משבר האקלים מזמן חשיבה מחודשת על היחסים בין האדם, הטבע המדע והטכנולוגיה. תערוכות המוצגות בימים אלה במוזיאון הרצליה נוגעות בכך  וגם המחקר בוחן את הזיקה בין המושגים הללו בעידן האנתרופוקן (Anthropocene). ברונו לאטור טוען כי אנו לקראת הבנה חדשה של האדמה עליה וממנה אנו חיים

ההתחממות הגלובלית או משבר האקלים נוכחים יותר ברחבי הגלובוס, בתודעה ובדמיון העתיד האנושי. על רקע משבר האקלים, היחסים בין האדם, הטבע, המדע והטכנולוגיה מקבלים פרשנויות חדשות. אם המודרנה התבססה על ההבחנה בין טבע ותרבות והאדם הפגין את כוחו בהינדוס ותירבות הטבע, היום אנו עומדים מול ההרס שייצר האדם ותוהים אם עדיין תוכל האנושות באמצעות המדע והטכנולוגיה להמשיך ל'נצח' את הטבע. על רקע הוויכוח בין מי שממשיכים להאמין בפתרונות שתביא הטכנולוגיה, לבין מי שטוענים שהשינוי בלתי הפיך והקטסטרופה עוד לפנינו, העתיד נראה מפחיד וחסר וודאות.

עם זאת, ההכרה במשבר האקלים היא הזדמנות המחייבת חשיבה מחודשת על הזיקה בין האדם והאדמה ובין החיים החברתיים ומדעי הטבע. התאורטיקן ברונו לאטור טוען כי אנו חיים בעידן של גילוי מחדש של ה-earth. כפי שגלילאו בראשית המהפכה המדעית, הרעיד את העולם בגילוי שהאדמה תחתינו זזה והכדור מסתובב, הבנה שהיא כה עמוקה ורבת השלכות ומשמעויות בכל ספירות החיים, כך אנו היום מתחילים לחשוב מחדש על הקרקע. הסתכלות חדשה זו גם מאתגרת את החלוקה הדיסיפלינרית בין המדעים החברתיים למדעי הטבע, שכן ההתבוננות על משבר האקלים מבהירה כי לא ניתן לנתק בין תופעות חברתיות (הגירה, רעב, עוני, משברים פוליטיים ומלחמות אזרחים) לבין תופעות של עולם הטבע (הצפות, מידבור, בצורת, התרוקנות משאבים).

משבר האקלים בראי האומנות

החרדה מפני העתיד והשינויים הלא צפויים שנעשו באשמת האדם, אך כעת מחוץ לשליטתו, מקבלים ביטוי אומנתי בשלוש תערוכות שמוצגות בימים אלו במוזיאון הרצליה. עבודתה של הילה עמרם, ניבי אלרואי, וגרגורי אבו, כל אחת בדרכה נוגעת במצב הקיומי של העולם ומייצגת תחושה של אי ודאות בייחס לטבע, האדמה והעתיד. העובדות נוגעות בדרכים שונות בזיקה בין אדם, טבע, מדע וטכנולוגיה.

היקסמות אמביוולנטית מן המדע והטכנולוגיה

הילה עמרם יצרה סוג של מעבדה שלא ברור אם היא אנכרוניסטית או עתידנית, האם היא מציגה את איך שדמיינו בעבר מדע ומעבדה, עם כל מיני שיקויים, מבחנות ואורות זוהרים, או מעבדה מן העתיד שמציגה פריטים מן העבר. שאריות מן העולם האנושי שחרב בחלקו. העבודה מציעה מבט כפול על המדע והמחקר. מצד אחד העבודה מהלכת קסם, בניקיון, בסקרנות וההזרה שעמרם עושה לאובייקטים ומאידך נראית מגוחכת כאילו מדובר ב 'הצגה של מדע'.

לדברי האוצרת עבודתה של עמרם עוסקת בביו-האקרים שעובדים מחוץ לממסד ותומכים בגישה חופשית למידע ובהנדסה גנטית בלתי-פורמלית. אותם שחקנים מייצגים "פוטנציאל יצירתי עצום, כמו גם סכנת הרס נוראית". 1 המעבדה ההיקסמות מן הטכנולוגיה, שמאפשרת לחקור את הטבע אך גם לשנות ולחקות אותו באמצעים מלאכותיים (עד התהליך המורכב ביותר של בריאת ילדים הודות לפיתוחים מדעיים), עומדת בניגוד לעבדותו של גרגורי אבו וניבי אלרואי שמציגים את ההרס והמחיר הכבד של המדע והטכנולוגיה. את העולם בעת ואחרי האפוקליפסה שהאצת המדע והטכנולוגיה מובילים אותנו אליו.

תיעוד ההרס בהתהוות

גרגורי אבו 2 מציג סידרת צילומים ועבודות וידאו שצולמו באי השוודי גוטלנד שנמצא "הכי צפונה שיש" מחוץ לאירופה, מחוץ לציביליזציה האנושית. האומן הלך אל האינסוף, אך האם ניתן כלל להימצא מחוץ לציביליזציה, להגיע למקום שאיננו נגוע בהשפעות האדם? העבודה מראה כי במערכת האקולוגית, שהיא כדור הארץ, אין אזור או אורגניזם המצוי מחוץ לציביליזציה. ההרס וההשפעות של האדם ניכרות גם בפיסת הטבע המרוחקת הזו.

מתוך התערוכה 'גוטלנד-שלוש פעמים' (צילום: הדס צור)

מתוך התערוכה 'גוטלנד-שלוש פעמים' (צילום: הדס צור)

מתוך התערוכה 'גוטלנד-שלוש פעמים' (צילום: הדס צור)

בניגוד לעבודת המעבדה של עמרם, בעבודה זו הטבע לא מופיע כמושא מחקר שניתן לצמצם לתוך צנצנת ולשלוט בו, אלא הטבע מופיע בעוצמתו ה'טבעית' הפראית, הלא מעובדת. הקנה מידה של הטבע משתנה ומתוך העבודה עולים גם כוחות ההרס של הטבע אשר קורעים את הצילום והיצירה של האדם (במקרה זה האומן שחזר עם צילומים של המקום מעונה קודמת). האדם היוצר שמהנדס את הטבע, נראה כאן חסר כוחות וודאות מול הטבע ומימדיו. במשוואת האדם מול הטבע, האדם מפסיד.

מתוך התערוכה 'גוטלנד-שלוש פעמים' (צילום: הדס צור)

אחרי החורבן

בעבודתה של ניבי אלרואי "תהום מריאנה", אנו מגיעים לחורבות של העולם לאחר ההכחדה האקולוגית. לאחר האסון הגלובלי שהתממש. היא ממקמת את עבודתה בשנת 2150, לאחר ההצפה הגדולה שהביאה לחורבן אקולוגי גלובלי. העבודה, בחלל המרכזי של המוזיאון כוללת מייצבים שונים. זו עבודה מורכבת ורבת פרטים שנעשתה במיוחד לחלל תצוגה זה.

המיצגים שנראים כסירות מפרש של מי שביקשו להציל עצמם, מורכבים במבט שני מרהיטים, שולחנות, סירים, כסאות. בין הסירות מגילות של נייר שמנסות לשחזר ולעשות סדר בתרבות האנושית שנכחדה. המפות והדיאגרמות משחזרות את גדולי האומנים בתחומי הספרות, השירה, האומנות הפלסטית. יש בכך אמירה על הציביליזציה האנושית, שלא המצאות טכנולוגיות אלא הרוח, התפתחות המחשבה והתרבות הם הדרך להתחקות אחר העולם שנחרב והם פסגת היצירה האנושית.

לחשוב מחדש על האדמה בעידן ה- Anthropocene

האנתרופוקן (Anthropocene) הוא מונח שטבע הכימאי פול קרוצן בשנת 2000 שנועד לתאר את התקופה הגיאולוגית החדשה שבתוכה אנחנו נמצאים. הוא טען כי מאז המהפכה התעשייתית השפעת האדם על כדור הארץ היא כה משמעותית וחסרת תקדים שאנו בפתחו של עידן גיאולוגי חדש. המילה מורכבת מAntro אדם וcene – חדש. כלומר התקופה הגיאולוגית הזו מתאפיינת בהשפעת האדם על המערכת האקולוגית, ובעיקר ההרס שלה.

ברונו לאטור, סוציולוג צרפתי שפיתח את התחום של מדע טכנולוגיה וחברה (STS- Science Technology and Society), טוען כי בעידן האנותרופוקן מתהווה הבנה חדשה של הקרקע/האדמה. לאורך ההיסטוריה האנושית ומאז המהפכה המדעית חלו שינויים בתפיסת הקרקע, מהרגע שבו גלילאו טען שהאדמה זזה תחת רגלנו, השתנתה ההבנה לגבי כדור הארץ, הקרקע והאדם. כיום, לאור משבר האקלים וההבנה שהאדם והאנושות מכלים את משאבי הקרקע ומובילים לשינוי ממשי באיזון של כדור הארץ, אנו מצויים ברגע 'גלילאי' נוסף של הבנה מחודשת של הקרקע והאדמה ((earth שעליה אנו חיים.

בספרו Down to earth (2018) ובהרצאה בנושא 3 הוא מסביר כי עד היום, מתחילת המודרנה אנחנו חיים על שתי אדמות שונות, או שיש לנו מבחינה תודעתית תפיסה של שני סוגי קרקע או אדמה מקבילים: האחת היא האדמה הרשמית, זו שעליה מתקיימים החוקים, הזכויות, השיפוט ומערכת הסדר האנושית והשלטונית. הקרקע שעליה מתקיים הסדר הפוליטי.  ואילו הקרקע/האדמה (land) השנייה, היא זו שנמצאת תחתיה שממנה אנו משיגים את השפע והרווחה שלנו (prosperity). כל התנועה של הכלכלה המודרנית היא סוג של uplift בין האדמה שעליה אנחנו חיים, שאותה אנחנו יכולים לדמיין, לראות, לשרטט, שעליה אנחנו יכולים להשיג את החופש שלנו, ולהתקיים כאזרחים, לבין האדמה שממנה אנחנו חיים ומשיגים את השפע ההכרחי לקיום האנושי. האדם המודרני, המערבי, חי על שתי האדמות השונות הללו, האחת שמדעי החברה והפוליטיקה נקשרים ומבינים אותה ואילו השנייה שהיא בחזקתם של מדעי הטבע.

החשיבה מתוך הפרדיגמה של האנתרופוקן (Anthropocene) מבינה ששתי האדמות האלו צריכות להתחבר. לאטור קורה לזה לנחות. כלומר אנחנו צריכים לנחות על האדמה התחתונה מבלי להתרסק, ולכן הוא קרא לספרו בצרפתית "לנחות". כפי שהוא מסביר: לפתע אנחנו שואלים את עצמנו, מהי בדיוק הצורה של האדמה שעליה אנחנו צריכים לנחות וממנה אנחנו צריכים להתקיים? אנחנו גם מבינים שבאותה אדמה שממנה אנחנו צריכים להתקיים יש ישויות רבות נוספות, אנושיות ולא-אנושיות וצורות שונות של סוכנות.

במהפכה התעשייתית מרקס זיהה את 'אמצעי הייצור' system of production,  כתשתית שעליה מתפתח עולם העבודה ואתו קטגוריות המעמד ומלחמת המעמדות. בעידן הנוכחי לאטור מזהה מערכת תשתיתית אחרת, שהיא למעשה החיבור בין שתי צורות הקרקע המקבילות, אותה הוא מכנה:  system of engendering. מה שעומד במרכז של מערכת אמצעי הייצור היא משאבים ובני אדם, ואילו מה שעומד במרכז ה- system of engendering  הוא הספק ביכולת של המערכת להמשיך לייצר ולייצר במידה מספקת את הטובין שהיא אמורה לספק למין האנושי והלא-אנושי. הטענה שלו היא שבהמשך להמשגה של מעמד ומלחמת המעמדות היום אנחנו צריכים לקרוא לזה גאו-מעמד וגאו-מלחמת המעמדות. כלומר לקשור בין אקולוגיה לצדק חברתי. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא מה זה גאו-צדק חברתי?

שינויים בקנה המידה

האומנות מבטאת את החרדה והמבט אל העתיד מתוך המציאות הקיימת שבה נראה כי אנו הולכים אל עבר מסלול התנגשות. העולם כמנהגו נוהג, הטכנולוגיה והכלכלה ממשיכים לדחוף אל עולם של צריכה, בזבוז, מידיות ומגלומניה אנושית. דווקא במחקר ייתכן כי אנו בראשיתה של פרדיגמה חדשה, הוליסטית, שתנער את ההבחנות השחוקות בין 'מדע' ו'חברה', 'טבע' ו'תרבות'. בין קנה המידה החברתי שמתייחס לאנשים, זהות, מאבקים, דמוקרטיה ושוויון לבין קנה המידה הגיאולוגי וההיסטורי של מדעי הטבע שבהם האדם, החברה והפוליטיקה נעשים חסרי חשיבות. יש המבקרים את מושג 'האנתרופוקן' כתפיסה אתנוצנטרית של האדם, שמרבה בחשיבותו והשפעתו כאשר למעשה מדובר בתקופה שהיא שבריר מן ההיסטוריה של כדור הארץ. מצמוץ בלבד. עם זאת יש במושג הזה כוח משום שהוא מאפשר לחבר בין קני המידה השונים ומכניס למדעי הטבע את האדם, ההיסטוריה והפוליטיקה האנושית. גם מבחינת האחריות וההשפעה של האדם על הטבע בנזקים שייצר, באופן שבו החברות השונות יושפעו בהמשך מהשינויים הצפויים, אך אולי גם בתחושת האחריות והנחיצות לפעול. על מנת שנוכל כפי שמציע לאטור, לנחות מבלי להתרסק.

 

  1. מתוך האתר של מוזיאון הרצליה, האוצרת מלגוז'טה לודוויז'יאק
  2. 'גוטלנד-שלוש פעמים' אוצר: יונה פישר
  3. באוניברסיטה בבריטניה: University of Leicester