מדעי החברה, ברוכים הבאים למשבר האקלים

מדעי החברה והרוח הגיעו מאוחר למשבר האקלים, כנס שהתקיים לאחרונה עסק בשאלת מקומן של דיסציפלינות אלה בייצור יידע מעשי להתמודדות עם משבר האקלים

בחודש פברואר 2021 התקיים הכנס הראשון של מדעי החברה והרוח בנושא משבר האקלים. האווירה הייתה חגיגית, חלוצית ונרגשת נוכח העניין הרב וכמות הנרשמים לכנס. כמות המשתתפים והחוקרים הצביעו על כך שאנו בפתחו של עידן חדש שבו משבר האקלים ונושאים סביבתיים שבמשך שנים היו בשוליים ונתפסו כעיסוקם של קומץ פעילים’ זוכים למעמד מרכזי יותר באקדמיה. מדעי החברה והרוח בכלל ובישראל בפרט, זנחו את הנושאים הסביבתיים והשאירו את העיסוק בעולם הפיזי למדעי הטבע. כיום כשאנו כבר בתוך משבר האקלים ברור שלא ניתן להפריד בין סוגיות חברתיות כגון הגירה ופליטות, מאבק על משאבים, עוני, חוסר צדק, יחסי כוח בין המדיניות העשירות המזהמות למדינות העניות הנפגעות, לבין סוגיות פיזיות, ביולוגיות, גאולוגיות, מטאורולוגיות וכו’. העלייה במפלס הים, שריפות, מידבור וכלל תופעות הטבע הקיצוניות פוגשות בספו של יום קהילות פוליטיות שצריכות להתארגן, להגיב ולהסתגל. לכן התשתית הפוליטית והרגולטורית היא קריטית להתמודדות עם משבר האקלים. מבחינת אקדמית, כפי שכתבתי בעבר זה הזמן וההזדמנות שמדעי הטבע ומדעי החברה יפגשו ויעבדו ביחד. אך לשם כך דרוש שהמחקר במדעי החברה והרוח סביב הנושאים הללו יתפתח.

מושב הפתיחה של הכנס עסק בשאלה מדוע מדעי החברה והרוח הגיעו מאוחר למשבר האקלים, מה יכולה להיות התרומה המחקרית שלהם להתמודדות, הבנה והיערכות אליו? חוקרים מאוניברסיטאות ודיסציפלינות שונות ענו על השאלה. ברשימה זו אביא את התייחסותם של פרופ’ דני רבינוביץ’ אנתרופלוג מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ’ יוסף ג’בארין מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ופרופ’ רות רונן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

פרופ’ דני רבינוביץ’ פתח באמירה רחבה על היחסים בין משבר האקלים למחקר המדעי והסביר שלימודי הסביבה הופיעו משנות השבעים כתחום נלווה לתחומים הקלאסיים של העולם האקדמי. החשיבה הסביבתית נשענה על תובנות מחקריות שהגיע מתחומי ידע וותיקים כגון ביולוגיה, מדעי כדור הארץ, הנדסה אבל גם מדעי החברה סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדיניות ציבורית. אבל הוא מסביר כי החשיבה הסביבתית הייתה ממוקדת אתר, כלומר עסקה באתרים ספציפיים בבעיות והפתרונות הדרושים להם. ואילו משבר האקלים הוא בעיה מסדר גודל שונה ולכן משנה את מערכת היחסים הזו בצורה דרמטית. “שינוי אקלים הוא לא עוד בעיה סביבתית באתר מוגבל ומקומות מוגדרים, זה מהלך סיסטמי שבעצם משנה את תנאי היסוד של המערכת הטבעית כולה ולכן הוא משפיע באופן רוחבי על כל הציביליזציה האנושית במגוון דרכים שלא תמיד כולן עדיין ברורות לנו. במובן הזה זהו משבר שהוא חסר גבולות, הוא מתרחש בכל מקום וההשפעות שלו מעמיקות ומשליכות ללא הרף. בהיותו שינוי סיסטמי, שינוי אקלים כבעיה מאתגר את הדיסציפלינות הוותיקות ומציב בפיניהן את הצורך להגדיר את הגבולות שלהן מחדש כדי להתמודד עם סינדרום חסר גבולות של אתגרים.”

 איך הגיבו לכך מדעי החברה?  הוא שואל, ועונה “לאט, מאוחר ובהיסוס”. הוא מציע שני הסברים לכך בעקבות ברונו לאטור ואולריך בק, ברונו לאטור דיבר על כך שהמודרנה הבטיחה לאדם ולאנושות שליטה בטבע והקטנה של אי ודאות ואילו שינוי האקלים מנפץ לנו את המיתוס הזה ואת ההבטחה והאמונה בטכנולוגיה.¹ העוצמה הבלתי נשלטת של משבר האקלים פוגעת ביכולת החיזוי וגם בשיח על פתרונות עודנו שבויים באותה מורשת ומקווים שהטכנולוגיה תציל אותנו.  ההסבר השני למוגבלות בחשיבה על פתרונות קשור בעובדה שמדעי החברה מעוגנים בפרדיגמה של המדינה (בכל הדיסציפלינות כלכלה, משפט, סוציולוגיה, מדע המדינה ,נקודת המוצא היא המדינה והחשיבה נעשית בגבולותיה. גם מחקרים השוואתיים עדיין מעוגנים בסדר יום והחלוקה הטריטוריאלית של מדינות).  ולכן כדבריו של לאטור- אין לנו גלובוס לעבוד איתו. אנחנו לא יודעים איך לחשוב בצורה פלנטארית. “במקרה של משבר האקלים יש לנו בעיה גלובלית ואין לנו עדיין את היכולת לעבוד עם גלובוס. אולריך בק דיבר על היכולת של הפעולה הפוליטית ברמה הגלובלית. כל האמירות הללו בעשור הראשון והשני של המאה הנוכחית היו קריאות השכמה, שדורשות להמציא מחדש את תחומי הידע” מסכם רבינוביץ’.

פרופ’ יוסף ג’אברין השתמש בקורונה כדי להבין דרכה מספר נקודות הנוגעות למשבר האקלים. הוא התייחס לשאלת מיקום הידע החברתי באירוע של מגפת הקורונה (covid-19) שכמו משבר האקלים העלתה את סוגית אי הודאות. מה למדנו מנושא הקורונה  הוא שואל ומשיב “שאירוע הקורונה הראה לנו שנכשלנו ביצירת המרחב, הכישלון של הערים בהתנהלות מול המגפה מראה את הכישלון של הצורה האורבנית עם משבר הקורונה. סוגיה שניה היא סוגיית החלוקה (divide) שנוצרה סביב נושא החיסון, למי יש נגישות לחיסון, כיצד זה מתחלק בין עשירים לעניים, בין מדינות וקבוצות חברתיות”. עוד הוא אומר, למדנו איך קבוצות חברתיות שונות מתנהלות אחרת במצבי משבר ואיך לנהל אי ודאות. אבל הדבר החיובי שהוא מצביע עליו בקורונה זה “שלמדנו שהרבה מתחומי הידע- תכנון, חינוך, סוציולוגיה, מדיניות וגם הדיסציפלינות הרפואיות, כולם התגייסו לייצר יידע, ידע מרתק, יידע מתהווה, שניתן למצוא היום בכל האתרים של האוניברסיטאות המובילות”. למה אם כן סביב משבר האקלים שהוא אירוע דרמטי בהרבה איננו רואים את ההתגייסות הזו, הרב תחומית, המהירה לייצור ידע משמעותי ומתהווה?  “לא רואים את התוצאות של משבר האקלים כרגע, זה עוד לא נראה אבל זה אינטנסיבי, זה דרמטי, זה קורה. לפני כמה שנים התחלתי לכתוב ספר ולקחתי את הערים המובילות בעולם ובחנתי כיצד הן מגיבות למשבר האקלים מבחינה מרחבית, פיזית, וחברתית.² הדבר החברתי שזור מאד בכל זה,  כי כמו שהקוביד 19 לימד אותנו, המוות בערים הולך יד ביד עם ‘הזיפ קוד’. אם אתה גר בשכונות האלה והאלה, סיכויי המוות שלך גדלים. לכן הנושא הזה מאד חשוב ומי שאמור להתעסק בזה אלו הם מדעי החברה. מדעי הטבע לא נכנסים לזה, הם מראים לנו אזורים אדומים של סכנה.” מי שצריך לעשות את הפרשנות החברתית, הפוליטית אלו הם  מדעני החברה ³.  “למדתי מקוביד 19 ואגיד את זה על שינויי האקלים, אין מדע סביבה וחברה בלי להבין סוגיות של צדק ופערים בין קבוצות אוכלוסייה. לב ליבו של הצדק הסיבתי הוא הבנת מה קורה אצל מיעוטים ואצל קבוצות סביבתיות מגוונות, הדבר הזה לא נמצא בכלל בשיח הסביבתי בישראל. התנועה הסביבתית בישראל מתעלמת מזה בצורה טוטלית.”

ומהזירה העירונית אל היחיד. פרופ’ רות רונן, מהחוג לפילוסופיה לקחה את הדיון על משבר האקלים למקום של היחיד ולתפיסות של אתיקה ופוליטיקה. היא פתחה בציטוט מדהים של פרויד שנכתב לפני 100 שנה בספרו  “עתידה של אשליה”:  

“איש אינו משלה עצמו להאמין כי הטבע נשלט על ידי האדם ומעטים יעזו לקוות כי יבוא יום והוא ישועבד לגמרי. נראה כי איתני הטבע לועגים לכל ניסיון אנושי לרסנם. הטבע עומד כנגדנו עצום רב הוד, חסר רחמים ומטיח בפנינו את הרפיון וחוסר הישע אשר השלנו את עצמנו כי כיבושי התרבות ייחלצו אותנו מהם.”

בהמשך לדבריו של פרויד, הסבירה שהאדם הגיב אל הכוח הלא מובן והשרירותי של הטבע בכל מיני פעולות של  הכחשה והדחקה. “הוא מצא כל מיני אופנים להדחיק את חוסר הישע מול הטבע, החל מאופנים של האנשה של  בסיפורים המיתולוגיים, או אמונה בהשגחה או כוח עליון תבוני, לצקת משמעות במה שנראה שרירותי.”מסורת נוספת היא שמעמידה במרכז את התבונה האנושית ומייחסת לה עליונות על פני הטבע. “ההנחה הזו המדעית והפילוסופית שבכוחה של התבונה ידו של האדם תהיה על העליונה, היא אופן כל כך מוכר לנו של התמודדות עם חוסר האונים של האדם. במובן מסוים זה ברור לכולנו שמשבר האקלים שובר את הכלים. קודם כל בזה שהוא עושה בעצם איזה סוג של מהפכה בתפיסה של היחס בין האדם לטבע.(….) הוא מראה שההצבה של התבונה האנושית מנגד לטבע היא טעות. אנחנו לא יכולים לשבת בחדר ממוזג ולא לקחת בחשבון את ההשלכה הסביבתית שיש להמצאות האלה שהאדם המציא.”

איפה זה מציב את האנושות מצד אחד ואת הפרט מן הצד השני, ביחס למה שפרויד תיאר כאופנים של הכחשה והדחקה?” היא שואלת ומשיבה שהמציאות הנוכחית מוכיחה שהכחשה היא עמדה יסודית של האדם ביחס לטבע ושיש לכן קושי עצום להתגבר על הצורות של ההכחשה שנועדו לענות על חוסר האונים שיש לנו כבני אדם מול הטבע שנתפס כבלתי מרוסן. וההכחשה של הטבע היא עמדה קיומית יסודית  לדבריה.

“שאלות מוסריות ואתיות כמו גם שאלות נפשיות הן חיוניות כדי להסביר ולהתמודד עם העובדה שמשבר האקלים הוא משבר הולך ומחריף כאשר עבור מרבית האנשים המרחב של ההכחשה ממשיך להיות המרחב המועדף. ההכחשה היא לא עניין התנהגותי או פסיכולוגי בעיני אלא עניין קיומי. ולכן השאלה היא איך האתיקה הנפשית יכולה להתגבר על הנטייה האנושית הזו”.

הכנס כולו הוקדש לזכרו של הגאוגרף רוני אלנבלום שנפטר ימים ספורים לפני הכנס. ד”ר אבנר וישניצר, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, התייחס למותו בדברי הסיכום לכנס. כמו כן הוא סימן את דרכה של האקדמיה ביחס למשבר האקלים, בתחום זה איננו יכולים להסתפק בהצפת הנושא לדיון אקדמי מפוהק כדבריו, אלא עלינו לעבור ממחקר לפעולה.

״הכנס הזה הוקדש לזכרו של רוני אלנבלום ואני רוצה להזכיר אותו גם בחלק הנועל. במובן מסוים, השבריריות והמודעות לשבריריות שרוני ייצג, בחייו ובמותו, כתיאוריה וכביוגרפיה, היא גישה שאנו יכולים לאמץ גם בהתייחס למשבר הסביבתי הנוכחי. השבריריות הזו, כקונספט, יכולה בהחלט לסייע לנו לחשוב מחדש לא רק על המשבר האקלימי והסביבתי, אלא גם על העולם לנוכח המשבר הסביבתי. לימור אלוף כתבה לפני כמה שנים שאנחנו צריכים סיפור חדש שיארגן את יחסי האנושות עם הביוספרה. על פי הסיפור הישן, זה שלמרבה הצער עדיין נוכח מאוד בשיח הציבורי, לא רק שהאנושות מתקיימת באופן בלתי תלוי מסביבתה, היא גם שולטת בה ללא עוררין. המשאבים בסיפור הזה בלתי מתכלים, הטכנולוגיה פותרת כל בעיה, והעולם הוא פח זבל שאין לו סוף. הצמיחה לא פוסקת וההיסטוריה האנושית היא סיפור של קידמה כמעט בלתי מופרעת.

במשך הרבה זמן, הסיפור הזה עבד היטב. העדות הטובה ביותר לכך היא שרובנו לא הבנו שזה סיפור, או מבנה אידיאולוגי גורמים פוליטיים וכלכליים שונים, וענתה על צרכים פסיכולוגיים מגוונים. בנינו לעצמנו תפאורה ושכנענו את עצמנו שזהו העולם, שזוהי המציאות. במשך הרבה זמן, כשהבטנו במראה ראינו שם רק את עצמנו, והיינו מאוד מרוצים מדמותנו, דמות האנושות האומניפוטנטית, המכניעה את הטבע, ההולכת מחיל אל חיל. אלא שהעולם שמחוץ לתיאטרון החל פורע את התפאורה שבנינו בעמל רב. המראה שלנו נסדקה. סיפור העל המודרני התערער, ואנו נותרנו בלי סיפור חלופי.

במובן מסוים, הכנס הזה היה ניסיון להזמין את מדעי הרוח והחברה בישראל להצטרף למאמץ האדיר הכרוך בבניית סיפור חדש, או ניסוח מחדש של יחסי האנושות עם העולם הלא-אנושי. המראה שלנו צריכה לשקף את דמותנו כחלק ממכלול הרבה יותר רחב. המבט המחודש הזה צריך להיות הרבה יותר מקיף הן מבחינת המרחב הן מבחינת הזמן. בכל הנוגע למרחב, בניגוד לסיפור-העל של המודרנה, הסיפור החדש לא יכול להיות נרטיב של first the west, then the rest. בחרנו לשלב בכנס הרצאות העוסקות בישראל ובמזרח התיכון, אך גם כאלה העוסקות בהגירה מאפריקה, בהתדרדרות סביבתית בסין וסביבתנות בהודו. יש  בבחירה הזו ניסיון להדגיש את הצורך לראות את המקומי לא דרך קשית, אלא כחלק מן הגלובלי (ועוד אחזור לכך בהמשך). מבחינת מסגרת הזמן, ברור שהסיפור החדש חייב להתייחס לעבר, להווה ועתיד, שכן אלה לעולם שלובים זה בזה ומעצבים זה את זה.”⁴

לצפייה במושבים השונים בעמוד היו טיוב של הכנס