גל הר יםהרוטינה של החיים, של שגרת העבודה, יום ועוד יום, פעולות חוזרות ונשנות. מן העבודה אל הפקק אל הבית, אל טכסי האשכבה היומיים והירטואלים של סופהשבוע. ארוחה משפחתית, נסיעה צריכה ופנאי בשבת וחוזר חלילה. על המרוץ בעידן הקפיטליסטי וחד מימדיותו של האדם בחברה זו נכתב עוד בשנות השבעים של המאה העשרים. האם היום שאלת החירות והחיפוש אחר החירות עודנה רלוונטית?
“קצב ההתבלות והתחדשות שונה מחפץ לחפץ, לא גורלם. עיפרון ראוי לשימוש במשך שבוע, לאחר מכן הוא מחולף באחר, זהה לו. עלון הדואר ראוי לשימוש במשך חודש. נורה – שלושה חודשים. לוח שנה – שנה. לכיסא הקש קצובות שלוש שנים בטרם יוחלף. לאדם שיכלה את ימיו חיי בישיבה עליו 30 או 35 שנות תעסוקה. אחריו יושיבו אדם חדש על הכיסא. עולם כמנהגו נוהג.” במשרד הדואר של קליין רייפלינג, כפר חסר חשיבות סמוך לקרמס, כשעתיים נסיעה ברכבת מוינה, פריט המלאי בר ההמרה הזה, הלוא הוא עובד המדינה, נמנה בשנת 1926 עם המין הנשי…
העלמה הזו, לבד מהחלמיות בחלון ועציץ הסמבוק רחב המידות ששמה היום בקערת הרחצה העשויה מפח, עדיין רעננה היא עשרת מונים מכל הפרטים האחרים במשרד הדואר של קליין רייפלינג. ודומה שתהיה ראויה לשימוש עוד 25 שנים לפחות. עוד אלף-אלפי פעמים יעלו ויורידו אצבעות ידה החיורות את מחיצת הזכוכית המצטצלת, עוד מאות אלפים ואולי מיליונים של מכתבים תוכל להשליך על המכתבה באותה תנועה סיבובית של פרק יד ימין. ועוד מאות אלפי ומליוני פעמים תנחית את חותמת הפליז המושחרת על הבולים באותה חבטה קצרה ורמה. מן הסתם אפילו ישתפר וישתכלל המפרק המתורגל וימלא את תפקידו מתוך היסח דעת גדול יותר וניתוק רב הולך וגדל מן הגוף הער. רבבות המכתבים יהיו לעולם מכתבים אחרים אך ישארו מכתבים. הבולים בולים אחרים יהיו אך ישארו בולים. הימים ימים אחרים יהיו אבל כל יום ויום יחולק בין שמנה לשתיים עשרה בין שתיים לשש ובכל שנות השגשוג והקמילה תחזור העבודה ותישנה שוב ושוב ושוב.”
(הנערה מהדואר, שטפן צוויג)
ספרו של צוויג הנערה מהדואר פורסם בשנת 1982 ונכתב ככל הנראה בסוף שנות העשרים שכן צוויג התאבד בשנת 1942. המציאות הסיזיפית שהוא מתאר בשנת 1926 בסניף דואר בכפר שכוח אל באימפריה האוסטרו-הונגרית הגדולה, נכונה גם לשנת 2017 באין ספור משרות בישראל, ובמקומות נוספים ורבים בעולם. נכון הוא כי יש אנשים אשר עבודתם שונה בכל יום ויומו והם שואבים סיפוק וחדוות יצירה מפועלם, אך נראה כי אנשים ברי מזל אלו, הם מיעוט בטל ביחס לאנשים אשר יכולים להזדהות עם אותה סייעת דואר בדיונית מספרו של שטפן צוויג.
דמיינו לכם, עכבר מעבדה לבן, לא מזיק למראה, כלוא בתוך כלוב ורץ בתוך/על גלגל אנכי, ככל שהוא רץ מהר יותר, הגלגל מסתובב מהר יותר והעכבר מכלה את כוחו, אך בפועל נותר נטוע במקומו.
בשנת 2017, חיי היומיום של האדם הממוצע, נראים כמו חייו של עכבר המעבדה הממוצע. האדם רץ על הליכון חשמלי, שמספקת לו הדיסטופיה הנאו-ליברלית, בניסיון שווא להשיג מטרות שאין לו בהן כל צורך, מתוך מחשבה שהגשת מטרות אלו יהפכו אותו למאושר וחופשי יותר. על תפיסת שווא זאת מבוססת השיטה הקפיטליסטית כולה. במסגרתה פיתוח כלכלי הוא העיקר. אדם צריך להרוויח כמה שיותר כסף על מנת שיוכל לצרוך יותר וכך להשתייך למעמד חברתי גבוה יותר וכך עליו לעבוד קשה יותר על מנת להרוויח יותר (וכך הלאה). בפועל רדיפה אחר מטרות כוזבות אלו גוזלת ממנו את החיים בהווה, את החיים עצמם, ומעסיקה אותו בתכנונים עתידיים חסרי חשיבות.
סגנון חיים זה לא רק אינו מאפשר לו להגיע למנוחה ולנחלה, אינו הופך אותו לאדם חופשי יותר, אלא כולא אותו בסדר הקיים ושולל ממנו את יכולת החשיבה וההכרה בצורך במציאת אלטרנטיבה. על מנת שהעכבר-אדם יוכל לצאת ממצב זה עליו להפסיק לרוץ, לעמוד ולחשוב, או אז יוכל למצוא עיסוקים אחרים אך העצירה אינה קלה שעה שכולם סביבך רצים.
הפילוסוף הרבט מרוקזה הטיב לתאר מצב זה בחיבורו האדם החד מימדי:
“עצמתם, סיפוקם ואף עצם צביונם של הצרכים האנושיים- מעל לצרכים שברמה הביולוגית- היו מותנים מראש מאז ומתמיד. האפשרות לעשות או לחדול, ליהנות מדבר כלשהו או להשמידו, להחזיק בו או לדחותו כליל- האם היא נתפסת או אינה נתפסת על ידינו כצורך?”
(…)
“אנו יכולים להבחין בין צרכים אמתיים לכוזבים. צרכים כוזבים הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר לגבי הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינן בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו- הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעות הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים- שייכים לקטיגורית הצרכים הכוזבים.
לצרכים אלה יש תוכן ותפקיד חברתי, הנקבעים על ידי כוחות חיצוניים שלפרט אין שליטה עליהם…ואין זה משנה באיזו מידה הוא מזדהה עמם ו”מוצא את עצמו” בסיפוקם, שכן אף על פי כן הריהם מה שהיו מלכתחילה: תוצריה של חברה, שהאינטרס המכריע בה תובע דיכוי”
(…)
” רק לצרכים הבסיסיים- הצורך במזון, בלבוש ובמגורים ברמה שיכולה אותה תרבות להגיע עדיה- יש זכות בלתי מסויגת לבוא על סיפוקם. סיפוקם של צרכים אלה הוא התנאי המוקדם למילוי כל הצרכים- גם אותם צרכים שלא עברו תהליך של סובלימציה וגם אלה שעברו תהליך זה.”
התור מחוץ לחנות של אפל בניו יורק לפני יציאת האייפון החדש. אפל מייצרת עבורנו צרכים כוזבים חדשים שמשאירים אותנו בתוך המרדף ומגבירים את המרוץ והחיבוריות המתמדת (צילום: Rob DiCaterino from Jersey City, NJ, USA Wikimedia)
מרקוזה סבור כי המערכת הכלכלית הקיימת עובדת בשירות השלטון. מי ששולט במנגנוני הייצור עומד בראש פירמידה ומחזיק באמצעים הטכנולוגים המשמשים לאינדוקטרינציה של הפרט והפיכתו לצרכן באופן שמתחזק את המערכת הקיימת ומטמיע את אשלית החופש אצל הפרט. בה בעת מבנה זה מחזק אצל הפרט את הערכים הנדרשים לקידום האינטרסים של המעמד השולט. עבודה, רדיפת עושר ומעמד וכדומה. השליטים עושים זאת באמצעות יצירת צרכים כוזבים שאנשים סבורים שהם זקוקים להם. צרכים אלו נקבעים מלמעלה והם מדכאים את האדם ע”י הנצחת עמל, תוקפנות ומצוקה. בין הצרכים הכוזבים המטופחים על ידי השולטים ניתן למנות את הצורך להיות ולהרגיש כמו כולם, צריכה לפי פרסומות ועוד.
לדעת מרקוזה, גם אם מצב זה יביא נחת והנאה לפרט (על אף שבישראל של שנת 2017 אין זה המצב), אין לשמרו כי הוא מונע את התפתחות יכולותיו של האדם, היות שמצב זה מוביל לאובדן המרחב הפרטי, שהינו מרחב בו האדם יכול להיות הוא עצמו.
עיקר הבעיה בסיפוק הצרכים הכוזבים היא שהאדם כלל לא מודע לכך שמדובר בצרכים כוזבים ומשוכנע כי אלה הם צרכיו האמיתיים. האדם המודרני לעולם לא יכול להבין חירות מהי לפני שיכיר בעובדה שהוא עבד לשיטה הכלכלית. ללא ההכרה זו השיטה הכלכלית הקיימת וערכיה ההרסניים המקדשים צרכים כוזבים ימשיכו להתבסס תחת הרושם שזו השיטה הטובה ביותר, ואין בילתה לא יכולה לקום תנועת אופוזיציה אפקטיבית ללא הכרה כי האדם המודרני שווי בכלוב של זהב.
מרקוזה כתב את סיפרו האדם החד מימדי בשנת 1964, כאשר הביקורת הניאו-מרקסיסטית הייתה בשיא פריחתה. בחמישה עשורים שחלפו מאז, העולם השתנה, הניאו-ליברליזם חיזק את אחיזתו והתפשט גלובלית, הטכנולוגיה חדרה לחיינו ומעצבת מחדש את התעסוקה, האינטראקציה החברתית ומספקת לנו צרכים כוזבים חדשים בלי סוף. מהי חירות היום? מהו המרחב הפרטי האבוד שמבכה עליו מרקוזה? מהו הכלוב שבתוכו אנו כלואים? גם אם נחלש קולה של הביקורת הניאו-מרקסיסטית, השאלות שהיא מציבה על הפרט והמערכת, חירות, דיכוי והכתבת צרכים, נותרו רלוונטיות.