- פוליטית ניטיב להבין אם נשווה אותו לאחיו הבכור והוותיק – הלא הוא, בית-העם.
הנחלת תרבות וחינוך לעם צעדה יד ביד עם ביסוסה של תודעה פוליטית. בית עם בבלגיה (צילום: Jean-Marie HUET אתר flickr)
טמפלרים לצד בית העם, וילהלמה (היום מושב בני עטרות, צילום: Library of Congress)
בתי-העם נוסדו בערי אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתפשטו במהרה ברחבי העולם. הם נולדו כתגובה למהפכה התעשייתית ותוצאותיה. בתי-העם נועדו לשמש כמרכז ציבורי חילוני, חברתי, חינוכי ותרבותי לבני מעמד הפועלים. הם שימשו כמקום להתכנסויות, ונערכו בהם דיונים, הרצאות, מופעים ופעילויות כמו קריאה, האזנה למוסיקה ומסגרות של חינוך מבוגרים. לעתים היו בהם גם חדרי ישיבות, אולם קונצרטים, ספריה ואפילו מקלחות וקנטינה.
ברנרד טולייה1, שסוקר את התפתחות בתי-העם באירופה, מדגיש שבית-העם, בראשיתו, היה פרי יוזמה של פילנטרופים. אלה ביקשו להילחם בתופעת האלכוהוליזם בקרב הפרולטריון באמצעות הקמת אלטרנטיבה לבתי המרזח. במקביל, בית-העם היווה גם חלופה לכנסיה, וגויס ככלי לפיתוח תודעה מעמדית. בית-העם אמור היה להיות המקום בו הצרכים הגופניים, החברתיים והרוחניים של אוכלוסית העובדים מקבלים מענה. הנחלת תרבות וחינוך לעם צעדה יד ביד עם ביסוסה של תודעה פוליטית וקריאה לפעולה פוליטית.
יותר מכ-700 בתי-עם עצמאיים הוקמו באמצע המאה ה-19 ברחבי העולם, ופעלו בנפרד זה מזה. אחרי מלחמת העולם הראשונה התרחש שינוי במעמד בתי העם. רשויות המדינה החלו להקים בתי-עם באופן ממוסד, ואלו עברו לפעול על פי תכנית ריכוזית, בניגוד לאוטונומיה והניהול העצמי שאפיינו אותם לפני כן. למרות האימוץ הממסדי של רעיון בתי-העם, דעיכת הקונספט הייחודי לא איחרה לבוא. לאחר מלחמת העולם השנייה, איבדו רוב בתי-העם את השימוש המקורי שלהם ובמקומם החלו להיבנות בתי-תרבות. המונומט הפרולטרי, שטיפח כח מעמדי, הפך למקום א-פוליטי המספק “לחם ושעשועים”.
יש לשער שהמרת בתי-העם האירופיים בהיכלי תרבות, ביטאה רתיעה מהמשטרים הטוטליטריים, שהפכו בעשורים שלפני כן את אותו עם להמון מסוכן. האם עמד מאחורי תהליך זה צורך “לתרבת” מחדש את העם, או הנסיון לפרק אותו לאינדיבידואלים צרכניים בשירות השוק החופשי? תלוי בנקודת המבט. כך או כך, נותקו בתי-העם מחבל הטבור הפוליטי עמו נולדו.
מונומנט פרולטרי שטיפח כוח מעמדי. בית העם בעיר בצרפת בצילום משנות ה-30 של המאה ה-20 (צילום: Scanné par Claude Shoshany, Wikimedia Commons)
רעיון בית-העם היגר כמובן גם לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19. בתחילה הוקמו בתי-עם במושבות הטמפלריות דוגמת חיפה וירושלים, ובהמשך גם בהתיישבויות היהודיות-ציוניות. מראשית המאה ה-20 ועד שנות השבעים נבנו בתי-עם בכל צורות היישוב העבריות החדשות: ערים, מושבות, שכונות פועלים, כפרים, קיבוצים, מושבי עובדים וכן הלאה. בדומה לתהליך שעברו בתי-העם בעולם, גם בתי-העם בארץ-ישראל התחילו כיוזמות ספורדיות ומקומיות, אומצו על ידי השלטון (על זרועותיו השונות) אחרי הקמת המדינה, ובהמשך רוקנו מתוכנם המקורי ונזנחו.
כמו בתי-העם בעולם, שהיוו בראשיתם זירה אידיאולוגית ופוליטית בפטרונותם של ארגונים פילנטרופיים וסוציאליסטיים, גם רוב בתי-העם בארץ ישראל קמו בחסות ותמיכה של ארגונים בעלי זהות פוליטית ברורה ונערכה בהם פעילות פוליטית ומפלגתית. עם זאת, היוזמה לבנות בית-עם עבור הקהילה היתה לרוב של בני המקום עצמם. לעיתים קרובות המימון נשען על תרומות חברי הקהילה, ועיקר הבניה בפועל נעשתה במו ידיהם.
היוזמה לבנות בית-עם עבור הקהילה היתה לרוב של בני המקום עצמם. בית העם ברעננה (ארכיון העיר רעננה, Wikimedia Commons)
בנייתם של בתי-עם בישראל הופסקה לחלוטין בשנות ה-70. אין פלא, אם כן, שבאותה תקופה ממש החלה לצוץ טיפולוגיה חדשה של מרכזים קהילתיים בחסות הממסד, הלא היא המתנ”ס.
בשנת 1969 ממשלת ישראל החליטה על הקמת חברה ממשלתית למרכזים קהילתיים, ביוזמת שר החינוך והתרבות באותה תקופה, זלמן ארן. עד הקמת החברה למתנ”סים (ראשי תיבות של מרכז תרבות, נוער וספורט), השירותים השונים שניתנו לקהילה (חינוך, רווחה, ספורט, תרבות וכן הלאה) הופעלו במדורים נפרדים ברשויות השונות, ללא ראייה הוליסטית של צרכי הקהילה, המשפחה והפרט. המתנ”סים, אם כן, נועדו לתת מענה לצרכים המקומיים, בבניין או קומפלקס אחד.
בתחילה הוקמו רוב המתנ”סים ביישובי פיתוח ושכונות מצוקה. אולם כיום, לפי אתר “החברה למתנ”סים“, פועלים בארץ כ-180 מתנ”סים בכל צורות היישוב השונות. כל מתנ”ס מוקם על ידי חברה ממשלתית, אך עם מיסודו, הניהול עובר לידי מועצה מקומית הרשומה כעמותה או חברה נפרדת ועצמאית. בגוף ניהולי זה יושבים נציגי הרשות המקומית, נציגי משרד החינוך והתרבות, נציגים נוספים (דוגמת הגופים הממנים) לצד ייצוג נכבד לתושבי היישוב או השכונה. הנהלת המתנ”ס אחראית על ניהולו, על תקציבו ועל התכניות המופעלות בו.
היות ואין חוק או תקנה המבטיחים את קיומו של המתנ”ס, עליו לתפקד ביעילות וכלכליות. מרכז שלא ישכיל “לחוש” את התושבים, לענות על צרכיהם, ולהפעיל תכניות מוצלחות, עלול להיסגר. יש בכך יתרונות וחסרונות רבים. מחד, על המתנ”ס להתרענן תדיר, להתאים עצמו לצרכי הקהילה ולשמור על הרלוונטיות שלו. מאידך, התנהלות זו מכניסה שיקולים הזרים להתנהלותם של גופים ממשלתיים מובהקים, ולעיתים קרובות, מצמצמת את מקומו של המתנ”ס בקהילה, לחברה שמציעה שירותים למעוטי היכולת בלבד.
סרטון תדמית של החברה למתנ”סים:
אחד מהעוסקים המרכזיים בתכנון הפיזי של מתנ”סים בארץ, חביב פרח, מבטא את תפקידו הערכי של המתנ”ס: “יצירת מקום מפגש לכל תושבי הישוב והשכונה, על מנת ליצור קהילה מחד, ולתת מענה למגוון הצרכים של הפרט, המשפחה, קבוצות הגיל וקבוצות עניין, תחת קורת גג אחת, מאידך.”2
גם אורי ינאי, מהוגי המתנ”סים בארץ, שם משקל רב על הקשב של המתנ”ס לצרכי הקהילה, ובו בזמן טוען שייעודו החברתי המובהק של המתנ”ס הוא צמצום פערים ועידוד שוויון הזדמנויות. בכך המתנ”ס מתפקד, לפי ינאי, “כמפצה וכמאפשר”. ניתן להבין שהמתנ”ס נועד לחברת ולנרמל את המשתמשים, בדומה לכל מוסד בחסות ממשלתית, ובשונה מגוף פרטי.
כך נוצר מתח לא פתור בין אג’נדה ציבורית ותכתיבים ממסדיים לבין צרכים מקומיים, ובין העצמת הקהילה והפרטים בה לבין קידום השפעתה על הסביבה ועל המדיניות. מתח זה בא לידי ביטוי מובהק ביחס לפוליטיקה. ינאי כותב: “בהיותו של המתנ”ס עצמאי, בלתי-מפלגתי וחסר-זיקה לפוליטיקה כוחנית, מעצם הגדרתו, יכול הוא להציע שירותים לאנשי שכונות לצורך התארגנות בועדות, להדגים ולנסות את ערך ההשתתפות והדמוקרטיה כבסיס לחברה מתוקנת, תהליך שלצערנו מתגמד היום בישראל.”3
עולה השאלה מהי אותה “פוליטיקה כוחנית”, המשבשת את “ערך ההשתתפות והדמוקרטיה”? מדבריו של ינאי עולה פער בין ההתנסות בדמוקרטיה לפעולה של ממש לשינוי המציאות. כך, על אף תכניות רבות של שיתוף ציבור ועירוב התושבים, המתנ”ס נתפס ככלי להעצמת הפרט באמצעות פעילויות הפנאי, ופחות כמרחב להתגבשות של קבוצות וארגונים או כמקום שמצמיח בשורה של שינוי. בגלגולו הנוכחי הפך המתנ”ס כלי לטיפוח היחיד יותר מהיחד.
סרטון תדמית של מתנ”ס נחל שורק:
אנו עומדים על ספן של בחירות לכנסת. בשנים האחרונות מתרבים הקולות שקוראים לשינוי ומהפכה חברתית בישראל. האינדיבידואליזם, שכלכלת השוק החופשי מקדשת, מפורר את החברה הישראלית ומעצים תחושות של ניכור, חוסר שייכות והדרה חברתית. על רקע זה, ניתן לראות גל מבורך של התארגנויות אקטיביסטיות והתגבשות קבוצות השתייכות וקהילות פיזיות ו-וירטואליות. מעגלים אלו מבקשים להיות פעילים ומעורבים בחברה, ומעידים על מגמה של שינוי עממי, שצומח מהקהילה.
עם זאת, לא ייתכן שינוי תודעתי ומבני משמעותי ועמוק בחברה, מבלי ליצור מפגש בין אנשים.
האזרחים זקוקים לבית-העם, והמושג הגווע יכול לקבל ביטוי מחודש במתנ”ס העכשווי. בית העם העברי הראשון בישראל שנבנה בראשון לציון (צילום: Livnat. תחרות ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת. מתוך: פיקיוויקי.)
מהי הזירה שתטפח מעגלים אלה? היכן נוכל לגבש סדר יום חדש? ישנו מחסור במרחבי מפגש ופעולה קונקרטיים שיכולים לייצר מעגלי שותפות שונים ולתת ביטוי לפועלם. דרוש לנו מקום ציבורי שיכול להכיל ולשמש בית ובמה לפעולה עממית פוליטית, תודעתית ופיזית. אנו האזרחים זקוקים לבית-עם. המושג הגווע הזה יכול לקבל ביטוי מחודש במתנ”ס העכשווי. אם רק נצליח לרענן ולהחיות אותם כבמה של מעורבות פוליטית, יוכלו מוסדות אלה לזרוח ולהוות שוב אלטרנטיבה ומרחב משמעותי להתהוותם של מעגלי שינוי ופעולה. המתנ”סים ובתי-העם הם טיפולוגיות בעלות יתרונות ייחודיים בנוף המקומי החילוני – מבנים סגורים ורב תכליתיים שממוקמים בתוך ריכוזי אוכלוסיה. קומפלקס מרובה חללים קטנים וגדולים, שיכולים לכנס מעגלים אינטימיים והמוניים כאחד.
מתנ”סים שישכילו לצקת תוכן פוליטי לפעילותם, ולא יהססו להוות בית להתארגנויות פוליטיות, ואפילו למפלגות, יממשו את מלוא הפוטנציאל שלהם ויוכלו להצית זיק של עשייה בשכונות. המתנ”סים יכולים להפוך למוקד של השפעה אמיתית על הזירה המקומית והארצית, ולהוות גורם משמעותי בהעצמת האוכלוסייה ובתיקון החברתי אותו נועדו לקדם מלכתחילה.
לקריאה נוספת:
– “להתראות אידיאולוגיה, שלום הפקת רווחים“, מאת זיו לייבו
– “הארכיטקטורה של הצדק“, מאת כרמל חנני
- Toulier, B. des Maisons du Peuple aux Maisons de la Culture. in: R. Klein & B. Toulier (eds.), Architectures de la Culture, des Maisons du Peuple aux Maisons de la Culture, DoCoMoMo Interational, 2009, pp. 9-17 ↩
- פרח ח. (1995), תכנון פיסי של מרכזי פעילות קהילתיים, החברה למתנ”סים. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, עמ’ 13 ↩
- ינאי א. (1983), התפתחות מרכזים קהילתיים בישראל, בית הספר לעבודה סוציאלית ע”ש פאול ברוואלד,האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ’ 14 ↩