טלי חתוקהמחשבות על תכנון, עיר וקהילה בעקבות הצצה לבית אורי, כפר שיקומי בעפולה לסובלים ממוגבלות שכלית ותפקודית. למרות שמדובר במתחם סגור, דיירי בית אורי פעילים גם ברחבי העיר תוך שיתוף הקהילה שסביבם.
“איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים, חומים, כתומים, שחורים ולבנים, איזה כיף שיש כאלה חברים”, נשמע קולה של שרית חדד במהלך הנסיעה שלי הביתה. באמת, כיף, אבל לכמה מאיתנו יש באמת חברים בכל מיני צבעים? חברים בעלי מוגבלות כזו או אחרת? הרי אנחנו מתחברים (ברוב המקרים) לדומה לנו, למוכר, לידוע, לצפוי. בעולם תחרותי בו כל אחד נלחם על מקום העבודה ובמקום העבודה, נאבק לשמור על זוגיות שפויה ולגדל על הדרך גם שני ילדים, החיבור לשונה נראה כמו משימה מאתגרת במיוחד. בשיח התכנוני מדברים הרבה על ה”אחר”, על ערים המקדמות שונוּת כערים טובות יותר, פלורליסטיות. איריס מריון ינג (Young), רות פינטצ’ר (Fincher), לאוני סנדרקוק (Sandercock) הן כמה מהשמות הבולטים בשיח התכנוני שמבקש להנכיח את השונה בעיר ולתת לו מקום וזכויות. 1 בשיח הפוסט מודרני על העיר, ה”אחר” הוא זה המגיע מרקע סוציו-אקונומי או אתני שונה, ממקום שאינו מוכר או ידוע. זר. אבל “אחר”, הרבה פחות מדובר בשיח התכנוני הן אותן אוכלוסיות שיקומיות, אותן קבוצות המוגדרות כמוגבלות שכלית, בעלות נכויות. זהו “אחר” שרובינו מבכרים לא לדעת עליו ולעיתים קרובות מרחיקים אותו ממרכזי הכוח והעשייה, ממרחבי הבילוי, מחיי היום-יום שלנו.
כפר שיקומי ל-110 ילדים, נערים ובוגרים יהודיים וערביים שמצליח לקדם סדר יום המחבר בין הקצוות. בית אורי, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
במהלך שנות השבעים כתב פוקו ביקורת נוקבת על החברה המערבית בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה.2 בספר המתחיל בסקירה היסטורית הוא דן ברעיון של המצורע, המופרד חברתית ופיזית, משאר האוכלוסייה. אך עם היעלמות הצרעת, הפרקטיקה של ההרחקה לא נעלמה ואת מקומה תפס השיגעון. במיוחד החל מהמאה ה-17, החלה מגמה של הפרדה של כל אותם “חסרי הדעת” במוסדות באופן מערכתי. החברה החלה לתפוש את המשוגעים כהיפוך של התבונה, כחיות. הם זכו ליחס תואם. במאה ה-19 חלה תפנית והתפתח הרעיון לפיו השיגעון הוא מחלה הדורשת טיפול, הכוונה, רפואה. חסידיו של פוקו המשיכו את עבודתו והמחישו כיצד תופעה זו אינה מיוחדת רק למשוגעים אלא לכל אותם מודרים, בהם נוודים, מוגבלים שכלית, נזקקים ויתומים. אין ספק שגישתו הביקורתית של פוקו ביקשה והצליחה לאתגר את ההשתקה וההדרה של השונה מהחברה, את הפרקטיקות של שליטה והענישה של קבוצות אלו.
התפיסה הביקורתית של פוקו וגם אלו שבאו לאחריו השפיעו באופן משמעותי על הזירה התכנונית והגישה אל השונה בעיר. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של פירוק מוסדות רפואיים וסיעודיים רבים ושילובם של ה”אחרים” בקהילה. כיום נשמעים קולות רבים לפירוק של המסגרות האוטונומיות המרוחקות ושילובן של הסיעודיים בקהילה. מסגרות של דיור מוגן ועבודה במרחב העירוני נתפסות כמועדפות ונוחלות הצלחה רבה. האחר תורם לחברה לא פחות מאשר הוא נזקק לה. אולם, השאלה היא האם ה”קהילה” יכולה לתת מענה לכל הקבוצות? האם סדר היום הזה משמעו פירוק של כל אותם מוסדות קיימים? הוויכוח בנושא ער ומעלה שאלות כאובות לגבי האופן שבו אנו מסוגלים כחברה ניאו-ליברלית, תחרותית, העסוקה בעצמה, לראות את השונה, לשים אליו לב. להכיל אותו.
התשובה על כך אינה חד משמעית.
בית אורי, כפר שיקומי ל-110 ילדים, נערים ובוגרים יהודיים וערביים בעפולה מצליח לקדם סדר יום המחבר בין הקצוות. בבית אורי, מרחב התחום לתושביו, כל הדיירים סובלים ממוגבלות שכלית ותפקודתי; אנשי בית-אורי הם בעלי מגוון נכויות, ובכלל זה אוטיזם, תסמונת דאון, היפראקטיביות והפרעות בהתנהגות, שיתוק-מוחין וליקויי שמיעה וראייה. הילדים לומדים בבית הספר הממוקם בתוך המעון והבוגרים מקבלים הכשרה מקצועית בסדנאות שונות. ברוח האנתרופוסופית כל בוגר שותף בעבודה ותורם באמצעותה לקהילה הרחבה. תחומי העבודה מגוונים: מלאכות יד, כביסה, חצרנות, אחזקת גן נוי וחקלאות.
ברוח האנתרופוסופית כל בוגר שותף בעבודה ותורם באמצעותה לקהילה הרחבה. עבודת גינון וחצרנות. בית אורי, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
אך לצד העבודה בתוך מתחם בית אורי, הדיירים גם פעילים בעיר. למשל, במסגרת סדנת הגינון והחצרנות, הדיירים מתחזקים את הגינה העירונית בשכונת גבעת המורה, הממוקמת ממול בית אורי. גינה זו מטופחת על בסיס יומיומי. בנוסף הם תורמים לניקוי וטיפוח יער גבעת המורה, הם מטיילים ומסיירים ביער עם מדריכיהם ומטפליהם על בסיס כמעט יומיומי. במסגרת זו מנקים את שבילי היער ומעירים למשתמשים שאינם שומרים על היער. הם משתתפים בקביעות בצעדת גבעת המורה כשהולכים לאיטם עם שקיות לאיסוף אשפה ומשמשים דוגמא לכל הצועדים. הדיירים מעורבים גם בנושאים סביבתיים. מרכז מִחזור אשפה לסוגיו נמצא ברחוב בצמידות לבית אורי (לבקשת בית אורי) והדיירים למדו להפריד אשפה ובדוגמא של הקפדה על הפרדה זו מחנכים גם את תושבי השכונה הסמוכה.
לצד העבודה בתוך מתחם בית אורי, הדיירים גם פעילים בעיר. ניקוי שבילי היער בידי דיירי בית אורי, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
אך לא רק בתחום הסביבתי. הדיירים מבקשים להיות מעורבים בקהילה במגוון אופנים. מעורבות זו כוללת השתתפות (של דיירים המסוגלים לכך) בתפילות בבתי הכנסת בשכונה בסופי שבוע, פעילות משותפת במרכז הקהילתי בית עמית בעפולה עילית, מינויים באולם הקונצרטים האזורי במגידו והשתתפות בקונצרטים בעפולה. ביקורים קבועים בספריה העירונית בעפולה.הזמנת השכנים להצגות ואירועים שמעלים דיירי בית אורי באולם במקום.
בבית אורי גם קפה-גלריה, המציע חלל אינטימי וחצר לאירוח יחידים וקבוצות של עד 70 איש. הדיירים שותפים לבישול, אפיה ותפעול בית הקפה ומוכרים בגלריה את מעשי ידיהם. זהו פרויקט ייחודי וראשון מסוגו, של דיירים עם צרכים מיוחדים החיים בכפר. בית הקפה “בגבעה” מהווה מחד מקום לפעילות תעסוקתית של הדיירים ומאידך הינו מקום המאפשר שיתוף חברתי בין דיירי הכפר לבין הקהילה. השיתוף הנ”ל הינו מהותי לקשר בין הדיירים לעולם שמחוץ לכפר. קשר שתורם הן לכפר והן לאורחים הפוקדים את בית הקפה ואת שאר הפעילויות המתקיימות בסדנאות בית אורי.
בית הקפה מהווה מקום לפעילות תעסוקתית של הדיירים ומאפשר שיתוף חברתי בין דיירי הכפר לבין הקהילה. בית אורי, עפולה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
המפגש עם האחר, בעולם שלנו, אינו מובן מאליו. הוא דורש מאמץ. אבל היחס שלנו לאחר הוא גם היחס שלנו לעצמנו, לאופן שהעיר שלנו, החברה שלנו מתפקדת. תכנון אינו רק מערכת תנועה מהירה, או דיור בר השגה, אלא גם אנשים. בעיקר אנשים. המוגבל הוא אנחנו.
לקריאה נוספת:
– “גזענות לא מזוקקת: מבט על הישראלי בפארק העירוני“, מאת טלי חתוקה
– “הישרדות במרחב הציבורי“, מאת ענבל קידר
– “פחד ותיעוב בנווה שאנן“, מאת חן רוזנק
- כך למשל, Sandercock, Leonie, and Peter Lysiottis. “Towards cosmopolis: Planning for multicultural cities.” (1998).; Fincher, Ruth, and Jane Margaret Jacobs, eds. Cities of difference. Guilford Press, 1998; Young, Iris Marion. Justice and the Politics of Difference. Princeton University Press, 2011. ↩
- מישל פוקו (1961). תולדות השיגעון בעידן התבונה, בתרגום אהרון אמיר, הוצאת כתר: ישראל, 1986 ↩